newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התוכנית החינוכית נגד אלימות היא אינפנטילית ואלימה

מערכי השיעורים של משרד החינוך למאבק באלימות בבתי הספר מבוססים על רטוריקה של האשמת הקורבן, ודורסים את מציאות החיים הרלוונטית של המורות והתלמידים. התוכנית אינה רק פעולה אלימה כשלעצמה, אלא גם כזו שמסרסת כל סיכוי ל"דיון שקוף, מאפשר ופתוח"

מאת:

יום חמישי, 11 בנובמבר, הוכרז כיום "אלימות? לא בבית ספרנו!" במהלכו "הקדישה מערכת החינוך את יום הלימודים לשיח רגשי ולעשייה חינוכית המקדמת תחושת שייכות ורווחה, העמקת תחושת מוגנות ומניעת פגיעה ואלימות".

מבט על התוכנית החינוכית שמאחורי המילים הגבוהות וההבטחה הבומבסטית מגלה תפיסה מעוותת (שלא לומר אינפנטילית) של מהי אלימות וכיצד מתמודדים אתה.

במערכי השיעורים אין אפילו בדל של בירור מצוקות חברתיות שמאפיינות את מערכת החינוך כגון בדלנות, הפרדה, חוסר צדק חברתי וניכור. במקום זאת, שוב נדרסת מציאות החיים הרלוונטית של המורות, המורים, התלמידות והתלמידים, לטובת אמת חיצונית המובאת להם "מטעם" מטה המשרד.

התוכנית כולה מבוססת על רטוריקה של האשמת הקורבן. המסר המרכזי של התוכנית הוא שהאלימות מתקיימת בגלל האדישות של התלמידים. אם רק יחברו "סלוגן" ל"קמפיין" נגד אלימות, ויחתמו על התחייבות שלא יפריעו בשיעורים, הכול יהיה דבש.

רטוריקה של האשמת הקורבן. מתוך מצגת משרד החינוך

התלמידים אשמים במצב

הנחת היסוד של התוכנית החינוכית לכיתות ז' עד יב' היא "שדיון שקוף, מאפשר ופתוח בסוגיות חברתיות מורכבות יסייע להבנת המצוקות החברתיות…ויאפשר דיאלוג ליצירת מענים". זוהי הנחה הגיונית: אם נברר בינינו לבין עצמינו מהן המצוקות שבגללן אנו חווים אלימות, נוכל גם להציע להם מענים, וכך לצמצם את המצוקות והאלימות גם יחד.

אבל קריאת מערכי השיעורים שהציע משרד החינוך מגלה שאין בהם דבר מכל אלה. בשיעור הראשון מוצע לקיים שיחה כיתתית על פי מבחר שאלות פתוחות. בהן: "עד כמה אנחנו מזדעזעים כשאנחנו רואים או שומעים מקרי אלימות?" או "האם אנו כחברה עושים מספיק לקידום המודעות בנושא?"

נוסח השאלות מרמז גם על התשובות הרצויות: מזדעזעים מאוד ולא עושים מספיק.

כך, באמצעות שאלות הכוונה מהונדסות (שאינן באמת שאלות פתוחות לבירור המצוקות) יוצרים מצע לדיון שבסיסו בהאשמת הקורבן. אתם התלמידים אולי מזועזעים מהאלימות, אבל לא עושים די כדי לצמצם אותה. לא פלא שהשאלה הבאה בדיון היא: "כיצד אתם כבני נוער יכולים לסייע? הציעו יוזמות".

התלמידים אדישים למצב

הפעולה הבאה נועדה להמחיש לתלמידים את עוצמת אדישותם. היא אפילו נקראת "איכפתומטר", כלומר מדד האכפתיות. התלמידים קיבלו רשימה של 11 אירועי אלימות, והתבקשו לקבוע עבור כל אחד מהם עד כמה אכפת להם ממנו. אירועים כגון: "ילד מכיתה גבוהה דוחף בהפסקה ילד אחר" או "קבוצת ילדים לועגת לילדה נמוכה".

מדוע חכמי משרד החינוך צריכים להכין רשימה של אירועי אלימות שהיא כביכול נכונה ואחידה לכל בתי הספר בישראל? מדוע לא לתת לתלמידים להציג אירועים ממציאות החיים שלהם, כאלה שהם מגדירים כאלימות עבורם?

התשובה היא שמציאות החיים של התלמידים לא מעניינת אף אחד. יש חכמים שיודעים את הנכון, והם נעלים מעל המורות והתלמידים ברחבי הארץ. אפסות הערך של המורות והתלמידים היא לא רק פעולה אלימה כשלעצמה. היא בעיקר מסרסת כל סיכוי ל"דיון שקוף, מאפשר ופתוח" שאמור להציף את "המצוקות החברתיות".

התלמידים צריכים לפתור את המצב

בפעולה המוצעת השלישית בסדר היום, התלמידים התבקשו להכין קמפיין נגד אלימות, תחת הכותרת: "אלימות – זה לא מצחיק אותי". הדוגמה הניתנת להם היא של סרטון פרסומת עם מילים בפונט גדול, לבן על רקע שחור, מוזיקה מרגשת וקריאה לפעולה: תכתבו בסטטוס שלכם "אותי זה לא מצחיק" ותשפיעו!

לנוכח הדוגמה, התלמידים מתבקשים להכין "סלוגן, לוגו, מדבקה בווטסאפ, סרטון קצר, ג'ינגל ועוד". זהו. כמה שניות בודדות של עבודה הן כל מה שצריך על מנת לפתור את בעיית האלימות בבתי הספר. איך לא חשבנו על זה קודם.

אם לא קמפיין, יש למשרד חלופה אינפנטילית לא פחות: התלמידים התבקשו לחתום על "הסכם כיתתי – אין מקום לאלימות". בדוגמה להסכם מופיעים סעיפים כגון: "שומרים על הציוד ולא מקשקשים על השולחן" או "מדבר רק מי שקיבל רשות".

כביכול אם עד היום תלמיד התפרץ לדברי חברו, או חס וחילה קישקש על השולחן, זה היה רק בגלל שהוא לא חתם על הסכם כיתתי שאסור לו לעשות זאת.

מטה המשרד בורח מאחריות

גם במערך השיעור הבא, נמשכת הבריחה של מטה המשרד מאחריות, והשלכתה על התלמידים. הפעולה נקראת: "מדרש תמונה – עוצרים את מעגל האלימות". די בשם כדי להבין שעל דעת משרד החינוך האלימות היא התגובה (המעגלית) של התלמידים לאלימות שמופנית כלפיהם, ולכן יש בכוחם לעצור אותה.

בתמונה רואים יד שעוצרת נפילה של שרשרת אבני דומינו, והתלמידים נשאלים: "אילו מחשבות הכרזה מעוררת בכם?" וגם: "מה יסייע לאנשים לגלות אחריות ולעצור את מעגל האלימות?".

המסר פשטני להחריד: הכרזה ממחישה שאפשר לעצור את "מעגל האלימות" אם לא נגיב לאלימות המופנית כלפינו. יש יותר אונס פומבי מזה? מדוע הקורבן צריך לקבל את האלימות המופנית כלפיו?

זהו. עד כאן תוכנית יום "אלימות? לא בבית ספרנו!"

ואיפה בדיוק הדיון השקוף, המאפשר והפתוח? איפה השיחה על סוגיות חברתיות מורכבות? איפה בירור המצוקות החברתיות? ואיפה הדיאלוג לחיפוש המענים?

אלימות מצטמצמת בחברה מכלילה והוגנת

אדגים בקצרה שאפשר גם אחרת, אם רק היה איש מקצוע רציני שוקד על התוכנית החינוכית של היום לעצירת האלימות במערכת החינוך.

ספרו של סטיבן פינקר "המלאכים הטובים של טבענו" (2011, לא תורגם לעברית) הוא אחד הספרים המקיפים הדן בסוגיית האלימות האנושית. לא חייבים להסכים לכל השקפת עולמו כדי להיעזר בפירוק שהוא מציג לתופעת האלימות. ראו הרצאת טד שלו עם תרגום לעברית.

פינקר מציג שורה ארוכה של מחקרים מהם עולה שהיקף האלימות בחברה האנושית נמצא במגמת ירידה דרמטית לאורך ההיסטוריה. בנקודה זאת מתחיל הדיון המעניין: מדוע דועכת האלימות?

תשובתו היא שהאלימות מצטמצמת בזכות הסדר החברתי ההומניסטי, הדמוקרטי, הגלובלי המודרני. הסדר מפרק את האנרכיה. מצב של אנרכיה הוא אלים, שכן כל פרט ממהר לפגוע בזולתו, מפני שהוא חושש שהזולת זומם לפגוע בו. הגלובלי מפרק את הריחוק החברתי. אנחנו אמפתיים רק כלפי מי שאנו מחשיבים לחברים במעגל הקרוב לנו, ולכן נוטים לאלימות כלפי אחרים שאליהם אנחנו מנוכרים.

הסדר החברתי המודרני, ככל שהוא מכליל יותר (inclusive), מזמן לנו היכרות אינטימית ותחושת שותפות גורל עם יותר ויותר אנשים. ככל שיותר אנשים פועלים תחת אותו סדר ורואים זה את זה כשותפים, גוברת הסולידריות וקטן הצורך באלימות.

מכאן, שניתן לצמצם אלימות אם המערכת החברתית בישראל, כמו גם מערכת החינוך, יהיו פחות ממיינות ומפרידות, ויותר מכלילות, שוויוניות והוגנות. מנקודת מבט זאת, מי שאחראי על האלימות בבתי הספר הם מעצבי המדיניות – ולא התלמידות והתלמידים.

האלימות מצטצמצמת בחברה משכילה

ויש עוד כיוון מעניין מתוך הספר, שהוא רלוונטי ביותר למערכת החינוך: אחת הדרכים להרחיב את מעגל ההתייחסות החברתית (לטובת צמצום אלימות) היא ההשכלה.

אם לומדים בהיסטוריה על תולדותיהם של עמים אחרים, אם לומדים בספרות דברי הגות של בני תרבויות שונות, אם מטיילים מחוץ למקום המגורים ופוגשים אנשים מקבוצות חברתיות שונות, אם לומדים באזרחות על זכויות אדם וזכויות יסוד, אם לומדים באקולוגיה על התלות ההדדית של כל השותפים למערכת … אם לומדים את כל אלה ועוד, נקודת המבט מתרחבת והולכת, והבדלנות והניכור, המעודדים אלימות, עשויים להתפוגג.

מכאן שביום ללא אלימות היה ראוי ללמוד היסטוריה, ספרות, אקולוגיה ותחומים קרובים, מתוך נקודת מבט רחבה ככל שניתן. זה היה תורם לצמצום האלימות הרבה יותר מאשר לערבב שוב את המים הדלוחים של עצמנו בתוך עצמנו, עם "קמפיין" או "סלוגן" זוהרים וריקים.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

מצעד הדגלים והניסיון של המתנחלים להפוך את לוד לירושלים

מאות בודדות של פעילי ימין השתתפו במצעד הדגלים אתמול בלוד, אבל התושבים הערבים בעיר לא חושבים שהסכנה חלפה. הגרעין התורני מנסה לייבא את השיטות של המתנחלים מירושלים ללוד, הם אומרים. "הם נלחמים נגד הנוכחות הערבית בעיר"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf