הפרדה גיאוגרפית ותחושת יתמות: מדוע ערבים נדבקים פחות בקורונה
עשרה ימים אחרי שהתחילו מבצעי הבדיקות, מספרי החולים בחברה הערבית עדיין רחוקים מהמספרים בכלל החברה הישראלית. נראה כי הסיבות העיקריות לכך הן סוציולוגיות, ובעיקר תחושה שאף אחד במדינה הזאת לא ידאג לנו ולכן אנחנו צריכים לעזור לעצמנו
מבחינה סטטיסטית, התמונה העכשווית מראה כי התחלואה בקורונה בקרב האזרחים הערבים בישראל היא נמוכה מאשר בקרב האזרחים היהודים. ככל הנראה, ההסבר לא קשור לאוכל הערבי הטעים והירוק שלנו, עם הזעתר, העקוב והח'וביזה עם הלימון. סביר להניח שהווירוס לא מתרגש מהתפריט הפלסטיני.
בשבועיים הראשונים של בהלת הקורונה, ההסבר ההגיוני ביותר היה שלא מתבצעות מספיק בדיקות בחברה הערבית. עובדתית, זה נכון. שיעור הנבדקים הערבים היה רחוק מ-20% (שיעורם באוכלוסייה), וכמו בכל העולם, כשלא בודקים – לא יודעים, אין חולים והכל בסדר. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושכמותו הסתדרו מצוין עם המדיניות הזאת עד שהמציאות היכתה על פניהם.
חברי הכנסת הערבים, ראשי השלטון המקומי ופעילים חברתיים, כשהם מצוידים במיטב המוחות הערביים בתחום הבריאות (ומסתבר שיש הרבה כאלה), הובילו מאבק קטן מול משרד הבריאות ומד"א כדי להנגיש את הבדיקות לחברה הערבית.
מול המגיפה שמאיימת על כולם, צעקות נגד אפליה ורמיזות גסות על גזענות נגד אזרחים "לא יהודים", כלשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלו לבסוף מבצעי בידוק גם בחברה הערבית. אלה התבצעו בשלוש שיטות: דרייב אין, בדיקות בקופות החולים, ואמבולנס הבדיקה VIP עד הבית.
אך עשרה ימים אחרי שהתחילו מבצעי הבדיקות, מספרי החולים נותרו עדיין רחוקים מהמספרים במוקדי המחלה בכלל החברה הישראלית.
הנתונים הובילו אותי לחשוב, לקרוא ולהתייעץ עם חברי יודעי דבר, בכל זאת, עובדת סוציאלית שדוחפת את האף למשבר בריאות עולמי, עם כל הכבוד. כך מצאתי שגם בערים ובכפרים ערביים שיש בהם תחלואה גבוהה יחסית, ההדבקה מתחילה לרוב מבחוץ.
בכפר הבדואי הנידח כספייה שבדרום, למשל, אנשים נדבקו מרופאה יהודייה שהסתובבה במרפאה. הנגיף נכנס לג'סר א זרקא, שאוטובוס עוד לא נכנס אליה כמו שצריך, דרך קבוצת עובדות במפעל ליד היישוב שנדבקו מאחראי במפעל. במקום אחר נכנס הנגיף בגלל פקח על משחטת עופות במפעל בשר בצפון. בנוסף, היו לא מעט יישובים ערביים שעד היום לא התגלה בהם אפילו מקרה אחד של קורונה.
הפרדה, אבטלה ובידוד טבעי
מה גורם לכך? נראה שההסבר אינו רפואי, אלא סוציולוגי. ייתכן שהדבר קשור גם לדמוגרפיה של האוכלוסייה הערבית בישראל, שהיא צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית ולכן יש לנו פחות אנשים בסיכון. בנוסף, רבים מהקשישים הערבים חיים בבתים של המשפחה, ורק מעטים בבתי אבות.
כיוון נוסף להסבר הוא שאף שאנחנו, האזרחים הערבים במדינה, חושבים שעשינו כברת דרך בהשתלבות אקדמית-תעסוקתית-כלכלית בחברה הישראלית, אנחנו לא בדיוק משולבים ומעורבבים כמו שזה נדמה לנו.
רובנו גרים ביישובים צפופים, אך מבודדים מהשכנים היהודים – ודבר זה עיכב את התפשטות הנגיף. ראייה נוספת לכך היא שהתחלואה של ערבים בערים מעורבות, שאין בהן הפרדה במקומות עבודה, מתחמי קניות או קופות חולים, היא גבוהה יותר מאשר ביישובים ערביים אחרים.
בנוסף, רוב הנשים הערביות הן למעשה מובטלות (רק כ-30% מהן מועסקות, לפי נתוני הלמ"ס נכון ל-2018), ורוב התעסוקה שלהן היא בתחום הרשות המקומית (חינוך וכדומה). זה גורם לכך שכמחצית מהאוכלוסייה למעשה לא יוצאת מהיישובים הערביים (בידוד טבעי) ולא יכולה לייבא את הנגיף ממקומות העבודה.
מלבד זאת, הרשויות המקומיות הערביות הגיבו מיד להנחיות משרד הבריאות לבידוד, ריחוק חברתי וסגירת שירותים לא חיוניים, גנים ובתי ספר. כך, הכל הושבת מהרגע הראשון, והחברה הערבית קיבלה מרחב של שבועיים עד שהתחילו לבצבץ המקרים הראשונים. הרשויות והאזרחים התרגלו למצב החירום, וחומרי ההסברה שהתעכבו בהתחלה הגיעו. כמו כן הוקמו ועדות חירום ומטה הסברה של ועדת המעקב, הרשימה המשותפת וועד ראשי הרשויות.
המסגדים והכנסיות נסגרו מיד
הסבר נוסף של תופעת התחלואה הנמוכה בקרב הערבים בישראל הוא שהחברה הערבית בגדול, לטוב ולרע, היא חברה ממושמעת. בניגוד לכל הסטריאוטיפים על הערבים מפירי החוק, ולפרובוקציה המשטרתית ביפו שסיפקה חומר עסיסי לחובבי צמד המילים "חרדים וערבים" – הרוב המוחץ של החברה הערבית ציית להוראות.
גם כשידענו שנשמע דברי הסתה מפי מסביר הקורונה הראשון, התייצבנו כמו ילדים טובים מדי ערב מול מסכי הטלוויזיה כדי לראות את המופע של ראש הממשלה, בנימין נתניהו (שזכה לכינוי "ביבי טישו"), בשידור חי. כשנתניהו ביקש מהערבים לשמור על היגיינה, אמא שלי נעלבה עד עומק נשמתה מהרמז שהערבים הם עם מלוכלך. היא נוהגת להתרחץ חמש פעמים ביום, ושוטפת כל יד 15 פעמים. מה הוא רוצה לומר, שרק מקווה זה טהור ונקי באמת? היא שאלה.
בזמן שהדיון בקבינט הקורונה בנושא פתיחת המקוואות ובתי הכנסת התארך, ונדבקו לצערנו הרבה חרדים בגלל המדיניות העמומה והעמדות המבלבלות של ההנהגה הדתית היהודית, הכנסיות והמסגדים בחברה הערבית סגרו את השערים מהיום הראשון. לא ריחוק שני מטר ולא בטיח – פשוט סוגרים.
המואזין שצורם ליהודים רבים קרא למתפללים "תישארו בבית". מועצת השייח'ים הודיעה שאסור להגיע לתפילות המוניות, והבטיחה שהכל ייחשב אצל אלוהים, שמתנהל אולי כמו מערך המיחשוב של הביטוח הלאומי, הכל נרשם שם למעלה. לא התקיימו גם הלוויות ובתי אבל, ונאסרה כל התכנסות דתית. וכך היה. אפילו מסגד אל אקצא וכנסיית הקבר נסגרו. פעילים הגיעו למסגדים רק כדי להכין אלפי חבילות לנזקקים או כדי לעשות חיטוי כללי למתחם.
