למה חשוב להשתתף במחאה, למרות מגבלותיה

למחאה נגד הרפורמה המשפטית מפס היוצר של פורום קהלת הצטרפתי במוצאי השבת הראשונה שבה נערכה ההפגנה בבאר שבע, בהשראתן של נשים שיצאו אל ההפגנות בתל אביב במחאה כנגד הכיבוש והקולוניאליזם הציוני ארוך השנים.

עם צאת השבת התחלתי להתכונן, הכנתי שלט שכתבתי בו באותיות דפוס גדולות "שוויון לכולם מהירדן ועד הים" בצבעי שחור-ירוק-אדום על רקע לבן, משתמש בטיפות הדיו האחרונות של הטוש האדום של ילדותי. הימים ימי המגבלות הדרקוניות הנוספות שהטיל השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, על הנפת דגלי פלסטין, מגבלות שזכו לגיבוי אף מכמה מן הקבוצות בתוך המחאה עצמה.

קשה לומר שלא ידעתי למה לצפות כשיצאתי מירוחם, ובכל זאת, הניסיון להתחמק ממגע הבד של המוני הדגלים שמילאו את כיכר בניין העירייה בבאר שבע, הצורך לעמוד עם אלה שהניפו שלטים המכריזים "1948 – ערש הדמוקרטיה, 2023 – הרס הדמוקרטיה", והפסקול של מלנכוליית השמאל הציוני על "אובדנה" כביכול של הארץ שעליה גדל, היו בשבילי חוויות חדשות, שהעלו שאלות משמעותיות על עצם ההכרעה לעמוד שם.

מאז עוד שבתי אל ההפגנות בבאר שבע, כמעט מדי שבוע, לעתים עם אותו השלט שהכנתי בשבת הראשונה, לעתים עם הבאנר של תנועת "שוברות קירות" – שהכריז כי אין דמוקרטיה ללא פלסטיניות, מזרחיות, אתיופיות, להטב"קיות וחד הוריות, כאשר מצאתי עוד שיעמדו לצידי.

הבמה בבאר שבע היתה מן המגוונות מבין בימות המחאה, וכללה גם רגעים שמהם ניתן היה לדלות את התקווה שבשורה של דמוקרטיזציה של ממש עשויה לנבוט ממנה. ובכל זאת, גם בבמה הזו הייתי צריך לשוב ולהאזין לקריאות ה"בג"ץ שכפ"ץ" למיניהן, ולהתרפקות הנוסטלגית על מגילת העצמאות.

אמנם, השלט עם שיירי דיו הטוש האדום, והבאנר הגדול של שוברות קירות משך את עיניהן של לא מעט מפגינות ומפגינים, שעצרו לצלם ולהצטלם איתו. צילום אחד אף הוקרן בסופו של דבר, כך שמעתי, על הבמה המרכזית בהפגנות בקפלן. ועדיין, ההכרעה לעמוד בלב ההפגנה הזו – שמבקשת לתת תוקף לתמונת עולם שלמה שאני שותף לתנועות שיוצאות נגדה בחריפות – מצריכה הצדקה.

מה המשמעות של נשיאת התביעה לשוויון מלא בין הירדן לים, בלהכריז על היחסים הקולוניאליים המתקיימים בתצורות שונות בכל המרחב, כאשר התביעה המושמעת מעל הבמה היא לשמר את האוטונומיה של בית המשפט העליון על מנת שיוכל להוסיף ולגבות פשעי מלחמה, ולא חלילה למנוע אותם? מה המשמעות של השתתפות במחאה שקריאותיה לסרבנות משתתקות נוכח הפצצות אכזריות על עזה וג'נין?

מה המשמעות של השתתפות במחאה שכל כולה היאחזות בערכאה משפטית כמוקד של הזדהות תרבותית, בעוד שהמערכת הזו שיחקה תפקיד מרכזי בנישולם של פלסטינים, בדיכויים האתני והמעמדי של מזרחים, אתיופים ויוצאי ברית המועצות, ובהצרת צעדיה של העבודה המאורגנת? מה המשמעות של השתתפות במחאה שמאששת את עוצמתו של המיליטריזם הישראלי ואת סמכותה של האליטה הצבאית, וגם את כוחה של אליטת ההייטק, זו שאחראית יותר מכל לדה-פוליטיזציה של המרחב הציבורי בישראל ולעוינות ההולכת וגוברת לעבודה המאורגנת בתוכו?

דה-פוליטיזציה של המרחב הציבורי

אולי בשאלה האחרונה נעוצה גם ראשיתה של תשובה. הסכנה הגדולה למרחב הפוליטי בפלסטין – ישראל בעידן הקפיטליזם המאוחר קשורה לבלי הפרד בדה-פוליטיזציה של המרחב הציבורי. בפרפרזה על משפט קולוניאלי ישראלי מוכר, כיכרות השוק ריקות. כמובן, הן אינן ריקות מבני אדם, אך הן ריקות מן הפוליטיות, מן העימות על הדרך שבה יש לארגן את המרחב.

הקפיטליזם המאוחר יצר כיסים של חירויות מוגבלות, שהובילו להתפוררותם של קולקטיבים שנאבקו במשותף בעבר. לא שינוי של התנאים החברתיים המאפשרים את הדיכוי הפוליטי, אלא השגה של מרחב פעולה אינדיבידואלי רחב יותר בכוח ההון ותביעה ל"רב-תרבותיות" – הן שהפכו לסמל הבולט של התביעות הפוליטיות בעידן הזה.

כך למשל, הלכו והתרחבו התביעות של מעמד בינוני מזרחי צר, שהתמקדו בשאלות של ייצוג תרבותי והועדפו על פני תביעות לשינויי עומק של חלוקת העושר והקרקעות. התמקדות זו הובילה לכך שהמזרחיות והמסורתיות המזרחית הפכו למעין סחורה זהותית, המסוגלת להוות פיתרון לשסעיה של חברת הרוב היהודית.

המסורתיות החלה להיתפס כעמדה שההזדהות עם המשפחה, הלאום והמדינה גוברת בה על כל עמדת התנגדות הנובעת מהשתייכות מעמדית או אתנית לקבוצה הסובלת מדיכוי, והחלה להיות ממותגת כמי שמציעה את ה"מתינות" וה"הכלה" שביכולתן לייצר את הקרקע המוצקה עבור חברת הרוב הלאומית, רוצה לומר חברת המתיישבים היהודית.

התמורות הללו הובילו מאוחר יותר לכך שתביעותיהם הפוליטיות של מזרחיות ומזרחים התמקדו בדרישה להשתתף בהנאה מפירות העליונות של חברת המתיישבים היהודית. בעוד שהחלק הוותיק והמבוסס של חברת המתיישבים – האשכנזי והחילוני – כבר זכה ליהנות מחלקו בפירות הגירוש והגזל, מעוניין החלק שנדחק אל שוליה המעמדיים של חברת המתיישבים, לצד אליטות מתיישבים נוספות שמתיימרות לראות בעצמן קבוצות שוליים דוגמת הימין הציוני דתי, לתבוע את חלקן שלהן בעוגה. הן תובעות להיות בעלות הבית.

>> הקרב על חלוקה מחדש של פירות העליונות היהודית

במקרה הזה, בית המשפט העליון, שביסס את זכויות הקניין של חברת המתיישבים בקרקעות הגזולות, ובה בעת יצר הסדרים שיש בהם משום הגנות מוגבלות על האוכלוסיה הילידית – נתפס כמכשול בפני מימוש התביעה לחלוקת השלל המחודשת, שהמשכה של האלימות כלפי הילידים הפלסטינים, של האיום בנכבה שנייה, כפי שטענו אמיר פאח'ורי ומירון רפופורט, היא חלק בלתי נפרד ממנה.

אולם הקפיטליזם המאוחר עשה שמות גם בתוככי הקבוצה הילידית, המאוימת יותר מכל מהאלימות המשתוללת של הממשלה הנוכחית ושל קודמתה, והוביל בהצלחה בלתי מבוטלת מדיניות הפרד ומשול שמקדמת את התפוררותה של החברה הפלסטינית על פי תצורות השליטה הישראליות בתוכה.

כפי שהראו חנין זועבי ואילת מעוז, העלייה המסיבית בכוחם של ארגוני הפשע היא תולדה ישירה של המדיניות הניאו-ליברלית הישראלית מחד, ושל שלילת התביעות הפלסטיניות לשוויון אזרחי ולאומי, כפי שאלה באו לידי ביטוי במסמכי החזון הפלסטיניים של 2006-2007, מאידך. כך הפכו ארגוני הפשע כלי חשוב בידי המדינה להגברת ה"משילות" בתוך החברה הפלסטינית, ובעיקר למניעת כל התארגנות פלסטינית קולקטיבית להתנגדות לדיכוי הקולוניאלי שהיא מפעילה נגדה.

הניאו-ליברליזציה של הכלכלה הישראלית הקשתה על היכולת לזהות את האחראי לתנאים הפוליטיים המכשירים את הדיכוי הלאומי. האתגר ליצירתו של קולקטיב נאבק הפך להיות קשור בתנועה המתעתעת בתוך המבוך של המינוטאור הישראלי, אם נשתמש במונחיו של שר האוצר לשעבר של יוון, יאניס ורופאקיס.

הניסיון לפרק את מצב העניינים הפוליטי הוא כלי חשוב בידי המדכאים. "אחד ממאפייניה של הפעולה התרבותית הדכאנית" כתב המחנך הברזילאי המרקסיסט פאולו פריירה, "הוא הדגש על התבוננות ממוקדת בבעיות, במקום על תפיסתן כחלק מהמכלול […] צורות פעולה אלה מעמיקות את המיקוד שממילא מאפיין את אורח חייהם של המדוכאים […] וכך, מסכלות את יכולתם לתפוס את מציאות חייהם באופן ביקורתי ושומרות על בידודם בזיקה לבעיותיהם של אנשים מדוכאים באזורים אחרים".

בתנאים האלה של הקפיטליזם המאוחר, יוצרת הממשלה הנוכחית והמחאה שהתגבשה כנגדה רגע חשוב של פוליטיזציה מחודשת של המרחב הציבורי. הניסיון לבטל את ההגנות המעטות של בית המשפט אכן הוביל להבנה שחירויות פוליטיות אינן מובנות מאליהן, אלא הן פונקציה של הסדרת המרחב הציבורי, והן נרכשות במשותף, ולא כפעולה של יחידים. פתאום, למשל, אותן קבוצות שעיינו יותר מכל את זכות השביתה משחרות לפתחם של ארגוני העובדים בתביעה להשבתת המשק.

אלה הן כמובן הטחות אשמה פטרוניות – היכן הערבים? היכן המזרחים? היכן ההסתדרות? היכן החרדים? – אך הן חושפות את התלות העמוקה של המחאה ושל שכבות האליטה העסקיות והצבאיות המובילות אותה בכל אותן קבוצות.

בתוך המחאה – ונגדה

כאן מתחיל גם חלקה השני של התשובה לשאלת הצדקת ההשתתפות במחאה: הצורך בבהירות, בניסוחו של חזון אלטרנטיבי. המחאה מייצרת מסגרת כוללת של דת אזרחית ציונית חילונית שבה היא דורשת להיאחז – הנוכחות המופרזת של דגלי ישראל והדברתם של דגלי פלסטין, המסמך המקודש של מגילת העצמאות שאליו מוכרזת הנאמנות, הנשק שסביבו נאחזים האחים, ה"אומרים ישנה ארץ" ו"אין לי ארץ אחרת" ו"אור הנר נמהל באור הירח", ה-I Love Bagatz – כל אלה כמו מספקים עוגן של השתייכות עבור המוחות והמוחים.

לכאורה נדמה העוגן הזה – שמושתת על לאומנות ועליונות יהודית, החילוניות האמונה על טיהור המרחב ועל התביעה המוחלטת לריבונות לאומית – כעוגן איתן. הוא בא לידי ביטוי גם באינספור מקרים של צנזורות ושריקות בוז למי שנאמו על הבמות, והעזו להציב במפורש על השולחן את העובדה שגם לפני ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רוטמן-בן גביר לא התקיימה כל דמוקרטיה; ועל כך שמערכת המשפט לא הגנה, לא על קרקעותיהם של פלסטינים ולא על דירותיהן של מזרחיות ולא על חופש פעולתה של העבודה המאורגנת.

עם זאת, ההיזדקקות לשותפות פוליטית גם פורצת פרצות בתמונת העולם המובנת מאליה של המיינסטרים הציוני השותף במחאה, והיא מהווה קרקע פוריה לעמדות חלופיות לעתידו של המרחב הזה לרכוש תומכות ותומכים. כיכרות השוק כבר מלאות בפוליטי, וכאשר הכיכר מלאה, היא כבר איננה כה מסודרת, היא מרחב כאוטי, ונוצר בה מקום גם לניסוחן הבהיר של חלופות שאכן יכולות לשרטט עתיד של דה-קולוניזציה, של שיבה, של פיצוי וחלוקת הון מחודשת, ושל דמוקרטיזציה.

אולי יש לומר את המובן מאליו, העמידה היא בה בעת בתוך המחאה – כלומר כנגד הרפורמה המשפטית, שאכן תוביל להסרתן של הגנות משפטיות, גם אם מצומצמות, שהתקיימו תחת חסותו של בית המשפט העליון, ותחריף את הסכנה המרחפת מעל לראשן של פלסטיניות, ואת הקפיטליזם שלוח הרסן של פורום קהלת – וגם כנגדה.

זהו ניסיון לרתום את האנרגיות הפוליטיות המושקעות במחאה, המתכנסות אל תוך תמונת העולם הקולוניאלית המסורתית, ולהשתמש בהן כנגד עצמן, להצביע על האופן בו ההיגיון הרואה ב-1948 את "ערש הדמוקרטיה" מביא על עצמו במישרין את הממשלה שכנגדה הוא יוצא. כלומר, העמידה היא בה בעת כנגד לוין-רוטמן, וכנגד שקמה ברסלר, יאיר לפיד, בני גנץ ומרב מיכאלי. זהו ניסיון לראות במחזה התוגה של ההתרפקות הנוסטלגית על מגילת העצמאות ועל פסקול ה"אין לי ארץ אחרת" את דמדומיה של תמונת עולם העומדת בפני קריסה, שעל אלה המקדמים את החזון הפוליטי החלופי הבהיר, החזון של דו-לאומיות ושל דה-קולוניזציה, להוביל כרסום הולך וגובר בה.

העמדה הזו, של התמקמות בתוך המחאה וכנגדה מכריחה גם היאחזות ברגעי תקווה, ברגעי החשיפה של הפרצות, שבהן אותה אפשרות של כרסום מתגלה. כאלה היו הרגעים שבהם נאם טאלב א-סאנע בבמה בבאר שבע, וזכה לתשואות ולמחיאות כפיים כאשר קרא כי "אנחנו רוצים כאן מדינת כל אזרחיה ולא מדינת אפרטהייד"; או כאשר שלומית סומך להמן ויפעת הלל, נציגות קולקטיב מזרחי-אזרחי, זכו אף הן למחיאות כפיים כאשר יצאו בחריפות כנגד הנטייה להתרפק על "הסדר הישן", וגוללו את תולדות דיכוים של מזרחים למן ראשיתה של מדינת ישראל.

אכן, בסוף דבריו קרא טאלב א-סאנע לאותם מוחים שהתקבצו בכיכר בניין העירייה להגיע באותו שבוע להפגנה ברחבת בית המשפט בבאר שבע בתביעה להכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב. שלא במפתיע, הרוב המוחלט של הנוכחות והנוכחים בהפגנת "המחאה" לא הגיעו להפגנה למול בית המשפט. ובכל זאת, אני יכול לומר שזיהיתי הצטרפות של מספר לא מבוטל של יהודיות.ים שבעבר לא הגיעו להפגנות הללו. זה היה מופע אחד של פעירת הסדקים.

הפוליטיזציה של המרחב הציבורי מאפשרת גם להצביע על הכשלים הבסיסיים בתוך המחאה ונציגיה הפוליטיים – כאשר, בה בעת עם ההתכנסות אל תוך השיח המוגבל בדבר עצמאותה של מערכת המשפט, התעלמה מהעברת החוק שבו תמכו כמעט כל סיעות האופוזיציה (למעט המפלגות הפלסטיניות), שהעניק לשר הפנים את הזכות לשלול את אזרחותו של אדם שהורשע במעשה טרור וקיבל על מעשיו תמורה כלשהי מהרשות הפלסטינית. חוק שכפי שהראתה יעל ברדה, ביטא את "ההפיכה המשטרית באזרחות", ושם קץ לניסיון הישראלי הליברלי למסד הפרדה משפטית בין שטחי 1967 לשטחי 1948, ובעצם מבשר את הסיפוח דה-פקטו.

היעדרה של התנגדות לשינוי החריף הזה במעמדם האזרחי של הפלסטינים אזרחי ישראל והתנייתו המוחלטת בנאמנות משקפת, כפי שהראתה ברדה, את ההסכנה היהודית הכללית עם ההיגיון הקולוניאלי, שעומד בבסיס המהלך הסמכותני של הפגיעה בבתי המשפט. חשיפתו של הכשל הבסיסי עליו הצביעה ברדה מאפשרת אף היא לבקוע את הבקיעים בחומת תוגת המחאה – היא מאפשרת להראות ביתר בהירות את הזיקות בין מערכות היחסים הקולוניאליות בישראל-פלסטין לבין הערעור על עצמאותה של מערכת המשפט, ובה בעת להצביע על האופקים לתיקונה הראוי של מערכת המשפט, רוצה לומר, הדה-קולוניזציה שלה.

כמה חודשים לאחר העברתו של החוק הזה, ובמקביל להעברת החוק לביטול עילת הסבירות – חוק שהיה נקודת שיא במחאה – הועבר תיקון נוסף לחוק שהבהיר את ההסכמה היהודית הגורפת להיגיון הקולוניאלי, הלא הוא התיקון לחוק פקודות האגודות השיתופיות, המוכר יותר כחוק ועדות הקבלה. התיקון הרחיב את סמכותן של ועדות הקבלה ביישובים כפריים וקהילתיים עד למניין של 1,000 תושבים, לעומת 400 תושבים שהיה נהוג עד אז.

ועדות הקבלה, המתפקדות כמסנן חברתי על נגישות לקרקעות, בחלקן הגדול כאלה שהופקעו מבעליהן הפלסטינים בחסות חוק נכסי נפקדים – אם רק להזכיר את הביטוי הבוטה ביותר של תפקידה המרכזי של מערכת המשפט הישראלית בפרקטיקה הקולוניאלית הציונית – קיבלו סמכות יתרה לשמור בידיהן נדל"ן מניב ורווחי, ולהותיר אותו מחוץ להישג ידם של פלסטינים, אך גם של אותו חלק מאוכלוסיית המתיישבים היהודית שכאמור לעיל תובע אף הוא את חלקו (ושנציגיו הצביעו בעד אותו תיקון דכאני).

הרגע הזה, רגע מזוקק של הפער בין התביעה לעצמאותה של מערכת המשפט לבין ההתעלמות המוחלטת מהרחבתה של הפרקטיקה הקולוניאלית, אפשר רגע של חיבור מזרחי-פלסטיני, שבא לידי ביטוי בהפגנה שאורגנה על ידי קולקטיב מזרחי-אזרחי, שנגעה במישרין באופן שבו מבטא חוק ועדות הקבלה את המשכו של תהליך הנישול, הפקעת האדמות וייהוד הארץ, ושמירת הפריבילגיות הנדל"ניות בידי אוכלוסיות יהודיות אשכנזיות מבוססות.

אף שהפגנה זו לא נהנתה מהשתתפות רחבה דוגמת זו של ה"מחאה", ואף חשפה את מגבלותיה, הרי שלא ניתן לנתק את התארגנותה מהאנרגיות הפוליטיות שהתפרצו בהקשר הזה. זו בעיני דוגמה נוספת לאופן שבו ההתמקמות בתוך המחאה וכנגדה, מעניקה את הבסיס לשימוש באנרגיות שהתפרצו במחאה כדי לנסח בבהירות את אופק הדה-קולוניזציה, לרתום את התפרקותה של תמונת העולם נוכח הקריקטורה של הממשלה הנוכחית, על מנת לשרטט את האופק של שיבה, דה-קולוניזציה ודו-לאומיות.

כדי לשרטט את האופק הזה יש צורך בניסוח נגדי לדת האזרחית היהודית המחולנת של המחאה. הוא מחייב יציאה כנגד חילוניותה המוגזעת. בהקשר הזה, לקיום היהודי המסורתי יש תפקיד חשוב. בהיותו מעוגן בפרקטיקות המכוננות את מסגרת ההשתייכות הקולקטיביות היהודיות, הוא מאפשר לחשוב מחדש את הקיום היהודי הפוליטי בפלסטין-ארץ ישראל לא דרך מושג הריבונות. הוא מאפשר לייצר את ההפרדה לא רק בין דת ומדינה, הפרדה שאין בה בשורה פוליטית אלא צמצום כוחה של הרבנות בלבד, אלא הפרדה בין לאומיות ומדינה.

זו תאפשר את הניסוח המחודש של מסגרת אזרחית דו-לאומית, כזו שתערוך גם את הדה-קולוניזציה הנדרשת של הקולקטיביות היהודית הציונית עצמה, שתוביל להתפרקותו של הקיום היהודי מנכסיו הקולוניאליים. העמידה בתוך וכנגד המחאה היא בה בעת החשש שתוטמע בתוך המסגרת הכוללת והמוגבלת של המחאה, אבל יש בה גם ניסיון עיקש לנסח את האופק הפוליטי הזה – ולתת לו ביטוי בתוך כיכר העיר.

אבי-רם צורף הוא עמית פוסט דוקטורט באקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים. המאמר יראה אור בערבית במגזן קדאיא