המתים והחיים שסבא שלי סחב על גבו
סבא סחב רהיטים על גבו כל חייו. בגטו הוא היה סוחב את גופות המתים. אומרים שמהגרים אף פעם לא באמת עוזבים את מולדתם, אבל המקום אותו סבא שלי מעולם לא עזב היה אושוויץ
כותבת אורחת: מירי שפירו
סבי ידע כמה מדרגות יש בכל קומה לפי סוג הבניין, הוא היה סופר אותן כשסחב בתים של אנשים על גבו כל חייו. בגטו היה סוחב גופות על עגלה מעץ אבל סירב לדבר על כך. אני יודעת כי מאחורי גבו היו אומרים עליו איך סחב את המתים ועכשיו סוחב את החיים. הוא גם הכיר את כל הפירמות של המקררים והפסנתרים, ומהן ידע את הכבדים ביותר.
בבוקר היה צועד לרחוב הראשי, שם ישב עם שותפו על עגלה רתומה לשני סוסים, וחיכה לעבודה. בעגלה היו רצועות פאשה רחבות משומנות בזיעתו, אותן היה מניח על עצם הכתף ומלפף על ידיו כדי למנף את משקל משאו. עם שאריות הפאשה היה סבא משפץ לנו את הנדנדה שהתקין על הברזלים של חבלי הכביסה.
> ביקשתי לחשוב שרק במקרה שואת יהודי לוב נמחקה מדפי ההיסטוריה
איור: מירי שפירו
כששב הביתה הייתה סבתא פותחת לו בירה נשר שהיה לוגם בנשימה אחת. אחר כך היה מתיישב בכורסא ואני הייתי מקרקרת סביבו ומונה את כל הפצעים החדשים שהיום הותיר על גופו. הוא היה עצום בגודלו וחזק מאין כמוהו. לפעמים היה מאחר את כניסת השבת בשל פריקת רהיטים שהתארכה והשכנים היו באים לסבתא להלין שראו אותו חוזר בבגדי עבודה לאחר השקיעה. סבתי שהייתה חדה כתער לא אפשרה לאיש לבקוע חריץ בפרנסתם ופסקה כי כשם שרופא לא יכול להותיר את מנותחיו פעורים בשם הדלקת נרות, כך לא יכול סבי להותיר את שולחן השבת של זרים ברחוב.
בימים אלה היה סבי מתקלח לפני הבירה נשר וזו חיכתה לו על השולחן טרם יציאתו לבית הכנסת. לסעודתו היה ממתין בסבלנות עד הערב.
סעודת השבת הייתה כולה שארית מהימים בהם נהוג היה לעשות שימוש בכל חלקיי החיה ולא לזרוק שבריר ממנה: מרק אטריות עם רגלי תרנגולת, מאפה בורקס ברוטב קורקבנים, בשר צלי בתוספת גריבענס (עור מטוגן) ולפתן פירות או אחת מעוגותיה מרחיבות הלב של סבתי.
את העוגות הייתה סבתא אופה בחמישי אחר הצהריים ושולחת את סבא למרפסת לפצח לה אגוזי פקאן באצבעותיו, מעל נייר עיתון. סבתא רמסה את האגוזים במערוך עץ וערבבה אותם עם קליפת לימון מגוררת וסוכר לבן. הייתי אורבת לתערובת הזו בקוצר רוח, ממתינה לשאריות שהייתה מחלקת לי ולאחיי כדי לטרוף כמה שיותר ממנה טרם יגיעו. את המלית פיזרה על בצק השמרים שרקחה וגלגלה שורה שורה לצד עוגת הפרג.
כשחלה היה סבא קורא כל הזמן לאוכל של סבתא מתוך שנתו, הוא גם היה קורא לגרמני שהיה מבריח לו לחם או חתיכה של בשר יבש כי הזכיר לו ילד שהיה לו פעם ומת, אולם לא הגרמני ולא סבתא שמעו אותו. שמענו רק אני והאחות החמוצה שהייתה מאכילה אותו תפוחי אדמה שהיו נתקעים לו בגרון ואפשר היה להיחנק רק מלהסתכל עליהם. אבל סבא אכל כי אוכל לא זורקים.
סבא נולד בכפר ברומניה. אומרים שמהגרים אף פעם לא באמת עוזבים את מולדתם, אבל המקום אותו סבא שלי מעולם לא עזב היה אושוויץ, רומניה הייתה עבורו רק נקודה עמומה על ציר זמן שהיה אולי מרפרר אליה באותן שעות של בהייה נטולת ציפיות על כיסא הנדנדה במרפסת. אחרי שסבתא הלכה לעולמה הפכה הבהייה לציפייה אחת מתמשכת לסוף, להזדמנות לצאת החוצה מהתריסים האלה, מהסורגים שמחפים עליהם מבחוץ, מהדעת המתעתעת בצלילותה ומהגוף הסוגר חדריו אט אט, אבל הוא המשיך לסחוב את עצמו הלאה.
חמש שנים שלמות הוא המשיך, עד ששבר לעצמו את הרגל ואז הפסיק לספור גם מדרגות וגם את הימים. בפאשה השתמש כדי להדק את רגלי כיסא הנדנדה המתפוררות שישב עליו כל היום, בוהה בתריסים הפסוקים; איש הולך, גברת באה, הגפן מתייבש ליד שער חלודה בכניסה, משפחה עוברת בית, הרצל הובלות עם שלושה סבלים לפסנתר סטנווי. בזמנו הם היו מרימים אותו רק שניים.
> איך יד ושם מספר את סיפור השואה?
מירי שפירו היא מעצבת גרפית, כותבת ויוצרת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