מלחמה לא צבאית ראשונה
חג הפסח העברי חלף והרמדאן בפתח. מומחים רבים חוששים שבגלל מספר החולים הקטן יחסית בחברה הערבית, לצד התרשלות המדינה בנושא ההסברה והבדיקות, תהיה תחושה של רפיון בנהלים שתוביל להתפרצות בלתי נשלטת במהלך החודש החברתי-המוני הזה. אם זה יקרה, לנוכח תשתיות הבריאות הרעועות נשלם מחיר כבד באיחור של כמה שבועות אחרי החברה היהודית בישראל.
עם זאת, ד"ר נסרין חאג' יחיא, מרצה בכירה במכללת סכנין, סבורה שבתת המודע של האזרח הערבי בישראל יש תחושה מופנמת של יתמות במדינה, שמובילה להנחה שבמקרה של התפרצות מגיפה שבו הרבה אנשים יהיו בסכנת חיים, תהיה העדפה של יהודים על פני ערבים, כי המערכת בנויה לשמור עליהם ולא עלינו. בשל כך, לדבריה, רבים מהאזרחים הערבים היום הבינו שאם הם לא ישמרו על עצמם, אף אחד לא יעזור להם.
האזרח הערבי מצא את עצמו חצוי בין שני עולמות. הקורונה חשפה בפנינו שאם נרצה או לא, יש פה אחדות גורל וכולנו עומדים בפני אותו איום. אך מצד שני, הממשלה מתעקשת לעברת את המלחמה בקורונה ולהפוך אותה למבצע צבאי ציוני מדרגה ראשונה, שמתנהל בין פסח ליום העצמאות. וזה לא נשאר רק בטרמינולוגיה – שר הביטחון רוצה שהצבא ינהל את המשבר, המוסד מבריח ציוד ממקור לא ידוע, והשב"כ עוקב אחרי אזרחים. איך משתלב כאן האזרח הערבי, שמפחד לשלומו ולשלום בני משפחתו בדיוק כמו היהודי?
זוהי המלחמה הראשונה בישראל שאינה צבאית. אין בה טילים שמפגיזים את הפלסטינים בעזה או דמשק או ביירות. אין פה חדר אטום ומסיכות סדאם חוסין, שזילזלנו בהם כבני נוער בשנות ה-90. אין בה טבח של בני אדם בנשק צה"ל. זו מלחמה עדינה, שקטה, לא ברורה, עם אויב שלא ממש אכפת לו מהכיבוש, מהמחסום ומגדר ההפרדה. לכן המצפון של האזרחים הערבים מרשה להם להיות חלק ממה שקורה, לשמוע, להבין ולעשות – גם אם המושל התייחס לחברה הערבית כמקור להדבקה וצרות ולא כשותפה למאבק.
במשבר הקורונה התייצבו רופאים ורופאות, אחים ואחיות, רוקחים ורוקחות, אפילו עובדי ניקיון בבתי החולים מהחברה הערבית אוטומטית בקו המפגש הראשון עם קורבנות הנגיף הארור הזה, על אף הערות גזעניות שספגו, חוסר הערכה וניסיונות של ממש להעלים אותם מהמסכים ומהתודעה הציבורית לטובת מומחים יהודים.
הפעם לא היה צריך לגייס את האזרחים הערבים למאבק בנגיף, הם כבר שם, עובדים במסירות רבה לרפא את כל החולים באשר הם. וזה באמת נתן רגעים מתוקים של נחת מסוימת בקרב עם שאיבד כמעט הכל לפני 70 שנה. נותר לנו חומר הגלם הכי יקר – בני האדם. השקעה רבת שנים בהשכלה, במחקר, ובעבודה הניבה פירות, ויהיה קשה לכולנו לשרוד את המגיפה העולמית הזאת בלעדיהם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן