newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט שנאחז בהומניות של האנשים שמעבר לגדר בעזה

"עזה מון אמור", סרטם של האחים ערב וטרזאן נאסר, מספר סיפור אהבה מרגש בין דייג מבוגר ואלמנה בעזה. "לא צריך להראות צלפים וטנקים ומטוסי חיל האוויר כדי לספר סיפור על אהבה באחד המקומות הקשים בעולם", אומר אחד הבמאים

מאת:

אחרי שהסתובב בעולם, ובעיקר באירופה, זכה בפרסים רבים בפסטיבלים בינלאומיים והיה מועמד מטעם פלסטין בטקס האוסקר ה93, הסרט "עזה מון אמור" (Gaza mon amour) נחת סוף סוף בחוף יאפא העתיקה והוקרן בתיאטרון אלסראיא. האולם היה מלא עד אפס מקום, ונקבעה עוד הקרנה לאור הביקוש בחיפה בשבוע הבא. אני יכולה להגיד: "עזה מון אמור" הוא הסרט שחיכיתם לו.

"אני חושב על עזה בכל רגע ובכל נשימה". האחים טרזאן וערב נאסר עם השחקן סלים דאו בזמן צילומי הסרט "עזה מון אמור". (צילום: סופי דאווין)

"אני חושב על עזה בכל רגע ובכל נשימה". האחים טרזאן וערב נאסר עם השחקן סלים דאו בזמן צילומי הסרט "עזה מון אמור". (צילום: סופי דאווין)

"עזה מון אמור" הוא פרי הפקה משותפת פלסטינית, צרפתית, גרמנית ופורטוגלית, מזכיר מאוד את משלוחי הסיוע ההומניטרי, שמגיע מכל העולם לעזה אחרי עוד סבב של מלחמה מדממת.

הסרט הגיע ליאפא בתזמון כואב וסימבולי, אחרי שנכנסה לתוקף הפסקת האש בעקבות מלחמת "שומר החומות". הוא הצליח לסדוק את חומות הסגר, וזכינו להציץ ולהתרגש דרכו מסיפור אהבה עדין ויפהפה בין דייג עזתי רווק בשנות השישים לחייו ובין אלמנה קשת יום, שהיא בעצמה אמא לצעירה גרושה, בעיר צפופה והרוסה, שמתעקשת לנשום, לאהוב, לחיות ולבעוט.

מתחת לערימות ההרס והכאב של מצור שמסרב להסתיים, מלחמות, מבצעים ואש שישראל לא מעוניינת לכבות, מבעבעת בשקט מערכת יחסים לא צפויה בין גבר ואישה, דייג בודד ותופרת עצובה. מככבים בו השחקנית הפלסטינית הכי מפורסמת בעולם היום, היאם עבאס, לצד השחקן הדגול סלים דאו, מנאל עווד, מייסא עבד אל האדי וג׳ורג׳ אסכנדר. ביימו אותו שני אחים תאומים, טרזאן וערב נאסר, ילידי עזה.

donate

סיפור הדרמה הקומית מבוסס על סיפור אמיתי שהסעיר את עזה ב-2013. דייג צעיר "דג" במקרה בים פסל ברונזה כבד ועתיק, כנראה של האל אפולו. אף שממשלת חמאס בעזה אוסרת על סחר בעתיקות, הדייג התעקש להבריח את הפסל הכבד לביתו.

בגרסה המוצגת בסרט, מתוך סקרנות הדייג ממשש את גופו של האל הקדוש, הפסל נופל, ונשבר לו איבר המין (בסיפור האמיתי נשברה לו אצבע). הדייג מנסה לאמוד את ערכו את המטמון הנסתר אצל  מוכר תכשיטים בשוק. בסופו של דבר, ממשלת חמאס עוצרת את הדייג ומפקיעה את הפסל, אבל את האיבר החשוב הדייג מצליח להציל ולשמור לעצמו.

לא אחשוף את סוף הסיפור, כמובן (כדי שתצפו בסרט בהקרנה נוספת בחיפה), אבל אוכל לומר לכם ש"עזה מון אמור" הוא סרט רומנטי קומי, הצורב בתודעה שלנו את דמותם של בני האדם החיים בעזה מעבר לגדר ולחומות וסוחט מאיתנו, הצופים, חיוך תמים ונעים בתוך קומדיה שחורה. ומעבר לדמויות, לסיפורים, לחיוכים ולדמעות, הצופֶה מרחף מעל חופי הים בעזה.

זהו סרטם העלילתי השני של צמד התאומים, שביימו את הסרט בגאונות גדולה. הם נולדו למשפחה עזתית ממוצעת, גדלו ולמדו בבית ספר לאמנות בעיר. שניהם חיים היום בצרפת, והיה לי הכבוד לראיין את טרזאן.

טרזאן נאסר מסביר שהעובדה שהדייג מסכן את חייו, מאבד את החופש הקטן שלו, מבלה זמן בכלא וחולם על אהבתו הרחוקה מהשגה ובכל זאת שומר על האיבר מגוף הפסל – מסמלת את המאבק של הגבר הפלסטיני לשמור על שרידי האנושות והגבריות, שנרמסו תחילה בידי הכיבוש הישראלי ואחר כך בידי ממשל חמאס.

"כשאני מסתובב בעולם, אני כואב את עזה. המצפון שלי לא נותן לי מנוחה. אני לא מצליח ליהנות מהפרסים והעיטורים כשאני יודע שעזה עדיין סגורה ותחת מצור"

הסרט, מספר טרזאן, הוא פרי עבודה של שנים. "ניסיתי עם אח שלי לרכז לשעה וחצי את החיים של משפחתי, הוריי והאחים שלי. כל הדמויות בסרט הן אמיתיות. הדייג עיסא הוא אבא שלנו, אחותו היא כמו הדודה שלנו הנייה, אותן תנועות, מבטים, לבוש ומבטא. דמותה של היאם עבאס היא כמו אמא שלנו. כשישבנו וכתבנו את התסריט חשבנו רק על היאם עבאס. הוא נכתב ונרקם עבור השחקנית הענקית הזאת שעבדנו איתה בסרט הקודם Dégradé״.

טרזאן מספר שלא היה קל להשיג מימון לפרויקט השאפתני שלהם, שמסרב לדבר על הכיבוש והמצור. הפקה ענקית לסרט מעזה, בלי מלחמות והפגזות, מרחץ הדמים והמצוקה של מיליוני אנשים.

טריילר של הסרט "עזה מון אמור"

"הציבור חכם, והוא מבין את הקונטקסט שהעיר עזה חיה בו", אומר טרזאן. "לא צריך להראות צלפים וטנקים ומטוסי חיל האוויר כדי לספר סיפור פשוט, על החיים שלנו, על המשפחות שלנו, על האהבה האנושית המתוקה הזו שמפלסת את דרכה במקומות הכי קשים בעולם".

"עזה מון אמור" מצטרף לסדרת יצירות מבית הקולנוע הפלסטיני. "היום אי אפשר להגיד שאין כזה דבר (קולנוע פלסטיני, ס"ס)", אומר טרזאן. הוא מזכיר את חברי הוועדה במשרד התרבות הפלסטיני שבחרו בסרט שלהם לייצג את פלסטין בתחרות האוסקר האחרונה – האני אבו אסעד, סוהא עראף, שירין דעיבס, סלאח בכרי ואחרים. "ידענו שהסרט לא יזכה, אבל עצם המועמדות היא אמירה חשובה דווקא בימים אלו כאשר עזה שוב מותקפת", אומר טרזאן.

אתה ואחיך חיים בצרפת, הסרט צולם בפורטוגל ובמחנה פליטים בירדן. איך העתקתם את עזה לסט הצילומים?

"זו היתה הפקה ענקית. בנינו את נמל עזה באירופה. אנשים וקרובי משפחה בעזה לא האמינו כמה זה דומה. לא ויתרנו על שום פרט קטן. אפילו על גגות הפח וסוג הניילון שמכסה אותם בחורף, הגרפיטי, הדלתות והחלונות. זו עזה שהשארנו, וזו עזה של היום".

מה היה הכי קשה בהפקה?

"התחושה שאני כאן ומשפחתי שם. כשאני מסתובב בעולם, אני כואב את עזה. המצפון שלי לא נותן לי מנוחה. אני לא מצליח ליהנות מהפרסים והעיטורים כשאני יודע שעזה עדיין סגורה ותחת מצור. במלחמה האחרונה הלכתי ברחוב בפריז, עמדתי ליד עץ גדול ויפה, וחשבתי אלף פעמים אם להצטלם ליד כל הירוק הזה ולהעלות תמונה לרשתות החברתיות. מה ירגישו החברים שלי בעזה? נחנקתי, התביישתי והמשכתי ללכת. אני חושב על עזה בכל צעד ובכל נשימה, אולי הסבל שלי גדול מהסבל של מי שנשאר וחי שם".

יחד עם הכאב של היצירה מחוץ למולדת, טרזאן גאה בסרט ומרוצה מההד שהוא מקבל ברמה העולמית. בעיניו הוא תרומה צנועה להתייחסות הקולנועית הפלסטינית לעזה.

"כמעט ואין סרטי קולנוע על עזה", מציין טרזאן, "יש הרבה סרטים דוקומנטריים, יש יצירות מהגדה המערבית ומהפלסטינים בתוך הקו הירוק, אך מתוך עזה אין. מגיע לעולם לראות את הצד האומנותי וההומני מעבר לגדר של המצור".

טרזאן מבין ומכיר לא רק בצורך, אלא גם בזכות ובחובה של הציבור הישראלי היהודי ושל תומכי ישראל בעולם לצפות בסרט, אבל הוא מסרב בתוקף שהסרט יקבל מימון מגורם ישראלי כלשהו. לכן הפלסטינים בישראל והתומכים בעם הפלסטיני יזכו לראות את הסרט במקומות שלא מזוהים עם הכיבוש. "בסוף הסרט יגיע למי שרוצה לראות בכל העולם", הוא מסכם.

מי שמגלם את דמותו של עיסא הדייג הוא סלים דאו, שמככב בימים אלה בסרט "אוסלו", שם הוא מגלם את דמותו של אחמד קריע (אבו עלא), בכיר הפת"ח ויד ימינו של יאסר עראפת.

דאו הוא אחד השחקנים המוכרים והאהובים בחברה הערבית. הוא כוכב ילדותי שהכרתי מהצגות תיאטרון רבות שהשתתף בהן. הוא השתתף ב-65 סרטים, הצגות, סדרות ותוכניות טלוויזיה. הוא הספיק גם לעבוד בעבר עם היאם עבאס, גיבורת הסרט "עזה מון אמור" יחד אתו.

דאו מספר על החוויה של צילומי הסרט בהתרגשות רבה. הוא מאמין ששני האחים נאסר עוד יגיעו רחוק עם הכישרון שלהם.

"אני לא יודע לשחק, אני חי את הדמות שלי, ואת זה למדתי בבמות הרבות שהופעתי בהן", אומר דאו. "נפלתי בשבי של הדייג עיסא מייד עם הקריאה הראשונה של התסריט. עיסא עצמו דומה לי, דומה לכל גבר פלסטיני. הוא פועל ושורד יום יום. הסיגריות שלו, הפיג'מה, הבושם שלו, בלי איפור ובלי תפאורה. עיסא הדייג הוא אני, וכולנו מחפשים אהבה בעולם הזה".

דאו מספר שהיה שותף ליצירה ושינה פה ושם דברים ומשפטים והוסיף נגיעות משלו. התוצאה הסופית היא דמות שנדמה שהוא בעצמו כתב ונתפרה לפי מידותיו.

כדי להשלים את הכתיבה על הסרט הזה הייתי חייבת לדבר עם הדמות הנשית המרכזית של הסרט. לא היה פשוט לתפוס היאם עבאס בין צילומים בלוס אנג'לס לחזרות אינטנסיביות להצגה שהיא מביימת בפריז בימים אלו. הפעלתי את כל הקשרים והכישורים שלי וזה הצליח.

עבאס, בעיני, היא מלכת השחקניות הפלסטיניות בכל הזמנים. בסרט "עזה מון אמור" היא מגלמת את דמותה של סיהאם, אלמנה שחיה עם בתה הגרושה, מנהלת חנות בגדי נשים ותופרת בגדים למחייתה. מערכת היחסים בין האמא והבת מורכבת ונעה בין חברות נפש, להתמודדות של אלמנה וגרושה בחברה שמרנית שבוחנת את שתיהן בחשדנות.

האם מנסה להשתלב בחיי בתה, המחפשת דרך לעצמאות נשית. הבת דוחפת את אמה להעז ולפתוח את הדלת בפני גבר חדש שיפיח בגופה של סיהאם תקומה אחרי שנים רבות של בצורת רגשית ומינית.

"הייתי פעם אחרונה בעזה בשנת 1994, עם ההכנות לסרט 'חיפה', ומאז אני רוצה לחזור", אומרת עבאס.

"אני שואלת את עצמי איך הצעירים האלו, בעלי החוש האומנותי המפותח, יכולים ליצור כאשר המציאות לתוכה נולדו מציעה רק דיכוי, תחילה בידי ישראל ואחר כך משטר חמאס? איך המציאות הקשה הזו בעזה משפיעה על שני הצעירים האלו, שמתלבשים אחרת ונראים אחרת עם השיער הארוך, השחור בעיניים והלבוש המוזר, ועם הראייה הליברלית החופשית.

"אני חושבת שהם בחרו להעלים מהסרט שלהם בכוונה את הפן של הכיבוש והאלימות, את הפן הלא אנושי של החיים בעזה. זו אמירה מכוונת. הם נאחזים בהומניות וברגשות הכי בסיסיים של האדם ודרכם הם מבליטים את האדם, את הצד האנושי והיפה של העזתים.

"לדעתי ערב וטרזאן לא יכולים לדבר על דברים שלא מדגדגים את הרגשות שלהם: זיכרונות מעזה, או נסיון חיים שעברו. הם, עם הדמיון הפרוע והמפותח שלהם, יכולים להרכיב דמות אחת משלוש דמויות אמיתיות. הם הוציאו את התמונות שהיו להם בראש על כל הדקויות לפרטי פרטים, ולכן יצא סרט עשוי טוב, בנוי נכון ודומה למציאות".

אני מרגישה שהסרט לא קיבל את הבמה הראויה לו. מה דעתך?

״אני מסכימה איתך. אין נביא בעירו, אומרים. זה מצבה של היצירה הפלסטינית. יש פה ושם ניסיונות של מיזמים פרטיים, שלא זוכים לסבסוד ממשלתי. אין מוסדות תרבות שמתחרים ביניהם כדי להביא ולהקרין סרטים באולמות הקולנוע המעטים שיש לנו. אין לנו מדינה עם כל התקציבים והתשתית והראייה להצמיח את התרבות והיצירה הפלסטינית, להביא את האנשים, (אין לנו) עיתונות שתבקר ותכתוב תרבות, זרוע ממשלתית שתחבק ותתמוך באמנים. כל התעשייה הזו בפלסטין היא בתחילת דרכה, ופרי עמלם של יוצרים שחקנים וארגונים קטנים ולא ממלכתיים. יש לפנינו הרבה עבודה".

אבל בכל זאת אני יכולה היום להגיד שיש קולנוע פלסטיני, לא?

"נכון, יש לנו הרבה אמנים ויוצרים, צעירים עם יכולות וכישרונות עצומים, אבל כולם צריכים חיבוק ותמיכה, אצלנו (בפלסטין) הכל אינדיבידואלי. יש הצלחות, בהחלט, אבל עוד לא למדנו כחברה לחבק את היצירה ואת האמנות ולגייס אותה כמו שצריך למאבק שלנו כעם שמחפש ורודף חירות ושחרור.

"אני חיה בצרפת, יוצרת ועובדת כאן, ורואה את תפקידה של המדינה בקידום הקולנוע והאמנות בכלל. על איזו דלת את רוצה שאני אדפוק כדי שיפתחו לנו? משרד התרבות הישראלי?  הפלסטיני?

"זו בעיה ודילמה קשה בפני שחקנים ובמאים פלסטינים, במיוחד פלסטינים אזרחי ישראל. אני ואת חיות בישראל ומכירות את המורכבות מצד אחר. הראייה שלנו כפלסטיניות שרוצות לצרוך קולנוע ואמנות של העם שלנו שונה מהפלסטינים שנמצאים במצור בעזה או חיים בגדה. אני מבינה אותם ואין לי טענות כלפיהם. איך אפשר לנתק את הבמאי הפלסטיני מהקונטקסט והמציאות שהעם שלו חי בהן?

"המאבק שלנו הוא הסיפור והכלי הוא האמנות". היאם עבאס (צילום: ג'ורג' ביארד CC BY SA 3.0)

"המאבק שלנו הוא הסיפור והכלי הוא האמנות". היאם עבאס (צילום: ג'ורג' ביארד CC BY SA 3.0)

"כל עוד אין הכרה במדינתם פלסטין, לא תהיה להם אפשרות לבוא באופן עצמאי להקרין סרט בתוך ישראל. לכן צריך לחפש ולהמציא מקומות חלופיים, כמו אלסראיא ביפו/יאפא, פסטיבל הקולנוע העצמאי בחיפה. אם זה היה תלוי בי, אני רוצה שהישראלים יצפו בנו ויראו את הסרט. הם חייבים להכיר בעובדה שהיצירה היא הארסנל שנשאר לנו בקנה. אני לא רוצה רובה ואין לי רובה להילחם. המאבק שלנו הוא הסיפור, והכלי שלי הוא אומנות".

אני פמיניסטית, את יודעת. איך את רואה את הסרט מזווית מגדרית?

לשני הבמאים יש ראייה נשית לכל דבר. שניהם רואים באישה הפלסטינית כלוחמת ושותפה, ופחות כאישה מדוכאת בחברה שוביניסטית. אמא שלהם היא דמות מאוד חזקה ועוצמתית, שהשפיעה עליהם. גם הבחירה שלהם להביא סיפור אהבה ותשוקה של אישה וגבר בשנות השישים, במקום להביא זוג צעירים מאוהב, היא בעיני בחירה פמיניסטית ולא קונבנציונלית".

עבאס חיה בצרפת בשלושים השנים האחרונות, ונעה בין הארץ לאיטליה, ארצות הברית ופריז. בימים אלו היא מככבת בסדרה "היורשים" (succession) ובסדרה קומית בשם "רמי" על צעיר אמריקאי משורשים מצריים. היא גם מצלמת סדרה בצרפתית  על צעיר צרפתי מרוקאי בן 22 שנרצח בידי שוטרים, ומעלה את נושא האלימות המשטרתית לתודעה.

כשאני אומרת לה שבעיני הוא מלכת הקולנוע הפלסטיני המודרני, ברמה העולמית ולא רק המקומית, היא עונה בצניעות: "פשוט יש לי מזל שהתשוקה שלי היא למסך הגדול, לאמנות חזותית, לכן היה לי יותר קל לחדור לתעשייה בהשוואה לכותבים. גם הטיימינג והעובדה שאני מדברת צרפתית ואנגלית עזרו לי בתוך מציאות קשה של פלסטיני אשר מחפש בית ליצירה שלו. השילוב הזה פתח לי הזדמנויות שאחרים אולי לא קיבלו".

ובכל זאת אני עדיין חושבת הכישרון העצום של היאם עבאס, האותנטיות והבחירות המדויקות שלה נתנו לנו הנאה רבה, כמו ב"עזה מון אמור".

לסיכום "עזה מון אמור" היא חוויה קולנועית, שעה וחצי של אהבה, התמוגגות לב, ייסורים, וחיוך אמיתי שצומח מתוך הטרגדיה של הפלסטינים בעזה. הזמנה נדיבה להקשיב לפעימות ליבו המאוהב של איש אחד קטן תם ותמים מעיר האימים.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf