newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התרגילים של המדינה למנוע פיצוי ממשפחות ילדי תימן

במקום לדון במשותף בתביעה של משפחות שילדיהן נלקחו ע"י הממסד ונעלמו, הפרקליטות ביקשה לפצל את התיקים. המחוזי אישר, ומחר המשפחות מגיעות לעליון. "מחכים שהדור הראשון והשני של המשפחות ימותו", הם אומרים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בית המשפט העליון ידון מחר (שני) האם יש לפצל את אחד התיקים בפרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן למקרים פרטניים או לדון בהם כמקשה אחת. הדיון הוא גלגול של תביעה אזרחית של 11 משפחות, שהגישו ערעור על כך שבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את בקשת הפרקליטות להורות על מחיקת התביעה והגשת 11 תביעות נפרדות.

יו"ר צעירי העבודה: ""אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מי היו אחראים, אבל ברור לנו שאלה לא היו רק אחיות ובודדים, היתה פה עוולה מערכתית". יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. 21 ביוני 2018 (שירז גרניבאום / אקטיבסטילס)

המדינה הגדירה את הילדים כ"עלומים", כלומר ילדים שנלקחו ע"י הממסד ומותם הוכרז, אף שאין קבר. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

המשפחות התובעות הן חלק מ-80 משפחות שילדיהן הוגדרו על ידי המדינה כ"עלומים" בוועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי ובקודמותיה, כלומר כאלה שהמדינה לא הצליחה לגלות מה עלה בגורל הילד או הילדה. המשותף למשפחות התובעות הוא שבמקרים שלהן נציגי המדינה דרשו מהן למסור את ילדיהן למחסה בבתי ילדים, לכאורה בשל התנאים הקשים באוהלים במעברות. הוריהם הגיעו לבקרם מדי יום, עד שנמסר למשפחות שהילד נפטר, אך אין קבר.

כעת הגישו המשפחות תביעה נגד המדינה בדרישה לקבל פיצוי כספי על הנזק הפיזי והנפשי שנגרם להן או מנגד לקבל תשובה אחרת ביחס לגורלם של הילדים. "תדמייני שבית החולים לוקח לך ילד לפגיה, ואז הוא אומר שהילד נעלם, ואין לו מושג מה קרה", מסביר עו"ד אביתר קציר, המטפל בתביעה יחד עם עו"ד גיורא אבן-צור מטעם המשפחות. "ועכשיו תכפילי את מספר הילדים ב-80. את יכולה לדמיין לעצמך איזו סערה הייתה קמה כאן?"

לבקשת הפרקליטות לפצל את התיקים ישנה משמעות רבה במאבק המשפחות להכרה. "אם בית המשפט העליון יסכים לפיצול, זו אמירה שלא מדובר בפרשה אלא במקרים שאינם קשורים אחד לשני", אומר ד"ר רפי שובלי, חבר ועד ההנהלה של פורום אח"י, המלווה את המשפחות. "יש לכך משמעות מהותית בהיבט הציבורי".

"כשפתחו את הארכיונים, התפלצתי. פתאום אני מגלה שביולי 63' אחותי חדלה להיות תושבת הארץ, כשב-49' אמרו להוריי שהיא מתה. הנה היא קיימת, חיה ונמצאת. חיבקתי את הדפים. פתאום היה לי בדל מאחותי"

"הפרקליטות מנסה לפרק את החטיפות כסיפור רחב וציבורי ולהשאיר ממנו מאבקים נפרדים", מוסיפה פרופ' יפעת ביטון, משפטנית בכירה במכללה למנהל, שניהלה מאבקים משפטיים רבים במאבק המזרחי. "חוץ מזה, לתובעים זה יעלה המון כסף, ולא בטוח שהם יעמדו בכך".

לדברי פרופ' ביטון, בקשת הפרקליטות לפצל את התיקים מנוגדת להתנהלות המדינה ובתי המשפט בתביעות מהסוג הזה. "אין שום הצדקה בעולם לא לחבר תיקים", היא קובעת. "למדינה זה מעולה כדי לחסוך זמן שיפוטי. בדיני נזיקין, ברוב הפעמים, הפרקליטות פועלת הפוך, היא זו שמבקשת לחבר תיקים, לפעמים בין תובעים שכלל לא יודעים אחד על השני. העובדה שהפרקליטות יוצאת נגד הדבר הנכון אינטואיטיבית מבחינת סדרי דין היא מקוממת שבעתיים. היא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי".

כתמיכה בחוסר ההיגיון הטמון בבקשה הפרקליטות, פרופ' ביטון מספרת כי לאחרונה הגישו קבוצה של יוצאי מרוקו תביעה על הקרנות שהם היו חשופים להן בגלל הגזזת. "הם הגיעו לבתי משפט באופן נפרד – ובית המשפט החליט לדון בתביעה של כולם יחד", אומרת ביטון. "לכן, זה יהיה מאוד מפתיע אם העליון לא יאחד את התיקים".

"אפילו חפץ שהולך לאיבוד, מחפשים אותו"

ריקי אביבי-הינדי, אחת מ-11 המשפחות התובעות את המדינה, גילתה במסמכי הארכיונים שנפתחו לפני כשלוש שנים פיסת מידע ששינתה את כל עולמה. "כשפתחו את הארכיונים, התפלצתי. לא יכולתי לעמוד", היא משחזרת. "פתאום אני מגלה שביולי 1963 אחותי סועאד חדלה להיות תושבת הארץ, אחרי שב-49' אמרו להוריי שהיא נפטרה. והנה היא קיימת, חיה ונמצאת. פתאום התחברתי לדפים, חיבקתי אותם, היה לי בדל מאחותי, מספר תעודת זהות. לא כמו שטענו עד אז, שאין לי אחות".

"אמא שלי לא ויתרה עד יומה האחרון". שרה הינדי (עומדת משמאל) עם בתה סועאד שנלקחה ולא הוחזרה (באדיבות משפחת הינדי)

ההכרה בקיומה של אחותה, גרמה לתחושות מעורבות אצל אביבי-הינדי. "עד 2016 לא ידעתם כלום?" היא מתרעמת. "מישהו ילד אותה ומישהו הניק אותה ושמר עליה בבית תינוקות. אתם לא יכולים להעלים דבר כזה. אפילו חפץ שהולך לאיבוד מחפשים אותו".

אביבי-הינדי, שנולדה אחרי אחותה סועאד, מספרת שחיה כל חייה עם צל. "כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה מלווה אותי לבית הספר וכל פעם הייתה אומרת לי בשקט, 'אני חושבת שהילדה הזאת דומה לך. הנה, אני אשאל אותם'. תפסתי לה בשמלה כי היא עשתה לי בושות. כשבגרתי הבנתי מה זה חור בלב של אמא שאיבדה ילדה. אמא שלי נשאה את הפצע הזה 24 שעות ביממה עד יומה האחרון".

עד פרשת עוזי משולם, להוריה, ובמיוחד לאביה, היה קשה להאמין שייתכן שבתו נלקחה באופן מכוון. "הוא לא דמיין שיעשו דבר כזה. תמיד אמר 'בארץ ישראל לא משקרים'", היא נזכרת. "בשבילו זה היה סמל: הארץ שחלם עליה ועלה אליה מתימן. זה מפלח לי את הלב, איך שהוא קיבל את הגזירה. אבל אמא שלי אף פעם לא השלימה עם זה".

בקשת הפרקליטות לפצל את התיקים מעוררת בה תחושות קשות. "פשוט מתעמרים בנו. שלוש ועדות חקירה ממלכתיות קמו בשנותיה של המדינה הזאת. מה קרה פתאום, שכל אחד מאיתנו יבוא ויציג את המקרה שלו בנפרד? זה עניין עקרוני, אנחנו רוצים לדעת איפה האחים שלנו, הילדים והנכדים שלנו".

בעיני ד"ר שובלי, מדובר בסחבת משפטית שקשורה בסוגיית ההתיישנות. "המטרה של הסחבת הזו היא שהדור הראשון, ובשאיפה גם הדור השני, ימותו", הוא טוען. "אני לא מדבר על האימהות בנות התשעים פלוס, שכל יום אנחנו יכולים להיפרד מהם. גם הדור השני מתחיל להיכנס לאזור הסיכויים".

גם במקרה שהמדינה לא תקבל את הערעור, המשפחות ימשיכו לטעון לסדרתיות. "זה אומר שעורכי הדין יגיעו להמון דיונים, יהיו 11 משפטים נפרדים", מתאר שובלי. "הכוונה שלהם היא להתיש הן את המשפחה ואת עורכי הדין אם הם ירצו להוכיח סדרתיות. אני אצטרך להביא את הסבתא בת ה-90 של משפחה אחת לדיון של משפחה אחרת".

הפגנה להכרה בילדי תימן החטופים (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס). המדינה לא מוכנה להיכנס לדיון רציני עם המשפחות (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפגנה להכרה בילדי תימן החטופים (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

שובלי מעלה טענות קשות גם בנוגע ליחס כלפי העדים בבית המשפט. "יש כאן התעמרות שהיא רוע צרוף", הוא אומר. "למשל, היו טענות שהמשפחות אשמות בזה שגרמו נזק לראיות, כיוון שאיחרו כל כך בתביעות עד שלא נשארו עדים. המשפחות האלה פנו למדינה ולוועדות לא מאתמול. יש ניסיון להעביר את האשמה למשפחות".

כשאביבי הינדי נשאלת מדוע לדעתה המשפחות לא תבעו עד היום, היא אומרת: "הוליכו אותנו שולל מבחינה מנטלית בתקופה של ועדות החקירה. כל פעם שקמה ועדה, נראה לך שאוטוטו זה יבוא על פתרונו ואולי יימצא קצה חוט ואולי הם יודו. בנוסף, המקרה של עוזי משולם גרם לשיתוק, שיתוק של כל הנושא הזה מהפחד, מהאימה, מהחוסר אונים. אי אפשר היה לעמוד מול הממסד, לעמוד מול כל העליהום הזה שעשו לנו. זה יצר דמוניזציה שכאילו התימנים הוזים, מעלים השערות שהן לא לגיטימיות. זה שיתק אותנו".

אם המדינה לא מכירה, לפחות שתשלם פיצויים

התביעה האזרחית לפיצוי כספי היא חלק מהמאבק להכרה בפשע. "למשפחות האלה אין יכולת להוכיח את גרסת המדינה. אין קבר שאפשר לבדוק אותו, ואין גישה למסמכים המקוריים. הן במצב שאין להן מה לעשות, אז הן אומרות למדינה 'תגידי משהו או שתשלמי פיצויים'", מסביר שובלי.

"פיצוי הוא חלק מכל תהליך הכרה בעולם. זה לא מגונה ואין בעיה אסתטית עם זה. לי אין בעיה לתבוע פיצויים בכל שלב מהמדינה. הכרה להערכתי לא תהיה, לכן אין ברירה אלא ללכת במסלול הזה".

פרופ' ביטון מציינת לטובה את האסטרטגיה שבחרו התובעים. "במקום ללכת ולתקוף בצורה ישירה, להשתמש בכלים המוכרים של בג"צ ועתירות מנהליות נגד המדינה", היא אומרת, "יש פה שימוש בתחום משפטי שהוא יבש וענייני אפשר לומר: התביעה הנזיקית, הפיצוי".

לדבריה, תביעה כזו היא חלק ממגמה מבורכת של הגנה על זכויות אדם באמצעות תביעה פרטית, אך אינה מחליפה את אחריות המדינה לטפל בפרשה. "אין ספק שבהקשרים לא מעטים, ובעיקר בהקשר המזרחי, המדינה מצויה בעמדת התגוננות", היא מבארת. "יש תוקפנות כלפי מי שמבקשים לעשות תיקון היסטורי. אבל הדרך הנכונה היא לא ברדיפה פרטנית של מי שתובע הכרה. כדי לתקן תיקון כזה צריך להקים מנגנון רחב וכולל של לקיחת אחריות של המדינה, מתן פיצוי ופתיחת תיקים, כמו שנעשה בקנדה וניו זילנד (לגבי עמים ילידים – נ.ד).

"הייתי חלק מיוזמה כזו מול משרד ראש הממשלה לבין הארגונים, זה היה מאוד קשה ולצערי הגענו למבוי סתום. לכן זה עוד יותר מקומם, המדינה גם לא לוקחת על עצמה את התפקיד המתבקש של טיפול בפרשה כל כך כואבת ברמה העקרונית וגם נלחמת נגד התובעים במסלול  הפרטי. זה חמור מאוד".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

נתניהו וטראמפ יכולים לחגוג, אבל המפתחות עדיין בידי הפלסטינים

הסכמי אוסלו העמיקו את הנורמליזציה של הכיבוש גם בתודעה הציבורית הישראלית. בשביל זה לא היה צריך את טראמפ. אבל המעבר לאקט הסיפוח חייב להסתמך על המשך הסטטוס קוו מצד הרשות הפלסטינית, וזה ככל הנראה לא הולך לקרות   

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf