השיער של נתניהו, זה מה שנשאר לשמאל
בלי אלטרנטיבה פוליטית או לכל הפחות יכולת להתחבר סביב יסודות רעיוניים כלשהם, אנחנו בוחרים שוב ושוב להישאר עם הדאחקות על צבע השיער של נתניהו, המעוז האחרון שמאחד את השמאל
כותב אורח: רן שמעוני
לאחרונה נדמה שאיבדנו את הראש, השמאלנים והשמאלניות. אין בנמצא דעה אחת מוצקה או אפילו רעיון אוטופי כלשהו שנוכל למצוא קובץ הגון של שמאלנים סביבו; מאלאור אזריה ועד פינוי עמונה, לא יוצא קול מונוטוני, חד או אפילו נחרץ בשמאל הישראלי – שינחה, שיסחף, שיאחד; ואלו אינן מילים גסות.
בהיעדרו של אותו קול, ולאחר חיפוש רב, נמצא ראש חדש, קונצנזוס בשמאל, ואולי אפילו בחלקים רחבים יותר של החברה: ראשו של נתניהו. או מדויק יותר, התפתחויותיו המטלטלות והמשעשעות של שיערו. לגביו, כלומר לגבי השיער, הכל יסכימו שמדובר במושא אידיאלי לבדיחה טובה, כי מי באמת יכולה להישאר אדישה לטרנספורמציות המטריפות שבהן מעביר נתניהו את שיערו, ומי, בשם האלוהים, יכול לחשוב שזה יפה?
דומה שהשיער של ביבי מצליח לחבר בינינו, עליו אנחנו מצליחים לדבר, להתדיין, להחליף דעות ולהתרחב בעוד זווית מבט. לרגע אחד, אנחנו מסוגלים להיעמד יחד, להצטופף על נקודה שברירית שנמצאה בקצה קודקודה של פדחת, ולהסכים. לרגע אנחנו כמעט מאוחדים.
מדורת השבט הישראלי ב-14 השנים האחרונות, "ארץ נהדרת", נזכרה בעונה הנוכחית שהיא סאטירה וכעת, כמעט בכל תכנית, יוצריה מקפידים להחליף את צבע השיער של ביבי – החיקוי, כן? – במעין קריצה או בדיחה סמי-פרטית אלינו ששמנו לב לשינויים ההזויים בשיערו של נתניהו. גם עיתון 'הארץ' חבר ותיק בדאחקה, ולאחרונה אף פרסם כתבה שאוספת את כל "גווני השיער שעיטרו את פדחתו" של מנהיגנו, כשבסופה מוצעת לגולשים הזדמנות להצביע, וגם (על-אף שלא ברור איך) "להשפיע".
> "פנימה" רוצה שתשכחו מי אחראי לאלימות ולהסתה
בכלל, חיפוש פשוט מראה כי כל אתר חדשותי שמכבד את עצמו חייב להתייחס לעניין שיערו של נתניהו; בראיונות עם מעצבי שיער, השוואה לשיערו של טראמפ וכתוספת משעשעת למאמרי דעה רבים. שכן, אנו חושבים, על עניין מביך שכזה לבנימין נתניהו לא יהיה מענה. אחרי שתפס אותנו עם המכנסיים למטה כל-כך הרבה פעמים, אחרי שאשכרה אמרנו שנשמור על "נתניהו מאוחדת", עם זה, אנחנו מאמינים, אין לו סיכוי. אפילו הימין הקיצוני יסכים איתנו.
האם יכול להיות, אני שואל, ששיערו של ביבי מתהווה כמעוז האחרון של השמאל בישראל, קלף האס האחרון בחפיסה העלובה של השמאל? ואולי המטאפורה הזאת טעונה דיוק, שכן קלף האס בטבעו הוא הגבוה ביותר ואילו העיסוק הילדותי בשיערו של נתניהו הוא מהנמוכים ביותר שיש, ולמעשה בדיוק משם נובעת עוצמתו; כשהקלפים כולם לא עובדים, כשכבר נדמה שניסינו הכל וכשלנו פעם אחר פעם, מצאנו למטה למטה, במחוזות הרדודים ביותר, את עניין השיער.
נדמה שתחושת השליטה של השמאל מושגת רק במפלסים כאלו, שבהם נמצא את השיער של ביבי, את הפאדיחות האחרות על משפחתו, שמצדה מפעימה ביכולת שלה לייצר אותן; רק במקומות האלו כנראה אנחנו מסוגלים להיות פרודוקטיביים (לכאורה) בביקורת שלנו וביכולת שלנו להתחבר סביב קונספט ספציפי, נגד פרסונה דמונית שהיא-היא, אנחנו מדמיינים, הסיבה לשפל הפוליטי והמוסרי שהחברה בישראל נמצאת בו.
עם סירובנו הממשי להתאחד סביב פרוגרמה פוליטית או לכל הפחות סביב יסודות רעיוניים כלשהם, אנחנו בוחרים שוב ושוב להישאר עם השיער של ביבי. נדמה שהיצר (אם אפשר לקרוא לו כך) הפוליטי והחתרני של רבים מאיתנו, או לפחות מה שנשאר ממנו, כאילו התרגל להסתפק בעקיצות על פדחתו של ראש הממשלה. העניין הוא ששיערו של נתניהו, מסעיר ומטריף ככל שיהיה, על כל הדיונים הציבוריים שהוא מעורר, לעולם לא יוכל להוות אובייקט שמאפשר השתתפות משמעותית במשחק הפוליטי ואיננו תחליף לכך. סוגיית שיערו של נתניהו ורכילות על משפחתו הם קרבות עלובים, והתבשמות בניצחונות שכאלו, היא בבחינת הודאה בתבוסה מוחלטת במערכה המהותית.
העיסוק האובססיבי בצבע שיערו של נתניהו, הוא קודם כל עיסוק אקספיסטי שלנו בעצמנו. התענגות ושירים על מעללי שיערו של נתניהו לא יחוללו שינוי – גם אם יצבע את השיער לאדום, אפילו אם יחליט שזה הזמן לגלח את כל שיערות ראשו. הם מעידה על חולשה מהותית של השמאל. זה אסקפיזם שמעיד על כך שאנו לא מסוגלים לייצר אלטרנטיבה של ממש, על כך שהשלמנו עם המציאות, על כך שנתניהו ירד מכיסאו רק אם ירצה בכך. העיסוק בצבע שיערו של נתניהו מעיד כי כבר הבנו שהסיפור נגמר, שאין טעם לנסות, שכל מה שנותר הוא לצחוק בין משוכנעים: בקריצה בפריים-טיים, בעיתון שלנו. בדרך היחידה שבה נרגיש מאוחדים.
רן שמעוני הוא סטודנט להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ובחוג להיסטוריה כללית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן