מדליק המשואה הערבי במלכודת לתפארת מדינת ישראל
אם בעבר בחירת מדליקי המשואה הערבים היתה סוג של אתנן ל"ערבים הטובים" על תמיכתם במדינה הציונית, הרי שבחירתו של פרופסור אחמד עיד, מדען בכיר ומחונן, הופכת את הטקס להצהרת נאמנות פומבית. האם חוקר שתלוי בתקציבים ציבוריים יכול להגיד לא למירי רגב?
עם תחילת עונת הסמלים והטקסים להנצחת הציונות, כמעט כל ערבי היה מקווה לשבת על הספה בביתו בזמן הצפירה לזכר חיילי המלחמות בישראל. לדעתי גם פרופ' אחמד עיד, שצפוי להדליק השנה את אחת המשואות בחגיגות העצמאות, היה מעדיף לראות את הדלקת משואת העצמאות על הספה מול הטלוויזיה בביתו. הערכתי הגסה היא שזה לא היה הפרס או המעמד שאליו שאף או נשא עיניים אי פעם; זה פשוט לא חלומו הרטוב של הערבי בישראל.
מירי רגב, המכהנת כיו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים, התעלתה על עצמה השנה בבחירת הערבי התורן להדלקת משואת יום העצמאות. פרופ' אחמד עיד, מבכירי הכירורגים ומומחי ההשתלות בישראל, החליף את הרשימה הבנאלית של הערבים והערביות הציונים. כך, במקום מפגן טיפוח הערבי הטוב שלה, היא בחרה את הערבי הטוב שלנו: רופא העל, תפארת החברה הערבית, היום מככב במלכודת לתפארת מדינת ישראל.
בהנחה שמירי רגב יודעת מה היא עושה, הפעם היא טמנה לנו הערבים מלכודת בלתי צפויה. מה שהיה בעבר סוג של צ'ופר לחברים, נדמה עם בחירתו של עיד להשבעת אימונים פומבית. הבחירות הקודמות של הערבים המדליקים סימלו את גישת ה"יתנו? יקבלו". מי שהדליקו את המשואה היו מזוהים עם תמיכה וסיוע למדינת ישראל כמדינה ציונית ואף יהודית, נתנו נאמנות וקיבלו משואות. עם בחירתו של פרופ' עיד המשוואה מתהפכת. "קיבלו? יתנו". הערבים האלה, המתפנקים בכספי המדען הראשי, המצליחנים שצומחים להם בחממה הטכנולוגית והמחקרית הישראלית, כמוהם כמו הבמאים יוצרי הסרטים בכספי הקרנות הישראליות – הגיע הזמן שיתנו כבוד בריש גלי!
נכס הסברתי יקר
באופן פרדוקסלי, בראיונות לתקשורת הערבית אמר פרופ' עיד כי הדלקת משואת יום העצמאות מסמלת בעיניו רצון של המדינה להכרה בו ובפועלו כרופא או כאזרח שווה, ושהוא לא יסרב למילת הערכה ותודה מהמדינה. מההסבר שלו משתמע שהוא מקבל כבוד מהמדינה ואינו נותן את הכבוד למדינה על כל מעשיה וטבחיה. לפי ההסבר הזה אינני בטוחה כי פרופ' עיד מכיר את השרה רגב מספיק. יותר הגיוני להניח שבהחלטתה רצתה לומר שאין ארוחות חינם, גישה שהיא כמובן אנטיתזה לאזרחות שווה. הגבייה של ההשקעה או אי אפליה של גאונים ערבים צריכה להיות על-ידי ניכוסם האגרסיבי לנרטיב המופת של הציונות.
זה, כמובן, ניתוח עם מבט פנימה. במבט החוצה, זוהי תעמולה טהורה לישראל בחו"ל, התגלמות הנאורות, הערבי השווה, שמבטל כל טענה על קיום דיכוי וקיפוח וגזענות, נכס הסברתי יקר. הרי לא מדובר בכומר החשוד במרמה ועבירות מין, אלא באחד מבכירי הרופאים בישראל, שנזקפים לזכותו מאות פרסומים מדעיים, עשרות אותות ופרסים והכרות בינלאומיות, מראשוני המומחים בהשתלות בישראל. והחשוב מכל – נזקפות לזכותו עשרות שנים של טיפול מסור, וריפוי סבלם של חולים ללא הבדלי דת, גזע, מין, ומה שחשוב במיוחד לרגב – ללא הבדל על רקע אזור התיישבות.
מצד שני אפשר להבין גם את הכעס שלנו, הציבור הערבי, על פרופ' עיד. בבחירות הקודמות של מדליקי המשואות, החברה הערבית לא כעסה אלא מיהרה להתנער מהם, אבל במקרה של פרופ' עיד ואחרים כמוהו ובדרגתו, מדובר באנשים בעלי פונקציה חיונית בחברה הערבית שאנחנו לא יכולים להרשות לאבד לצד האחר בקלות. מזה שנים גורמים בחברה הערבית, ואני ביניהם, מנסים להוביל מיתוג פנימי של המדענים, הרופאים וההייטקיסטים הערבים, כמקור להשראה והנעה פנימית שחברתנו כל כך זקוקה לו. הצלחתם של מדענים ערבים בעינינו מושגת על אף המכשולים של המערכת הישראלית ולא בזכותה, והיא לא אמורה לשמש עלה תאנה לאפליה ולגזענות של מדינת ישראל.
מלכודת המדענים הערבים
הדיון בחברה הערבית סער לאחרונה סביב עצם הסכמתו של פרופ' עיד להדליק את המשואה, אך לדעתי חשוב יותר לחשוב על הסיבות לבחירתו של עיד. למה דוקא הוא? כי הסכמתו היתה צפויה. לפי הצהרותיו בתקשורת הוא לא היסס, ועודנו מגן על החלטתו, דבר שבעיני אפשר להסביר בכך שהוא אדם מחונן וותיק במערכת הבריאות, הפוליטית והטעונה לא פחות מזירות אחרות, למוד הניסיון. לא לקח לו יותר משניה לשכלל את הרווח וההפסד של הכן והלא. לכן טועים הערבים שחושבים כי עיד יכול לסגת מהסכמתו, ובמיוחד אינם מודעים למחיר הכבד של חופש המימון במצבו ובמצב מחקריו היקרים. מה שקרה בתרבות יקרה גם ברפואה ובמדע.
הרשת שמתחתיה נמצא פרופסור עיד היא במהותה ציונית, מחיר ה"לא" יבוא מכל הכיוונים. הדסה, הנתמכת על-ידי תרומות נדיבות של יהודים ציוניים בארה"ב, לא תוכל להכיל סירוב של אחד מבכיריה לתת את הכבוד למדינת ישראל. באתר הרשמי שלה כבר התפרסמה הבשורה, ולצידה ציון העובדה שהוא טיפל גם בנפגעי טרור. מה שבטוח הוא שלא הדסה ולא פרופסור עיד היו יכולים לספוג את מחיר הסירוב, כאשר הרשת החברתית הפשיסטית הייתה מתחילה להדביק לו את התואר מחבל במקום רופא, במידה והוא היה מסרב לתת "כבוד".
> למה צריך לבחור בין ערבית לעברית?
בחירתו של פרופ' עיד מייצגת בעיני את מלכודת המדענים הערבים, מלכודת מסוג שעוד לא צף על פני השטח ברצף שבין הלאומי לאזרחי. אותם מדענים שחשבו שאפשר לתקוע את הראש בספר ולא לשמוע את קולות ההפגנה בקמפוס, אלה שחשבו שהם נמצאים בזירה אוניברסאלית שוויונית הפועלת בהכרעות מוסריות ולא פוליטיות. היום עומדות בפניהם סוגיות קשות שלא ייחלו לפגוש, כמו החרם האקדמי על ישראל, חרם שתכליתו הכרחת ישראל להפסיק האת דיכוי והכיבוש של העם הפלסטיני, אך יישומו יפגע ישירות בהם, או סוגיות עוד יותר מורכבות כמו הידיעה כי פיתוחיהם שימשו ישירות את מערכת הביטחון הישראלית.
עשרות שמות של מדענים ערבים בלטו בשנים האחרונות, ורשמו הישגים משמעותיים. חלק ניכר מהם צעירים מתחת לגיל 40 שכבר מטפסים בצמרת המדע העולמי, ואין להסתיר שחלקם הגדול צמח תחת כנפה של האקדמיה הישראלית, אשר התעוררה מאוחר מאוד בגילוי הפוטנציאל של הערבים. דו קיום בזירת המדע הפך לטרנד ואולי למציאות בשנים האחרונות. אחרי עשרות שנים שבהם חוקרים ערבים מצאו את עצמם מובטלים או מהגרים, היום אפשר לשמוע על מחקריו, למשל, של פרופ' יעקוב במכון ויצמן, וכמעט קשה לזכור שהיו שנים שהמכון היה חסום בפני סטודנטים ערבים.
פרופסור עיד ציין בהזדמנויות שונות שהוא זכה לכל תמיכה ועידוד מהמערכת הישראלית. התבוננות קצרה בקורות החיים שלו תראה את הסיבה לכך: לאדם הזה היה מה לתרום למערכת יותר ממה שהיא תרמה לו, מערכת שבהגדרה בוררת את הגאונים, ועדין פולטת הרוב המוחלט שנמצאים בתחומי הנורמה, מערכת שמתחרה על מדענים שמהווים מכרה זהב של גיוס כספים.
אולי הוא צדק בחלק הזה כי מדינת ישראל היא זאת שצריכה להודות לו. חבל שהיא לא הודתה לו על-ידי כבוד לזהותו הלאומית ואי העמדתו בהכרעות שיקרעו אותו מבני עמו. לפעמים, אומרים, אתה יכול להתנגד לזרם אם אתה גדול מספיק. במקרה של פרופ' עיד הגודל לא קבע אלא הרצון, או בעצם – אי הרצון.
> לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן