"לא למות רעבים. זה כל מה שאנחנו מקווים לו עכשיו"

"הגוף שלנו מותש מהמחסור במזון, אנחנו לא מצליחים לעשות דבר". ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מוסטפא אל-דארש, אב לשלושה ילדים בן 35 מהעיר עזה, מבלה שעות בכל יום בחיפוש אחר מזון למשפחתו. בחלק מהימים הוא מצליח להשיג כמה קופסאות שימורים; בימים אחרים, המשפחה מסתפקת בקצת אורז. "בצפון עזה אנחנו משתוקקים לאכול לחם עם קצת טימין", הוא אומר למגזין 972+. עם זאת, הוא לא הצליח להשיג קמח כבר כמה חודשים.

מאז תחילת אוקטובר, כשהצבא הישראלי הקיף את צפון עזה והתחיל במבצע גירוש והשמדה, לא נכנסו לאזור שום מוצרים – גם לא סיוע הומניטרי. בתחילת נובמבר, פאנל של האו"ם הזהיר שהאזור הנצור בצפון הרצועה, שבו לפי הערכות נמצאים עדיין כ-75 אלף פלסטינים, צפוי לסבול בקרוב מרעב כבד. ארגונים מקומיים דחקו באו"ם ובגופים בינלאומיים אחרים להכריז רשמית על מצב של רעב. כעת, לאחר שאונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים) נאלצו להפסיק את העברת הסיוע ההומניטרי דרך מעבר כרם שלום בדרום, הרעב והתת תזונה ברחבי הרצועה צפויים להחריף.

כאָב, אל-דארש מוותר לעיתים קרובות על ארוחות כדי להבטיח שאישתו וילדיו יאכלו. "הגוף שלנו מותש מהמחסור במזון, אנחנו לא מצליחים לעשות דבר", הוא מסביר. כשיורד הלילה, הוא בדרך כלל רעב מכדי לישון. "לפעמים אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי בגלל מה שאנחנו עוברים פה", הוא מוסיף. פעמים רבות הוא לא מצליח למצוא מזון כלל, וילדיו לא אוכלים כמה ימים. "כל יום אני בוכה כי חסר להם אוכל. הם שואלים אותי כל הזמן על אוכל, ומספרים לי מה הם רוצים לאכול".

"בצפון הרצועה יש רעב אמיתי", אומר דובר אונר"א, עדנאן אבו חסנה, למגזין 972+. "המצב מסוכן מאוד: אין מזון, אין מים נקיים ואין שום אספקה. כל מוסדות הבריאות קרסו, ויש גופות רבות ברחובות ומתחת להריסות". בלי לחצים בינלאומיים להכניס ציוד לרצועה, אבו חסנה מזהיר כי "הרעב יתפשט בצפון ובדרום".

אבל נראה שמה שאל-דארש מתאר כ"מלחמת הרעבה קשה" רק מחמיר מדי יום. "הם מתייחסים אלינו כאל אנשים שלא ראויים לחיות, עם ההפצצות הבלתי פוסקות, ההרס וההרעבה", הוא מקונן. "אנחנו לא רוצים למות רעבים. זה כל מה שאנחנו מקווים לו עכשיו".

"בצפון ובדרום אנחנו חיים את אותו משבר"

חאלד אל-עטאר, בן 40 מהעיר הצפונית בית חאנון, מספר למגזין 972+ כי לפני המלחמה, היה מביש לדבר על רעב. עבורו המילה עדיין נושאת עימה את אותה תחושת בושה גם היום, אחרי חודשיים של מצור שחסם כניסה של מזון לאזור. "אנחנו לא רגילים לרעב", הוא מסביר, "ונכפה עלינו לסבול אותו – זה עוול עצום שמבצע כיבוש לא מוסרי ולא אנושי, בתמיכת ארה"ב".

בחלק מהימים, אל-עטאר מנסה להשתלט על הרעב באמצעות צריכה של מלח ומים. אישתו היתה לאחרונה מרותקת למיטה במשך כמה ימים, לאחר שלא הצליחה לזוז בגלל מחסור במזון. לדבריו, רוב השנה האחרונה "אכלנו בעיקר קטניות ומזון משומר. עכשיו אין שום דבר".

מדיניות ההרעבה הישראלית אמנם מיושמת בשיא כוחה בצפון הרצועה, אך בכל רחבי עזה פלסטינים סובלים מרעב. "בצפון ובדרום אנחנו חיים את אותו משבר: לכולנו אין אוכל בבית", אומר אל-עטאר, על סמך שיחות שקיים עם קרובי משפחה בדרום עזה.

לפי האו"ם, תנאי הביטחון התזונתי "מידרדרים באופן מבהיל" במרכז ובדרום רצועת עזה, כשרק 16% מהאוכלוסייה מצליחים לקבל הקצבות מזון מצומצמות מדי חודש. לדברי אבו חסנה מאונר"א, רק 30 עד 35 משאיות סיוע נכנסות לרצועת עזה מדי יום, "זה אף לא מספיק מזון עבור שכונת מגורים או רחוב בודד. איך זה יכול להספיק ל-2.3 מיליון תושבי רצועת עזה?"

המחסור החמור הוביל לטרגדיות שהתרחשו בזמן שאנשים חיפשו מזון נואשות. ב-23 בנובמבר נהרגו שלוש נשים אחרי שלפי התקשורת הפלסטינית, "כוחות ביטחון" פתחו באש בזמן הסתערות על לחם במאפייה בדיר אל-בלח. כמה ימים לאחר מכן, שני ילדים ואישה בת 50 נמחצו למוות מחוץ למאפיה צפופה אחרת באותה עיר.

אוסאמה אבו לבן, שילדתו בת ה-13 רהף היתה בין הקורבנות, הזהיר אותה שלא ללכת למאפיה באותו יום. "אמרתי לה לא ללכת; המקום היה צפוף מדי", הוא מספר למגזין 972+. "אלפים רצו להשיג לחם, ולא היתה שם משטרה שתשמור על הסדר". זו היתה הפעם האחרונה שאבו לבן ראה את בתו בחיים. "היא נכנסה לתוך ההמון, וכמה דקות לאחר מכן הם הביאו לי את גופתה".

הטרגדיה הותירה את אבו לבן ואישתו בהלם. "חיינו בנסיבות בלתי נסבלות ואנחנו עדיין סובלים, אבל לאף אחד לא אכפת", הוא מקונן. "איבדתי את בתי בגלל חתיכת לחם. אני לא יודע מה עוד נותר לנו לסבול".

"מה המטרה של להרעיב אותנו בצורה הזאת?" עקורים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

סלווה חריס, בת 50 מבית לאהיא, ברחה מהצפון בדצמבר שעבר לאל-מוואסי שליד ח'אן יונס, מרחב שהרשויות הישראליות הבטיחו שהוא "אזור הומניטרי". "פחדתי שעשרת נכדיי ימותו מרעב", היא מספרת למגזין 972+, "אבל עכשיו אני שוב מחפשת מזון להאכיל אותם". לפעמים היא מצליחה למצוא צמחים אכילים בשדות סמוכים, בזמן ששלושת בניה יוצאים כל בוקר לחפש אוכל. "לפעמים הם חוזרים עם מזון משומר, ולפעמים בלי כלום".

אף אחד מבניה של חריס לא מצליח למצוא עבודה, ולנוכח הזינוק החד במחירי המזון, הם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות את מעט מוצרי המזון והירקות שנותרו. "שקי קמח הם נדירים מאוד, ושק של 25 ק"ג עולה 60 דולר", היא מספרת. "ק"ג עגבניות עולה 20 דולר, ק"ג חצילים עולה 10 דולר. איפה אני יכולה להשיג כסף כדי לקנות את זה?"

חריס היא סוכרתית, וסובלת מהתקפים יומיומיים בגלל המחסור במזון. ברוב הלילות הנכדים שלה לא מצליחים לישון, ובוכים מרוב רעב. "אני משקרת להם ואומרת שמחר נאכל הרבה אוכל. אבל אז מגיע מחר, ואני לא יודעת במה להאכיל אותם. לפעמים אני חושבת שהלב שלי יפסיק לפעום מרוב צער".

עזתים נוספים שדיברו עם מגזין 972+ מתארים מחסור דומה במזון ברחבי הרצועה. "אנחנו סובלים מרעב אמיתי בדרום עזה", מספרת רים אל-ע'זאל מהעיר עזה, שמתגוררת כיום באל-מוואסי. "אין לנו קמח; שק אחד עולה בערך 100 דולר. אנחנו אוכלים לחם עם קצת טימין ומזון משומר, שגם אותו כבר אין להשיג. מה המטרה של להרעיב אותנו בצורה הזאת?" קרובי משפחתה בצפון הרצועה, היא מוסיפה, לא אכלו "כבר ימים רבים".

לואי סקר, בן 38 שמתגורר בדיר אל-בלח לאחר שנאלץ לעזוב את ביתו בעיר עזה, מתאר קשיים דומים. "לנו המבוגרים יש יותר יכולת להתמודד עם הסבל הזה, אבל יש איתנו ילדים וקשישים", הוא אומר. "אמא שלי חלתה בגלל תת תזונה ונאלצה ללכת לבית חולים ולהישאר שם שבוע שלם. אני מדבר עם חברים בח'אן יונס או אל-מוואסי ושואל אם יש להם מזון למכירה בשווקים, אבל המצב שלהם קשה כמו שלנו".

היעדר הביטחון מעמיק את משבר המזון

ב-16 בנובמבר עברה שיירה של 109 משאיות סיוע דרך מעבר כרם שלום, שהכניסה מזון לדרום עזה. 98 מהמשאיות נבזזו באלימות על ידי חמושים בתוך הרצועה. הנהגים נפצעו ונגרם נזק רב. האירוע, אף שחריג בהיקפו, הדגים כיצד היעדר הביטחון בתוך עזה מעמיק את משבר המזון: כ-30% ממעט המזון שמצליח להיכנס לרצועה נבזז ונגנב, בעיקר על ידי כנופיות של פשע מאורגן.

כנופיות בוזזות את המשאיות וסוחטות את הנהגים. משאיות סיוע הומניטרי מהאיחוד האירופי במעבר ארז, ב-11 בנובמבר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

באו"ם טוענים שהקבוצות החמושות האלה פועלות באזורים שנמצאים תחת שליטת הצבא הישראלי, "וייתכן שהן זוכות להקלות פסיביות ואולי אף אקטיביות" או ל"הגנה" מצד הכוחות הישראליים. קבוצה של 29 ארגונים לא ממשלתיים גדולים, ובהם קרן הצלת הילדים (Save the Children), אוקספם ומועצת הפליטים הנורווגית, האשימו את הצבא הישראלי בכך שהוא מעודד את ביזת הסיוע ההומניטרי, כאשר הוא יורה על כוחות המשטרה הפלסטינית שמנסים להילחם בה, או כאשר הוא עומד מנגד בעוד כנופיות בוזזות את המשאיות וסוחטות את הנהגים.

האנליסט הפוליטי הפלסטיני מוחמד שחאדה מאמין שישראל תומכת בארגוני הפשע האלה, כחלק מהניסיון למצוא שלטון אלטרנטיבי לחמאס, לרשות הפלסטינית ולאונר"א, בעזה. הביזה וקריסת הסדר בתוך הרצועה, לדבריו, משרתים גם מטרה פוליטית עבור ישראל: "הצבא מצא הצדקה למניעת כניסה של משאיות, בטענה שנותנים לסיוע להיכנס אבל הפלסטינים גונבים ובוזזים אותו".

ג'יהאד אסלים, מזכ"ל איגוד התחבורה הפרטית בעזה, טוען גם הוא שישראל נושאת באחריות על הגניבות. "אם ישראל היתה רוצה להגן על הסיוע, היא היתה עושה זאת, אבל הכוונה היא לעודד כאוס ואי יציבות ברצועת עזה", הוא טוען. "הכנופיות האלה כבר ירו והרגו תשעה נהגים".

אסלים מעריך את שווי המוצרים שנגנבו מהמשאיות במיליוני דולרים, ומזהיר שהתופעה רק תחמיר את הרעב הקיצוני שכבר שורר ברחבי הרצועה. בגלל הביזה הנרחבת, רוב הסיוע לא מגיע למי שהכי זקוק לו בצפון עזה, אלא לשווקים, שבהם חבילות הסיוע שמספק האו"ם נמכרות במחיר גבוה ב-700% ממחירן המקורי.

חבילות הסיוע נמכרות במחיר גבוה ב-700% ממחירן המקורי. סיוע מאונר"א בשוק בבית לאהיא, בצפון רצועת עזה, ב-4 באוקטובר 2024 (צילום: סח'ר רמי)

שיטתיות הביזה בולטת במיוחד בין מעבר כרם שלום והעיר הדרומית רפיח, אזור שנמצא למעשה בשליטת כנופיות הפשע. עם זאת, היא מתרחשת גם ברחוב סלאח א-דין, הדרך המרכזית שעוברת בין צפון לדרום הרצועה. מוחמד, נהג משאית פלסטיני בן 45, סיפר למגזין 972+ על החוויה של העברת סיוע בזמן המלחמה, שאותה תיאר כתקופה "הקשה והמסוכנת ביותר" בקריירה בת 20 השנה שלו.

לדבריו, בתחילת המלחמה הצבא הישראלי היה האיום המרכזי על משאיות הסיוע, ולעיתים קרובות ירה על המשאיות שהיו בדרכן לצפון הרצועה. "סיכנו את חיינו, אבל המניע ההומניטרי דחק בנו להמשיך להעביר סיוע לעמנו", הוא מספר. אך בארבעת החודשים האחרונים, הנהגים מפחדים מגניבות שמבצעות כנופיות שונות שפועלות לאורך רחוב סלאח א-דין.

"זה מתחיל במזרח רפיח, ואז באזור מיראז' (בצפון רפיח), ולפעמים ליד בית החולים האירופי (בח'אן יונס); ואז יש את כיכר בני סוהילה, ואת הכניסה לדיר אל-בלח: אלה האזורים שבהם הכנופיות פעילות במיוחד", מסביר מוחמד.

החמושים לרוב פותחים בירי על גלגלי המשאיות, או ישירות על הנהגים. "אנחנו מנסים להאיץ באותם אזורים כדי לעקוף את הכנופיות", אומר מוחמד, "אבל יש להם הרבה אנשים. הירי הכבד יכול לעלות לנו בחיינו. (באוקטובר) עמית שלי נפצע מהירי, ועמית אחר נטש את המשאיות כשהגלגלים שלו התפוצצו".

סעיד דקה, בן 32 מאל-פוח'ארי, מזרחית לרחוב סלאח א-דין ליד ח'אן יונס, אמר למגזין 972+ שהוא שומע יריות בכל פעם שמשאיות סיוע נכנסות לאזור. "אנחנו יודעים שזה ירי של הכנופיות ששולטות על רחוב סלאח א-דין. כולנו מצרים על כך. אנחנו זקוקים לסיוע, וכשהוא נגנב, אנחנו יכולים רק למצוא אותו בשווקים במחירים גבוהים מאוד".

ב-18 בנובמבר, משרד הפנים העזתי הודיע ש-20 חברי כנופיה נהרגו בחילופי אש כבדים עם המשטרה. "המשטרה הכריזה על מבצע ללכידת הגנבים ששודדים את המשאיות", אומר דקה. "זאת עשויה להיות התחלה של תקווה לעצירת הרעב שמתפשט בדרום עזה".

בתגובה להאשמות שהצבא הישראלי מעלים עין מביזת שיירות משאיות הסיוע על ידי כנופיות חמושות, מסרו מדובר צה"ל כי הצבא "נוקט בכל האמצעים האפשריים מבחינה מבצעית למנוע פגיעה באזרחים, כולל שיירות סיוע ועובדי סיוע". בדו"צ הוסיפו כי הצבא "מקדם ומקל על כניסת סיוע הומניטרי לצפון רצועת עזה, גם דרך מעבר ארז וגם באמצעות מתן אפשרות לשיירות הסיוע לעבור מדרום לצפון".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס