"הרעב לוקח הכל"

מערבולת של רגשות. צילום מסך מהראיון של אלי שרעבי עם אילנה דיין בתוכנית "עובדה", ב-27 בפברואר 2025, מאתר מאקו

דקות ארוכות מהראיון המטלטל שנתן החטוף שחזר מעזה, אלי שרעבי, לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" בשבוע שעבר, עסקו בהתמודדות עם רעב כרוני ממושך. כאשר שאלה דיין את שרעבי, שסבל מכאבים נוראיים מאזיקים, הוכה והושפל שוב ושוב במשך למעלה משנה: "ובפיזי, אתה אומר, הרעב לוקח את כל הקשיים האחרים?", הוא ענה: "הרעב לוקח הכל".

שרעבי וחטופים אחרים שחזרו מהשבי מורעבים, כחושים, תשושים, מתקשים להלך, עוררו מערבולת של רגשות. מלב חברת השפע, הנאבקת בתופעה הרחבה של עודף משקל והשלכותיו הרפואיות, חדרה לרגע ההכרה כי רעב הוא אחד ממופעי הסבל הקשים ביותר, הפוגעים בצלמו ובדמותו של האדם כבן אנוש.

היה ניתן לחשוב שהמחזות האלה, שהעלו מהאוב את תמונות המוזלמנים בשואה, ירגיעו את הקריאות לעכב את שחרור החטופים ולהרעיב את תושבי עזה עד מוות כדי להשיג את הניצחון המוחלט, ואולי יסייעו לשוב ולטפח את החמלה האנושית. אך נראה שאפילו פדויי השבי המורעבים לא הצליחו לפרוץ את חומת הבטון הבנויה מתערובת של היבריס, שררה, נקמה ובעיקר אדישות, של נתניהו וחבר מרעיו. אם בכלל טרחו אלה להתייחס לקיומם.

">> לא למות רעבים. זה כל מה שאנחנו מקווים לו עכשיו"

היטיב לתאר את חרפת הרעב קנוט המסון, בספרו המונומנטלי "רעב" שיצא לאור בשנת 1890. בתיאורים בלתי נשכחים הוא העביר לקורא את הטוטליות של חוויית הרעב: כאב, ריקנות, חולשה איומה, רעד משתק, מעבר מצלילות להזיות, אופוריה, פרנויה, תיעוב עצמי ופנטזיות גרנדיוזיות.

היו גם מי שצפו את הכחדת האנושות בגלל מחסור במזון. תומס מלתוס, הכלכלן הפוליטי והוגה הדעות האנגלי, היה הבולט שבהם. בספר שיצא לאור ב-1798 תחת הכותרת "מסה על העקרונות של האוכלוסייה", הוא טען כי "רעב המוני" (famine) הוא בגדר חוק טבע, כמו חוק הכבידה של ניוטון. האוכלוסייה גדלה בטור גיאומטרי והתוצרת החקלאית בטור אריתמטי, קבע מלתוס, והפער בקצב הגידול יביא בהכרח, לפי הערכתו לקראת סוף המאה ה-20, למחסור חמור במזון ולרעב המוני אשר יביא למותם של מיליוני אנשים.

התיאוריה של מלתוס זכתה לתומכים רבים, אך גם למבקרים חריפים, ביניהם קרל מרקס, שחזה כי קדמה טכנולוגית ומדעית תאפשר גידול מעריכי גם בתוצרת החקלאית ותמנע רעב המוני. בהמשך נראה כי המבקרים צדקו, והטכנולוגיה שנדרשה לכך אפילו לא היתה מתוחכמת מדי.

עוד בתחילת המאה ה-19 הגיעו חוקרים למסקנה כי העשרת הקרקע עם תרכובת המכילה מימן וחנקן (אמוניה) עשויה להגדיל את התנובה החקלאית באופן דרמטי. בתחילת המאה ה 20 הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר במה שנכשלו רבים לפניו – להפיק אמוניה מהחנקן באטמוספירה (שם הוא נמצא בשפע, ומהווה 78% מנפח האטמוספירה). קרל בוש הכניס שיפורים בתהליך ההפקה באופן שאפשר לייצר כמויות גדולות מאוד של אמוניה בפרקי זמן קצרים. כמאה שנה מאוחר יותר מעריכים כי כמחצית מהיבולים בעולם הם תוצאה של הדישון באמוניה שנוצרה בתהליך האבר-בוש. ללא הישג מדעי זה, כמחצית מתושבי כדור הארץ היו מתים מרעב.

באופן אירוני משהו, בצד ההישג המדעי, שלדעת רבים היה מן החשובים שהושגו במאה ה-20 ובגינו זכו השניים בפרס נובל, האבר הוכרז לאחר מלחמת העולם הראשונה כפושע מלחמה. כראש מחלקת הכימיה במשרד המלחמה הגרמני, הוא פיתח והכניס לשימוש לראשונה שימוש בגזים כנשק קטלני. למבקריו הרבים השיב: "בימי שלום אני עובד לטובת האנושות, ובימי מלחמה למען ניצחונה של ארצי". 

רעב בעולם של שפע

 הפילוסוף וזוכה פרס נובל לכלכלה ההודי, אמרטיה סן, ניסח בספרו "עוני ורעב המוני" (Poverty and Famines) שפורסם ב-1981 את התיאוריה הקובעת כי הרעב במאה ה-20 תלוי בעיקר ביכולתו של הפרט להשיג מזון, ולא בתנובת הקרקעות הזמינות לגידולים חקלאים. הוא מנה ארבעה מקורות לנגישות למזון: ייצור עצמי, שכר עבודה, רכישת מזון בשווקים מתפקדים, וקבלת סיוע ישיר מהממשלה או מארגונים אחרים.

הנגישות למזון קורסת, הסביר סן, כאשר יש אינפלציה, אבטלה, הפקעת אדמות והיעדר רשת רווחה. התמוטטות כזו היא בדרך כלל תוצאה של סכסוכים קשים בין פלגים שונים באוכלוסייה המפוררים את המארג החברתי; הפרעה באספקת המזון; עלייה במחירי המזון; עיכוב בעיבוד ופיתוח של הקרקע המיועדת לחקלאות; מדיניות החותרת לחיסול רשת הביטחון לאנשים שאינם מסוגלים להשיג מחיית קיום על ידי עבודה; והיעדר חופש פוליטי המונע ביקורת אפקטיבית על פעולות הממשלה. אירועים קיצוניים כמו מלחמות ומצבי חירום אקלימיים (שטפונות, גלי חום, בצורת) מלווים בדרך כלל ברעב המוני, ומהווים כיום את הסיבה העיקרית לעלייה התלולה במספר הסובלים מרעב קיצוני.

 כבסיס לסדר העולמי החדש שעוצב אחרי מוראות מלחמת העולם השנייה אושרה ב-1948 מגילת זכויות האדם, הקובעת כי מזון הולם הוא זכות יסוד של כל אדם (סעיף 25). זכות זו אושררה על ידי ועדות של האומות המאוחדות כמה פעמים. בהצבעה ב-2021 התנגדו לאשרור הזכות למזון רק שתי מדינות: ישראל וארה"ב. 180 מדינות תמכו. באמנת ז'נבה ונספחיה המאוחרים נכתב במפורש: הרעבה של אזרחים כשיטת לוחמה היא אסורה. באופן מעניין, ישראל הכריזה היום (ראשון) שהיא מפסיקה להעביר מזון לעזה, וארה"ב הביעה תמיכה במהלך.

על בסיס הסכמות אלו הוקמו ארגונים בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי והאו"ם עצמו, שנועדו לסייע למדינות כושלות, מדינות הנמצאות במצב לחימה וכאלה שעברו אירועי אקלים קשים לממש את מגילת זכויות האדם בכלל ואת הנגישות למזון בפרט.

הארגון החשוב ביותר למניעת רעב קיצוני ותמותה מרעב בעולם, תוכנית המזון העולמית (WFP), הוקם על ידי האו"ם ב-1961. הארגון ממומן על ידי ממשלות של 60 מדינות, חברות, תאגידים ויחידים על בסיס התנדבותי. התורמת הגדולה ביותר היא ממשלת ארה"ב (כ-3 מיליארד דולר ב-2023). הארגון מעסיק כ-23 אלף אנשי צוות ב-120 מדינות, ובין השאר מספק מזון מציל חיים לפליטים; מקדם תזונה נכונה לנשים וילדים; יוזם ומוציא לפועל תוכניות הזנה בבתי ספר; ותומך בשיפור התוצרת והפחתת כמות המזון הלא מנוצלת באזורים כפריים (שיפור הניצול יכול להגיע באזורים מסוימים ל-30% מהתנובה החקלאית). על פעילותו באזורי מלחמה קיבל הארגון פרס נובל לשלום ב-2020.

למרות המאמץ הבינלאומי של WFP וארגונים נוספים, כמו המטבח המרכזי העולמי, מדווח האו"ם כי ב-2023 סבלו ברחבי העולם 280 מיליון בני אדם מרעב חמור המסכן את חייהם, ו-730 מיליון בני אדם סבלו מרעב כרוני (חוסר קבוע במזון בטוח המכיל מרכיבי תזונה חיונים) – כ-150 מיליון יותר מאשר ב-2019. היעד שהציב האו"ם – עולם ללא רעב עד 2030, כבר אינו בר השגה, וככל שעובר הזמן אנחנו הולכים ומתרחקים ממנו. ברחבי העולם מתרבים הסכסוכים והמלחמות – עזה, אוקראינה, תימן, סודאן, סוריה ועוד – המהווים מוקדים של רעב המוני. במקביל, מספרן של המדינות הכושלות גדל, כמו גם מספר המדינות המקדשות את כלכלת השוק הניאוליברלית המגדילה את העוני, ומדינות העוברות בהדרגה ממשטר דמוקרטי למשטר אוטוקרטי. תהליכים אלה מגדילים את מספר האנשים הסובלים מאי ביטחון תזונתי.

מתקבל הרושם שהממשל החדש בארה"ב אינו מייחס כל חשיבות לחייהם של בני אדם שאינם לבנים ועשירים. משאיות של תוכנית המזון העולמית (WFP) בדרפור, ב-2014 (צילום: UNAMID / פליקר, CC BY-NC-ND 2.0)

בימים אלה, כאשר הקהילה הבינלאומית נדרשת יותר מתמיד להגדיל את הסיוע לרעבים ולאלה שנמצאים בחוסר ביטחון תזונתי, מממש נשיא ארה"ב את תוכניתו לצמצם את החוב הלאומי בין השאר על ידי ניתוק צינור החמצן של ארגוני הסיוע הבינלאומיים. מייל שנשלח השבוע נפתח במילים: המענק שקיבלתם מבוטל בהתאם לנוחותה ותועלתה של ממשלת ארה"ב. בין 5,800 הפרויקטים שבוטלו נכללים: פרויקט בניגריה שסיפק טפול ל-5.6 מיליון ילדים ו-1.7 מיליון נשים בתת תזונה חריפה. ביטול הפרויקט מעמיד 60 אלף ילדים תחת גיל 5 בסכנת מוות מיידי; פרויקט המספק מזון ל-144 אלף נשים בהריון הנמצאות בתת תזונה; ופרויקט המספק מזון ומים ל-115 אלף פליטים מצפון אתיופיה. מתקבל הרושם שהממשל החדש בארה"ב אינו מייחס כל חשיבות לחייהם של בני אדם שאינם לבנים ועשירים.

שיעור הרעבים בעולם הוא אינדיקטור רגיש למצבה של האנושות. על פי המגמות המסתמנות בעשור האחרון, המחוג הולך ומתקרב לחצות – סוף העולם (כיום אנחנו נמצאים 89 שניות לפניו), ומסתנכרן עם שעונים דומים אחרים: זה המורה על השלכותיהם של נזקי משבר האקלים, וזה המעריך את הסיכוי למלחמה גרעינית.