הנשים בטורעאן ירדו לרחובות: די לאלימות בבחירות

זהו, עכשיו זה רשמי, אמא שלי יצאה לרחובות. ברקורד שלה יש השתתפות צנועה בתהלוכות השיבה, ופה ושם היא עלתה על אוטובוס מאורגן לעצרת תמיכה בתנועה האסלאמית אחרי הוצאתה מחוץ לחוק, אבל היום אמא שלי יצאה לרחוב במסגרת תהלוכת נשים, שהיא והחברות שלה במועצת הנשים בטורעאן ארגנו בעקבות ריבוי מקרי האלימות בכפר על רקע הבחירות המקומיות.

שלושה מועמדים משלוש המשפחות הגדולות לא הצליחו להרגיע את הפעילים ברחובות ולמנוע קטטות המוניות בין גברים ממשפחות שונות. לכן נשות הכפר יצאו לרחוב.

אמא שלי, מורה בפנסיה, התנדבה שנים ביוזמות חברתיות שונות. היא לימדה נשים קרוא וכתוב ורתמה מורות אחרות למשימה, עזרה לחסל את האנאלפביתיות בכפר טורעאן ובכפרים הסמוכים, אירגנה אירועי צדקה, התנדבה כמדריכת מוּגָנוּת בגני ילדים, וארגנה עשרות חוגי בית במסגרת ״בטרם״ כדי להמעיט את מספר תאונות הבית בחברה הערבית. היא נכנסה לעולם הרשתות החברתיות ויצרה לעצמה פלטפורמה שאלפי נשים ערביות עוקבות אחריה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמא שלי למדה איך לנתח תקציב בראייה מגדרית במסגרת סדנה שהשתתפה בה. זה הביא אותה לפתוח חשבון בנק נפרד. צעד צנוע וסימבולי של שיחרור, אחרי 33 שנים.

לכל אחת מאיתנו כנשים יש רגע כזה. בשלב כזה או אחר זה מגיע. לפעמים בגיל 15, לפעמים בגיל 65, העיקר שיגיע הזמן שבו נבין עד כמה חשוב הקול הנשי שלנו, למה הוא הושתק ומי לעזאזל שולט בחיים שלנו רק מתוקף היותו ״זכר". זהו רגע קסום, שבו האשה מתחילה להבין את התמונה הכללית, את הקשר בין פוליטיקה לכלכלה, בין חינוך ואלימות, בין שליטה במשאבים וסדרי עדיפות ובין מציאות קשה. היא עושה את החיבור בין הסיפור האישי לקולקטיבי, בין הסיווג המיני לתפקיד המגדרי ובין הפטריארכיה והדיכוי. היא שואלת למה מצב הכפר הוא כפי שהוא? מי אחראי על הניקיון ברחובות, למה הילדים שלנו לא מקבלים חינוך יותר טוב ואיך המתנ״ס לא יוזם משהו לנוער, מה השירותים הניתנים לנשים ולמה יש אלימות וירי ברחובות?

הפגנת הנשים בטורעאן. בדפי הפייסבוק התחילו לשאול מה קורה, מה הנשים רוצות (צילום: סמאח קאסם עלי)

בטורעאן, הכפר הגלילי השקט שנולדתי בו, הנשים ניסו לשכנע את הרשימות המקומיות להכניס נשים, כמו שקרה בהרבה ישובים וכפרים ערבים אחרים. בסופו של דבר, ברשימה אחת יש אכן מועמדת אשה, הישג צנוע, אבל הישג.

מועצת הנשים בכפר, שמובילה אותה עובדת סוציאלית צעירה ונמרצת, חנאן סבאח, יחד עם עשרות נשים מוסלמיות ונוצריות, צעירות ובוגרות, תכננו אירוע דיבייט, שיח פתוח בין המועמדים סביב מצע הבחירות שלהם. נבחרתי להיות המנחה של האירוע, מי שתשאל את השאלות הקשות. אני ילידת הכפר, ולכן יש לי ידע מסוים ואני מעודכנת בהתפתחויות, אבל אני לא מצביעה בו ולכן אין לי אינטרס משפחתי או פוליטי בכפר.

אבל מהר מאד האווירה בכפר התחממה. הלילות הפכו לסרט אימה מתמשך, סרטונים של תקריות אלימות וקטטות המוניות בין בני נוער התפשטו בקבוצות בווטסאפ. ניידות משטרה, מכוניות שבורות, מעצרים בכיכרות ומה לא. כנופיות צעירים משולהבים ניצלו את תקופת הבחירות לפרוק כעסים, והאלימות והזעם התפרצו החוצה תחת הכסות של מערכת בחירות.

מועצת הנשים החליטה לבטל את את הדיבייט המתוכנן. במקום זה, החליטה המועצה להוביל תהלוכת מחאה נשית, שתעבור בין השכונות של החמולות השונות עם מסר אחד וברור: ״יום אחד של בחירות לא יהרוס את החיים שלנו יחד".

אמא שלי יחד עם נשים אחרות התחילו קמפיין גיוס בפייסבוק כדי להכין את הקהל בטורעאן לקראת "אירוע חשוב מאוד" בשבת הקרובה. "חכו ותראו", נכתב שם. בדפי הפייסבוק אנשים בכפר התחילו לשאול: מה קרה, מה יהיה, מה הנשים האלו רוצות עכשיו?

ימים ספורים לפני שבת, חשפה מועצת הנשים את הכוונה לקיים התהלוכה וקראה לנשים להצטרף. הן הכינו שלטים, הדפיסו כרזות, תכננו את המסלול שהיה אמור לעבור בתחנות בשכונות של שלושת המועמדים. אפילו את התיאום עם המשטרה ואמבולנס הן לקחו בחשבון. הן קראו לאימהות, למחנכות, למנהלות בתי ספר, לנשות עסקים, לבנות זוג של מועמדים. כולן הוזמנו להצטרף. לא משנה באיזה מועמד את תומכת, נאמר שם, כולנו תומכות בכפר שלנו וכולנו רוצות לחיות באחווה ושלום.

השבת המיועדת הגיעה, עשרה ימים לפני הבחירות. הנשים החלו להגיע לנקודת המוצא של התהלוכה, ואמא שלי דאגה שתהיה נציגוּת מכל המשפחות. היא חששה שאחת המשפחות של המועמדים לא תרשה לנשים להצטרף ולהתעמת עם משפחתו היריב הפוליטי. אכן, לחמולה אחת היה ייצוג צנוע יחסית, אבל כמה נשים מהחמולה הגיעו למרות הכל.

התמונות של מאות נשים צועדות בסמטאות הכפר מילאו אותי תקווה. הסיכום וההדים, ששמעתי מהמשתתפות בחוויה הנשית הקבוצתית המעצימה הזאת, הזכירו לי את נשות לוד עם ההפגנה ההמונית הראשונה שלהן נגד רצח נשים. אחרי שנים של התארגנויות קטנות, הצלחנו לארגן תהלוכה גדולה אחת וההד הנפשי והחברתי שלה על הנשים היה עצמתי ומעצים ובלתי הפיך.

אני מקווה שנשות טורעאן ימשיכו את דרכן ויצליחו לשקם את החיים החברתיים בין הקהילות השונות בכפר אחרי מערכת הבחירות המכוערת הזו. חשוב מכך, אני מאמינה שצעירות שצעדו היום ברחובות הכפר או כאלה שהציצו מבעד לחלון על רחוב הומה אדם, חיובי וצבעוני הפנימו שאחרי המחאה הנשית, הוסרו אבני נגף תודעתיות מדרכן התלולה בדרך למועצה המקומית כנשים המנהיגות שתיבחרנה בעתיד.