newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המציאות הזכירה לבנט שהוא מנהל מדינת כיבוש, לא חברה בע"מ

בנט הביא אתו ללשכת רה"מ גישה ניהולית השואפת למקסם רווחים ולהתרחק מאידיאולוגיות גדולות. אבל אובדן העשתונות הקולקטיבי סביב הרג החייל בגבול עזה ובריחת ששת האסירים הוכיח שישראל רחוקה מאותה נורמליות שבנט נואש כל כך לדמיין

מאת:

רגע לפני יום כיפורים, העניק ראש הממשלה נפתלי בנט ראיונות לכל כלי התקשורת הגדולים בישראל. הראיונות האלה היו כל כך רדודים וצפויים, עד שבוואלה טענו שהמטרה העיקרית של בנט היתה לשעמם את הצופים.

זה לא מופרך. אחרי 100 ימים בתפקיד, אפשר כבר לסכם ולהגיד שבנט לא מתיימר להציג חזון לחברה הישראלית או להנהיג אותה. המדינה בעיניו היא חברה עסקית, והוא המנכ"ל שלה. הוא בא לנהל.

לא מתיימר להיות אידיאולוג, אלא מציג את עצמו כמי שיודע להשיג את הרווח הגדול יותר לבעלי המניות. ראש הממשלה נפתלי בנט (יונתן זינדל / פלאש 90)

בכל הראיונות הוקדשו משפט או שניים לנושא המדיני, או ליתר דיוק: לאין נושא מדיני. לא תהיה מדינה פלסטינית, לא יהיה משא ומתן עם הפלסטינים. "מישהו חושב שיש סיכוי לאיזו פריצת דרך?", הוא תהה באוזני אטילה שומפלבי, המראיין שלו ב-ynet. שומפלבי לא הקשה. ההפך. "יש קונצנזוס כללי שאין עם מי לדבר", הסכים אתו העיתונאי הבולט באתר הכי גדול במדינה.

על רקע ההסכמה הגורפת הזו שהנושא הפלסטיני לא מעניין, ולפיכך אפשר "לדפדף אותו", כפי שתיארה דנה ויס בערוץ 12 את השיחה של בנט עם הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן בבית הלבן, בולטת עוד יותר העובדה שלמעט הקורונה, סדר היום התקשורתי בחודש האחרון נשלט על ידי שני אירועים הנוגעים ישירות לסכסוך הישראלי-פלסטיני: מותו של החייל בראל חדריה שמואלי מירי של פלסטיני ליד הגדר ברצועת עזה, ובריחתם של ששה אסירים ביטחוניים מכלא גלבוע.

שני האירועים האלה שונים באופיים ובנסיבות שלהם, אבל יש להם לפחות דבר אחד במשותף: שניהם נתפסו כאירועים שמערערים את הביטחון הלאומי, אף שהאיום הממשי הגלום בהם היה קטן מאוד: חייל ישראלי הרוג על רקע הריגתם של מאות פלסטינים, כמעט כולם מפגינים אזרחים, על הגדר בעזה; ובריחה של ששה אסירים לא חמושים מתוך 4,650 האסירים הפלסטינים המוחזקים כיום בבתי הכלא בישראל.

donate

אין ספק שלדמותו של בנימין נתניהו יש תפקיד מכריע ביצירת הדרמה התקשורתית והציבורית הזו. נתניהו נתפס בקרב חלקים נרחבים בציבור הימני כמי שהגן בעצם קיומו על ישראל מפני אויביה, ולפיכך הסתלקותו מהשלטון – הדחתו באמצעות קנוניה, כפי שמתארים זאת תומכיו הרבים – חושפת את ישראל לסכנה קיומית ממש. הריגתו של החייל בעזה, הבריחה מהכלא והחולשה הישראלית לכאורה מול איראן – נתפסים כולם כהוכחה לתזה הזו.

נתניהו והימין, שלראשונה מזה יותר מעשור מצאו את עצמם מחוץ לממשלה, ניצלו את מותו של החייל כדי לתקוף את בנט ולצייר אותו כמי ש"קושר את ידי החיילים" משום שהוא חושש ממנסור עבאס. אבל הקמפיין הזה, אולי שלא בכוונה, הציף את חוסר האמון שרוחשות שכבות הולכות וגדלות בחברה היהודית כלפי הצבא, דווקא בפריפריה שבניה ממלאים את היחידות המנהלות את הכיבוש כמו כפיר או מג"ב, כפי שתיאר יפה פרופ' יגיל לוי במאמר ב"הארץ".

באג במדינה-חברה הבנטיסטית

הימין ניצל את גם בריחת האסירים כדי להציג את בנט כחלש, אם כי במידה פחותה, משום שברור שהאחריות למה שקורה בשב"ס נחה על נתניהו יותר מאשר על בנט. אבל הבריחה עצמה הציבה אתגר גדול עוד יותר לחברה הישראלית, מעבר לחלוקה של ימין ושמאל, משום שהיא ערערה באופן סימבולי על עצם "הסדר הנכון": ישראלים סוהרים מצד אחד, ופלסטינים אסירים מצד שני, או כפי שסיכם זאת באופן קולע רני רהב: "במדינת חוק לא בורחים מהכלא".

בדיעבד, הסיקור ההיסטרי של הבריחה נראה מגוחך, לאחר שאנחנו יודעים שהבורחים – אלה שתוארו בתקשורת כמי שמתכננים פיגוע – התקיימו מסברס ותאנים וישנו בשדות.

אבל מעבר לחשבונות הפוליטיים, נדמה שמתחבא כאן משהו עמוק יותר. האירועים האלה מעמידים בסימן שאלה גדול את מה שכבר אפשר לקרוא לו ה"בנטיזם". הממשלה בראשותו הוקמה הרי על סמך הבנה לא כתובה של כל חבריה, מהימין ומהמרכז-שמאל, לא לעסוק ב"נושא המדיני", אבל בנט תימצת את ההבנה הזו לכדי פילוסופיה פוליטית של ממש: לא שתי מדינות ולא סיפוח, אין ולא יהיה משא ומתן עם הפלסטינים. כלומר קיפאון מוחלט כמדיניות מוצהרת, כפי שעלה גם בראיונות בערב יום כיפורים.

הנושא הפלסטיני לא מעניין, ולפיכך אפשר "לדפדף אותו". בנט עם נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

הגישה הזו מתיישבת עם גישת המנכ"ל שבנט משדר לציבור הישראלי. הוא איננו מתיימר להיות אידיאולוג, אלא מציג את עצמו כמי שיודע להשיג את הרווח הגדול יותר לבעלי המניות. וכמו כל מנהל בחברה עסקית, הוא הופך את האידיאולוגיה לשקופה. כלומר יש אידיאולוגיה, כמובן, אבל לא מדברים עליה. הדבר היחיד שמדברים עליו הוא רווח.

במובן הזה, גם הירי בחייל בעזה וגם הבריחה מהכלא הם "הפסדים". הם לא אמורים לקרות למנכ"ל שמבטיח רווח. הם סטייה מהמסלול "התקין" של החברה-מדינה שהוא מנהל. "חלק ממערכות המדינה התנוונו בשנים האחרונות וצריכות לעבור תהליכי תיקון, ייעול וחתירה למצוינות", אמר בנט בהתייחסו לבריחה. "אפשר וצריך לעבוד אחרת… מינויים נקיים ואיכותיים בהתאם לפרמטרים מקצועיים בלבד, הגדרת יעדים לאומיים וגיבוש תוכניות עבודה סדורות. את מה שהתקלקל אפשר לתקן".

בנט הישן, זה שניהל את מועצת יש"ע והוביל את הימין הרדיקלי בכנסת, היה מדבר על "מחבלים עם דם על הידיים", שצריך למגר אותם בכל מחיר. בנט החדש, ראש הממשלה בנט, מדבר בלשון לא אידיאולוגית, טכנית לחלוטין. תקלה במכונה שצריך לתקן, ולא יותר.

אבל זה לא ממש עובד לו. הימין, שאליו הצטרפו בהתלהבות רוב כלי התקשורת, לא מוכן לקבל את השפה העסקית הזו לניהול המדינה. הכנעת הפלסטינים היא בעיניהם עניין קיומי, raison d'être של הציונות, ולכן הם שמו את "השקט" שהממשלה מבקשת – גם בעזה וגם בבתי הכלא – כמושג שאותו חייבים לנפץ.

השקט הזה, כתב ב"הארץ" איש הימין ישראל הראל, שדווקא תמך בכניסת בנט לממשלה, "התפוצץ לנו בפנים". המסקנה, לפי הראל, היא כי "כדי לכבות את הבערה הנוכחית והבערות בעתיד, עלינו להבעיר את השטח".

מחיר הנוקשות

וכאן הבעיה של הבנטיזם אפילו מעמיקה. כפי שכתבנו קודם, הרעיון של לא-שלום-ולא-מלחמה הוא לא חדש. משה דיין כבר דיבר עליו כעל המצב הרצוי אחרי מלחמת 1967. אבל לאורך כל 54 השנים שעברו מאז תחילת הכיבוש, ישראל לפחות העמידה פנים שיש לה עניין בתהליך מדיני. אפילו נתניהו, שעשה מאמץ עליון לקבור את התהליך הזה, חזר ואמר שאם הפלסטינים יסכימו ל"מדינה יהודית", אפשר לדבר על מדינה פלסטינית עצמאית.

הדיבור הכפול הזה – מצד אחד לדבר על "תהליך שלום" ומצד שני להעמיק את ההתנחלויות ואת הסיפוח בפועל – איפשר לישראל מידה לא מבוטלת של גמישות. הוא סיפק לה הצדקה בזירה הבינלאומית לפעולה אלימה מול הפלסטינים, וגם סיפק לה צידוק מוסרי כלפי החברה בישראל. היד שלנו מושטת לשלום, אמרו כל ממשלות ישראל, הפלסטינים הם שלא רוצים.

בכך שהוא מכריז שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים –  אפילו אם יהפכו את אלטנוילנד למחזמר מצליח ברמאללה – הבנטיזם מאבד את יכולת התמרון הזו. בנט כבר לא יכול להגיד שהוא מכה בחמאס כדי לחזק את הרשות הפלסטינית, וגם לא ההפך, כי גם עם החמאס וגם עם אבו מאזן אין לו על מה לדבר.

בנט רוצה קיפאון, כדי שהוא יכול לנהל בשקט את החברה בע"מ שלו. אבל הפלסטינים הם לא חלק מבעלי המניות של החברה הזו – בדיוק ההפך, הם אלה  שרווחי החברה נעשים על חשבונם. לכן אין להם שום כוונה לשבת בשקט.

הפלסטיני שירה בחייל בגדר בעזה וגם ששת הבורחים לא ביקשו דווקא לאתגר את בנט. אבל הפעולות שלהם, גם אם לא היו להן כוונות מרחיקות לכת, חשפו את העובדה שהמדינה שבנט מנהל היא לא חברה שצריך רק לשפר את הביצועים שלה, היא חברה כובשת שחיה על דיכוי החירות של מיליוני פלסטינים.

דווקא בחוסר התחכום שלהם, הירי בעזה והבריחה מהכלא חשפו את המאניה-דיפרסיה הישראלית: מצד אחד, מעצמה אזורית רבת כוח, ומצד שני, חברה שכל הפרעה קטנה בסדר הדברים מטלטל אותה. בנט רוצה להלביש על המאניה-דיפרסיה הזו חליפה של נורמליות. אבל אין שום דבר נורמלי במציאות הישראלית, והגישה המנרמלת של בנט עשויה לחשוף את הסדקים במציאות הזו יותר מבעבר. זה לא בהכרח דבר רע.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf