newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביקשתי לחשוב שרק במקרה שואת יהודי לוב נמחקה מדפי ההיסטוריה

במשך שנים מחקה ישראל הרשמית את סיפורם של בני משפחתי בשואה. אבל עכשיו - לא עוד

מאת:

כותב אורח: יוסי סוכרי

ביקשתי לחשוב שכדורי הנאצים, שפילחו בדייקנות מצמיתה את ראשיהן של בנות דודותיה בנות ה-12 וה-13 של אמי, החמיצו את עמודי ההיסטוריה של מדינת ישראל בשוגג.

ביקשתי לחשוב שסבתא שלי, שנלקחה ממדבר סהרה הלוהט שבו חיה כאישה חופשייה ואוהבת חיים במסע שארך שלוש שנים להיכלא במחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה המושלגת של חודש ינואר, לא הצליחה להילכד בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל בשל כך שרגליה היו עצלות מכדי ללכת למשרד החינוך ולספר לאנשיו על כך.

ביקשתי לחשוב שלמדתי שוב ושוב על ארבעים ותשעה האנשים שנרצחו בפרעות קישינב, ולא דבר אחד על אלפי יהודי לוב שנטבחו על ידי הנאצים במחנות הריכוז ז'אדו, גריאן, סיד אל עזיז, ברגן בלזן ובירנבך ריס, רק בשל טעות אנוש של פקיד זוטר במערכת החינוך של מדינת ישראל.

ביקשתי לחשוב שקולה של אמי, שהתעוררה במשך שנים בלילות ויבבה, בתערובת של ערבית ואיטלקית, שהגרמנים באים לקחת אותה, לא נשמע על ידי איש מכותבי ההיסטוריה, רק בשל כך שהוא היה רפה מידי וזאת אשמתה שלה בלבד שלא הגבירה אותו.

ביקשתי לחשוב שכאשר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, הדף מעליו את דודתי, סלומה, שביקשה להצטרף להסכם השילומים מכיוון שבנה הקט נורה מטווח אפס על ידי הגרמנים, הוא עשה זאת בתום לב ובאמת האמין לדבריו שלו: "לא ראית גרמני בחייך, יש לך דמיון מזרחי".

למעשה ביקשתי לחשוב שלישראל לא היה כל עניין במחיקת ההיסטוריה של חלק מתושביה, אלא רק בכתיבת דברים אחרים עליה. לכן כתבתי את "בנגזי ברגן-בלזן" על דפים שחורים, כאלה שהיא אינה יכולה לקשקש עליהם. על כל פנים לא בקלות.

עד כאן מה שהיה. ועכשיו, ללא גרם של ציניות, אני מבקש לומר שהגם שלא היה בי נתז אחד של מררה לנוכח העיוות ההסטורי הזה (זה מנוגד לסטרוקטורה הנפשית שלי), אני שמח מאוד שפני הדברים השתנו בשנים האחרונות והצדק נעשה. די לי בכך.

יוסי סוכרי הוא סופר ומרצה למחשבה של המאה העשרים. ספרו האחרון, "בנגאזי-ברגן-בלזן", זכה בפרס ברנר. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> סבא שלי העביר את המלחמה במדי הצבא הגרמני

יהודים ניצולי ברגן-בלזן חוזרים ללוב בסוף המלחמה (מקור: יד ושם)

יהודים ניצולי ברגן-בלזן חוזרים ללוב בסוף המלחמה (מקור: יד ושם)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf