הפוגרומים בירושלים אינם אסון טבע. הם תוצר של הכחשת המציאות

"איילת, בואי נתחיל בזה שלא תקימו ממשלת שמאל מופקרת שתישען על הפטרונים הפוליטיים של מבצעי הפרעות והלינצ'ים האלה", כתב בצלאל סמוטריץ' בשישי האחרון לאיילת שקד בטוויטר, יום לאחר שמהומות הגזע בירושלים הבשילו לשיא. הוא התייחס לרע"מ, כמובן, לא לאיתמר בן גביר, חבר מפלגתו הכהניסט, שמנהל חלק מקבוצות הווטסאפ שבהן אורגנו חלק מהפרעות בחמישי.

ובאמת, מי יכול היה לראות את זה בא לפני שבועיים, כשכהניסט עמד ונשבע אמונים למדינת ישראל כחבר כנסת מן המניין.

בן גביר הוא לא הכהניסט הראשון שעמד שם. קדמו לו מיכאל בן ארי ומאיר כהנא, שתמיד היה מגדולי המעריצים של עצמו, וניאו-כהניסטים רבים אחרים, שלא נזקקו ללוגו והרב של התנועה כדי לאמץ את עמדותיה. ובכל זאת משהו השתנה. היתה זו הפעם הראשונה שכהניסט הגיע לכנסת בדחיפתו ועידודו של ראש ממשלה, בהנחה שהתועלת הפוליטית שתצמח לו מכך תהיה גדולה מהמחיר.

איך הגענו הנה? בהיתממות ובשקרים.

מפלגות המרכז-שמאל יכולות לנופף בבן גביר עד מחר, אבל העובדה היא שהציבור הישראלי לא באמת מכיר את המציאות שהוא ורבו היו רוצים לראות פה. זה המצב משום שהציבור הישראלי לא באמת מכיר את בן-גביר או את רבו, ואין לו מושג איך נראית המציאות ששני אלו מציעים לישראל לאמץ. ישראלים דווקא יכלו לדעת. מודל כהנא לדו-קיום מתקיים כבר כמעט בשלמותו בשטחים.

מייסד ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין, בצעדת הימין בירושלים, ב-22 באפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

ובכל זאת, קשה להאשים את הציבור הישראלי. רבים ממנגנוניה של מדינת ישראל עוסקים כבר שנים בשני פרויקטים מגלומניים מקבילים: הכיבוש והכחשתו. כך, למשל, אנחנו עוסקים בהתפרצויות האלימות האחרונות בירושלים וביפו כאסון נטול הקשר, בלתי ניתן לחיזוי. אבל לאלימות הזו ביפו וירושלים קדמה שורת אירועים – מאלימות המשטרה בשער שכם ועד לסילוק פלסטינים מבתיהם ביפו – ולדבר על אלו כיום בישראל לא נתפס כצעד הראשון לקראת חיים משותפים, אלא הפך שקול להצדקת האלימות ומיד מושתק.

אבל גם לאלימות היהודית קדמו אירועים, ואלו אינם רק המתקפות האלימות והנוראיות על צעירים חרדים. למהומות הגזע בירושלים קדמו מהומות הגזע בשטחים, שמתמשכות שנים רבות ולאחרונה הגיעו לשיא נוסף, לאחר מותו של אהוביה סנדק במהלך מרדף משטרתי. כמעט כל שבת בחודשים האחרונים מלווה בצילומים של מתנחלים תוקפים פלסטינים או פעילי שמאל, בדרך כלל עם חיילים חמושים שמאפשרים לכל הדבר הזה להימשך.

נעשינו כה מיומנים בהכחשת המציאות שאנו חיים בה, עד שאנו מצליחים להכחיש אירוע אחד עוד במהלך גינויו. דוגמה לכך סיפק לאחרונה שר הביטחון, בני גנץ. "מי שמיידה אבן – מסכן חיים," צייץ גנץ לאחר שמתנחלים ממאחז "אש קודש" שלחו פלסטיני מבוגר לבית החולים.

תייר, לראשונה בישראל, אולי היה מתרשם. אלא שהמתקפות האלה נמשכות שנים, בהתעלמותם השיטתית של שרי הביטחון, גנץ בכללם. בזמן שעבר מאז הגינוי הנדיר ההוא הספיק גנץ לשתוק לאחר שמתנחל היכה במוט את הרב אריק אשרמן, וכאשר מתנחלים שוב תועדו מכים פלסטינים בשטחים. הוא את הגינוי השנתי שלו כבר עשה.

גם טענת גנץ כי "מערכת הביטחון תפעל לשים את ידה על כל מי שמבקש לפגוע בחיי אדם" היא לעג לרש. האירוע הרי תועד, ולא רק מתנחלים השתתפו בו, אלא גם שני חיילים חמושים שליוו את הפורעים והרחיקו ברימוני הלם את הפלסטינים מהמקום. נציגי מערכת הביטחון היו חלק מהאירוע.

גם לחיילים הללו ייעדנו שקר מוסכם: הם עומדים מנגד. זה לא נכון. הם לא היו ניצבים באירוע. הם היו משתתפים פעילים, שסיפקו מעטה הגנה חמוש לפשע שנאה. החיילים שם כדי להגן על המתנחלים. מבינים את זה המתנחלים ומבינים זאת גם הפלסטינים. החיילים אפילו לא חייבים להיות שם בגופם. עובדת קיומם במרחב ממילא מאפשרת למתנחלים לבצע את פשעי השנאה שלהם.

לא מרצונם משתתפים החיילים בפארסה הגזענית הזו, אלא מתוקף ההוראות שהוענקו להם מטעם אותה מערכת ביטחון ש"תפעל לשים את ידה".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אפי, חייל הנח"ל שהציל פלסטיני ממתנחלים אלימים בחברון ביוני שעבר, לא "פעל כמצופה". ועשרות שנים של הפקעת אדמות ונישול אינם "צורך ביטחוני". אנחנו משקרים עבור ההסברה, אנחנו משקרים מפחד האג, משקרים עבור המצפון. אבל אלו שקרים, ובחסותם גדלות מפלצות.

הרבה לפני שבן-גביר החל לתפור חליפות, בשטחים כבר התבססה מערכת בוטה של אפליה ממוסדת. הלבנו כבישים "נקיים" מפלסטינים כפי שהלבנו מערכת חוקים מקבילה בשבילם. את מה שבן-גביר מאיים בו, גנץ  עזר לבצע.

לכן הפוגרומים בירושלים, כמו השבעתו של בן גביר לח"כ, אינם אסון טבע שהתרגש עלינו מידיו של נתניהו, אלא איתות חשוב, הזדמנות להתבונן מחדש במציאות שהכחשנו זמן רב כל כך. המציאות הזו אינה גזירת גורל. היא בחירה.

מנהיגות ומנהיגי מחנה השינוי שמו לעצמם למטרה להחליף את נתניהו. זה תפקיד חשוב, אבל רחוק מלהספיק. על מנת שהמציאות כאן באמת תשתנה, יש צורך דחוף במחנה שוויון, שמסתכל אל מעבר לקונסטלציה הפוליטית הנוכחית ומסרב לתקוע ראש בחול מול אלימות ממסדית ,אפליה שהפכה מובנת מאליה וכיבוש צבאי נצחי. אם לא נשכיל להקים מחנה כזה, העתיד צופן לנו עוד כהניסטים רבים.

אבנר גבריהו הוא מנכ"ל שוברים שתיקה