המלחמה הכושלת של ישראל בג'נין ובטולכרם

"הצעירים שלנו לא מכירים שום דבר חוץ מהכיבוש". חמושים בלוויה של פלסטינים שנהרגו במבצע צבאי מערבית לג'נין, ב-12 ביוני 2024 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

כמעט 20 שנה אחרי שהסתיימה האינתיפאדה השנייה, הצבא הישראלי חידש את השימוש בהפצצות מהאוויר בגדה המערבית, במיוחד בחלקו הצפוני של השטח הכבוש. מאז 7 באוקטובר, ישראל ביצעה 46 מתקפות רחפנים והפצצות מהאוויר באזור – שבהן נהרגו 77 פלסטינים, כולל 14 ילדים, נכון לסוף יוני.

כך נוצר מצב שבעיני פלסטינים רבים דומה ל"מיני עזה" – מצב של שליטה ודיכוי מהאוויר, אבל גם ניסיון לדכא את ההתקוממות במערכה צבאית שדינה להיכשל.

ג'נין היא יעד מרכזי של המערכה הזאת. למרות פלישות רבות של הצבא, כתריסר הפצצות מהאוויר ופעילות מבצעית נרחבת מאז 7 באוקטובר, ישראל לא מצליחה לדכא את ההתקוממות הפלסטינית המזוינת בעיר ובמחנה הפליטים הצמוד אליה – שבחזית שלה עומדת "חטיבת ג'נין", קבוצת מטרייה שמורכבת ממיליציות של פלגים שונים.

המצב בג'נין, וגם בערים ומחנות אחרים בגדה המערבית, מסתמן כמקרה קלאסי של התקוממות: התנגדות שנטועה עמוק באוכלוסייה המקומית מנצלת את ההיכרות האינטימית שלה עם הגיאוגרפיה של המחנה, התמיכה שהיא זוכה לה מהקהילה וטקטיקות סתגלניות, כדי להיאבק ביריב צבאי קונבנציונלי חזק. התקוממויות כאלה נהנות לרוב מתמיכה ואהדה מצד האוכלוסייה המקומית, ומנצלות את השגיאות שעושה הכוח הכובש והעוולות שהוא גורם כדי לחזק את מעמדן ולהגדיל את שורותיהן.

"אנחנו לא נלחמים כדי להוכיח את כוחנו הצבאי – אנחנו נלחמים על זכותנו להתקיים", מסביר אבו חוסני, בן 38, תושב מחנה ג'נין, אב לשלושה ולוחם לשעבר באינתיפאדה השנייה אשר ביקש להתראיין בשם בדוי, כדי לשמור על ביטחונו.

בו בזמן, האלימות וההרס המתמשכים גרמו למשבר הומניטרי. המחנה סובל מהפסקות חשמל תכופות, מחסור במוצרים חיוניים, ומקריסה של התשתיות הציבוריות. וכאשר כל פלישה צבאית מעמיקה את הטינה בקרב האוכלוסייה המקומית, הניסיון הישראלי להחליש את הקבוצות החמושות לא רק נכשל, אלא מניע אנשים נוספים להתגייס למאבק המזוין.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לצד זה, רבים חשים תשישות ופחד מול המצב במחנה. אבו חוסני, שהיה בעברו חבר בגדודי חללי אל-אקצא שמזוהים עם פת"ח, נלחם באינתיפאדה השנייה ונכלא שלוש פעמים על ידי ישראל. הוא תיאר את עצמו כ"משרת" של חטיבת ג'נין, אבל גם קונן על כך ששנים רבות אחרי שהוא אחז בנשק, צעירים רבים כל כך עדיין זוכים לגורל אלים.

"אני רואה את הצעירים מתחמשים ומצטרפים למאבק; אני לא יודע איך לתאר את רגשותיי, אבל זה לא משמח אותי", אומר אבו חוסני.

התנגדות ופליטות

למחנה הפליטים ג'נין יש ערך סימבולי משמעותי עבור הפלסטינים, ומורשת התנגדות שקיימת מאז האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, המערכה האכזרית שניהל ראש הממשלה דאז אריאל שרון בגדה המערבית ב-2002. ההיסטוריה הזאת מחזקת את נחישותם של לוחמים ואזרחים במקום להתנגד לצבא הישראלי. היא גם מעוררת סולידריות ותמיכה ברחבי השטחים הפלסטיניים, והופכת את המחנה למקום מרכזי במאבק הרחב יותר נגד הכיבוש.

כיום, ההתנגדות בג'נין מתאפיינת בגיוון מצד אחד ולכידות מצד שני. חטיבת ג'נין – שבה חברים אנשים מפלגים פלסטיניים שונים, ובהם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, חמאס, פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין – מייצגת את החזית המאוחדת נגד הפלישות הישראליות.

חטיבת ג'נין הוקמה במקביל לבריחה המפורסמת של שישה אסירים פלסטינים מכלא גלבוע, שקרתה אחרי הקיץ האלים בעקבות "אינתיפאדת האחדות" במאי 2021. התקוממות זו כללה התגייסות נרחבת בפלסטין ההיסטורית, שהתעוררה בעקבות פלישות ישראליות לחרם א-שריף / הר הבית ובשכונה הירושלמית שייח' ג'ראח – ומלחמה בת 11 ימים בעזה, אחרי שחמאס שיגרו טילים בתגובה לפרובוקציות הישראליות בירושלים.

ככל שהאלימות הישראלית בגדה המערבית התגברה באותו קיץ, צעירים פלסטינים רבים בערים כמו ג'נין ושכם פנו למאבק מזוין; וגם מיליציות ותיקות יותר שהיו רדומות עד אז, כמו גדודי חללי אל-אקצא של פת"ח, חזרו לפעילות.

ההתמדה של ההתנגדות בג'נין נובעת גם מהזהות החזקה של המקום כמחנה פליטים – אחד מרבים שהוקמו בשנים שאחרי הנכבה של 1948, כשהכוחות הציוניים גירשו מאות אלפי פלסטינים מביתם ומולדתם. "יש תחושה עמוקה של פליטות בקהילות בג'נין, בטולכרם ובמקומות אחרים", אומר מוחמד סבאע', יו"ר ועדת השירותים העממיים במחנה ג'נין, שמפקחת על הפעילות היומיומית באזור, בתיאום עם אונר"א והרשות הפלסטינית.

מצב של "מיני עזה". בניין שנהרס מהפצצה ישראלית בעיר ג'נין, ב-18 במאי 2024 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

כמו פלסטינים רבים אחרים, החוויה המשותפת של הנכבה – לא רק כרגע היסטורי, אלא כתופעה מתמשכת – מטפחת את ה"צומוד" הקהילתי בג'נין אל מול הדיכוי הישראלי. ולטענת סבאע', ביחד עם הטראומה הבין-דורית שנובעת מהנכבה, גם אם התנאים הופכים קשים מנשוא, פליטים רבים וצאצאיהם אינם מסוגלים לשקול אפילו לעזוב את המחנה.

לדברי האנליסט הפוליטי ג'יהאד חַרְבּ, זהותו של המחנה "קשורה בעבותות לזכות השיבה – גם אם התושבים לא מאמינים שהיא תתממש". הוא מסביר שבעיני הפליטים הפלסטינים, זכות השיבה היא יותר מעמדה פוליטית, היא ציווי מוסרי שמכיר במצוקה ההיסטורית שלהם ובסבל שעבר עליהם מאז עקירתם ב-1948. היא סמל להכרה ולצדק שהם נאחזים בו, שמחזק את הזיכרון הקולקטיבי שלהם ואת מאבקם המתמשך לכבוד.

"הדרישה להכרה בסבלם היא חיונית לשימור העמידות והסולידריות שלהם לנוכח מצוקה מתמשכת", מוסיף חרב.

"אין בית שלא נפגע מכדורים"

מול הפלישות האלימות יותר ויותר של ישראל, החמושים והתושבים הפלסטינים רואים במאבק המזוין צורה של הגנה עצמית, שנועדה גם להגן על חייהם וגם למנוע ניסיונות לעקור את הפליטים פעם נוספת. "אנחנו מתמודדים כיום עם מדיניות הרס, שנועדה לגרום לאנשים לעזוב מרצונם את המחנה", אמר סבאע' למגזין 972+.

"הפלישות הצבאיות נועדו באופן ברור להכין את השטח לנכבה חדשה, להחליש את ריבונותה של הרשות הפלסטינית, ולפגוע בעבודתם של גופי קהילה מקומיים שמטפלים בסוגיות שלנו", הוא ממשיך. "הכיבוש לא משאיר לנו ברירה אלא להגן על עצמנו בכל האמצעים שעומדים לרשותנו".

החמושים עצמם מהדהדים את שיח ההגנה העצמית. "המחנה רק מנסה, באמצעים הבסיסיים ביותר, להגן על עצמו", אמר אחד הלוחמים, בשנות ה-20 לחייו, שהיה עד לקריסה המוחלטת של מחנה ג'נין ב-2002. לדבריו, ההתקפות הבלתי פוסקות של הצבא הישראלי על המחנה היו ניסיון להפוך את התושבים ל"עבדים", תחת משטר צבאי. "הצעירים שלנו לא מכירים שום דבר חוץ מהכיבוש", הוא אומר, אבל הם מצטרפים להתנגדות מכיוון "שאנחנו אומה של אנשים עם רצון חופשי".

"אם הישראלים היו עוזבים אותנו לנפשנו, לא היה צורך בחטיבה – היינו עוסקים בעצמנו, בשגשוג שלנו, בחינוך", אומר לוחם צעיר למגזין 972+, בזמן שהוא עומד בצד הדרך ומאייש מחסום שהוצב בכניסה למחנה כדי לבדוק מכוניות, מחשש לחדירה של כוחות ישראלים מיוחדים. "עכשיו אנחנו צריכים לשקם את הרחובות ולחבר את המים ואת החשמל".

"בכל פעם שהצבא הישראלי פושט על מחנה הפליטים ג'נין, הוא מטיל עלינו האפלה מוחלטת", הוא ממשיך. "זה כמו בעזה: הם יודעים שאף אחד לא יכול להגיע אלינו בגלל המחסומים, ואנשים מפחדים, ולכן הם מבודדים אותנו ומתחילים לתקוף אותנו. אבל אין בית במחנה שלא נפגע מכדורים, ובגלל זה כולנו מאוחדים".

פגיעה קשה בתשתיות ובכלכלת האזור. הרס אחרי פשיטה ישראלית למחנה הפליטים נור שמס בטולכרם, ב-10 ביולי 2024 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

עשרות הפעולות של ישראל מאז אוקטובר – שבהן נעשה שימוש בתותחנים, כוחות קרקעיים, כטב"מים וטכנולוגיות מתקדמות אחרות – החריבו את מחנה הפליטים. בולדוזרים D9 משתוללים לעיתים קרובות בסמטאות הצרות, וחיילים פותחים באש, פורצים לבתים ומבצעים בהם חיפוש, בזמן שכלי טיס משגרים טילים על המחנה.

לפי סבאע', יותר מ-70 פלסטינים ממחנה הפליטים ג'נין, ועוד כ-80 מנפת ג'נין, נהרגו מאז 7 באוקטובר; 180 בתים במחנה נהרסו לגמרי, וכמעט כל 3,800 הבתים במחנה ספגו נזק ברמה כזו או אחרת. חלק מהמשפחות נעקרו מביתן, וחיי היומיום של כולם שובשו.

"אנחנו מתמקדים כעת בשיקום התשתיות החיוניות, כדי שתושבים יוכלו לנהל את חיי היומיום שלהם ואת העסקים שלהם במחנה", אומר סבאע' למגזין 972+.

"לחיילים אין גבולות", אומר הפרמדיק חאזם מסראווה, ומסביר כי עבודת שירותי החירום בג'נין הפכה לכמעט בלתי אפשרית. בראשיתה של כל פלישה ישראלית כמעט, אומר מסראווה, הכוחות הישראלים מקיפים את הכניסות של בית החולים במקום, סוגרים את הכבישים המובילים למחנה הפליטים, וגורמים להפסקת אספקת החשמל ושירותי התקשורת כדי לאפשר את חדירת כלי הרכב הצבאיים והחיילים.

בנוסף למבצעים הצבאיים הגלויים, הצבא הישראלי ביצע כמה מבצעים חשאיים והתנקשויות בלוחמים פלסטינים. בינואר הגיע אחד המבצעים האלה לכותרות בעולם, לאחר שחיילי קומנדו ישראלים, שהתחזו לעובדי רפואה ולנשים מוסלמיות, חדרו לבית החולים אבן סינא בג'נין והרגו שלושה לוחמים פלסטינים.

הצבא טען שאחד מהחמושים שנהרג היה מוחמד ואליד ג'לאמנה, שלדבריהם היה חבר חמאס ותכנן מתקפה בהשראת 7 באוקטובר. הלוחמים הישראלים הרגו גם את מוחמד ובאסל אל ע'זאוי, שני אחים שהיו מזוהים עם חטיבת ג'נין. באסל נפצע בתקיפת כטב"ם ישראלי באוקטובר, והיה מאושפז בבית החולים כשהתנקשו בחייו.

ועדיין, אף אחת מהתקיפות האלה לא הצליחה לחסל את חטיבת ג'נין. במקום זה, קם לה דור חדש, שנושא לעיתים קרובות רובים שעליהם מדבקות עם פניהם של חבריהם שמתו, ונשבע לנקום בצבא.

"הרשות הפלסטינית מנסה להשתלט על ההתנגדות בלי להבין אותה"

דברים דומים מתרחשים כיום בעיר הסמוכה טולכרם, שבעבר נודעה בקהילה התוססת שלה. סגרים, פשיטות והרס של תשתיות ציבוריות – כולל שוק הירקות המרכזי של העיר – פגעו קשות בכלכלת טולכרם, ועסקים רבים נסגרים בגלל האווירה הלא בטוחה והשיבושים בשרשראות האספקה.

כמו בג'נין, גם בשני מחנות הפליטים של העיר, טולכרם ונור שמס, התושבים הפלסטינים מביעים זעם כלפי הצבא הישראלי ותומכים בהתנגדות המקומית. הצבא הורס בתים של משפחות או הופך אותם לבלתי ראויים למגורים. מערכת הבריאות המקומית מתקשה לתפקד, ויש צורך גדול בתמיכה פסיכולוגית בסובלים מטראומה. ילדים סובלים במיוחד מהאלימות, בגלל השיבושים בלימודים וריסוק תחושת הביטחון שלהם.

הסמטאות הצפופות והצרות של המחנה מאתגרות פעילות צבאית רגילה. כוחות צבא ישראלים פועלים בטולכרם, ב-23 במאי 2024 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

גם במחנות אלה, פלסטינים צעירים מצטרפים לקבוצות חמושות כדי להילחם בכיבוש. הסמטאות הצפופות והצרות של המחנה מאתגרות פעילות צבאית רגילה, ומאפשרות ללוחמים המקומיים להשתמש בשיטות גרילה ביעילות. הטקטיקות המתאפיינות בהתקפות פגע וברח, מארבים ושימוש במתקני נפץ מאולתרים, מקשות על הכוחות הישראלים לשמר את שליטתם.

הצבא הישראלי טוען שהפשיטות שלו בטולכרם, כמו בג'נין, נועדו לעקור את ההתנגדות החמושה. אבל הפלסטינים טוענים שהנוכחות המתמדת והחונקת של כלי רכב ומחסומי צבא משבשת בכוונה את רצף החיים התקין, ומקשה על התושבים לקיים את שגרת יומם.

"זו נקמה טהורה", אומרת לובנה שאהין, תושבת מחנה הפליטים נור שמס. "ברור שהם לא פועלים נגד ההתנגדות המקומית, מכיוון שהתנגדות לאי צדק לא יכולה למות. אבל הם מנצלים את המלחמה בעזה כדי לבצע זוועות דומות בקנה מידה קטן יותר".

"אם הם היו רוצים לחסל את ההתנגדות המקומית, הם היו עוזבים אותנו לנפשנו", היא ממשיכה. "אם הם היו עושים זאת, הצעירים שלנו לא היו חושבים להצטרף למאבק המזוין, כי כל מה שאנחנו רוצים זה שלום".

אם לא די בכך, פלסטינים טוענים שהרשות הפלסטינית – שאמורה לשלוט בג'נין ובערים פלסטיניות אחרות באזור A, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו – לא מצליחה להחזיר את הביטחון ולשקם את מחנות הפליטים ההרוסים. לפי מקור בכוחות הביטחון של הרשות, שביקש להישאר בעילום שם, הרשות לא עומדת בנטל הפלישות החוזרות ונשנות של ישראל, מכיוון שהרשויות המקומיות נדרשות לשיקום רחובות ותיקון צינורות מים ותשתיות חיוניות אחרות, שעלותם גבוהה מאוד.

הרשות הפלסטינית אף משתמשת בכוחות הביטחון שלה עצמה כדי לפעול נגד המיליציות – ובכך מחזקת את המוניטין שלה כקבלנית משנה של הכיבוש הישראלי. לפי כמה מקורות מקומיים, ב-26 ביולי, כוחות של הרשות הפלסטינית שלחו חטיבה חמושה לבית חולים בטולכרם, בניסיון לעצור את מוחמד ג'אבר, מנהיג חטיבת טולכרם, בזמן שקיבל טיפול רפואי. ג'אבר, שמכונה גם אבו שוג'אע, קשור לתנועת הג'יהאד האסלאמי ומבוקש על ידי הרשויות בישראל. מקורות אמרו שאבו שוג'אע אושפז בבית החולים אחרי שנפגע באצבעותיו ממטען חבלה שהרכיב.

בזמן האירוע, התחילו להסתובב ברשתות החברתיות סרטונים שבהם נראה אבו שוג'אע מלווה בקהל אוהד, שכלל אנשי פת"ח בולטים ממחנה הפליטים טולכרם, ונשמעו חילופי ירי בין החמושים לבין כוחות הביטחון של הרשות מחוץ לבית החולים. בסופו של דבר, מושל טולכרם, מוסטפא טקאטקה, אמר בהצהרה: "כוחות הביטחון נסוגו בלי לבצע מעצרים, כדי להימנע מהרג פלסטינים וכדי לשמור על הסדר הציבורי".

עם זאת, זמן קצר לאחר מכן חמושים בטולכרם וג'נין ירו במחאה על מאבטחים ששמרו על משרדים של הרשות הפלסטינית בשתי הערים. "הרשות מנסה לשלוט על ההתנגדות בלי להבין אותה", אמר פעיל צעיר ממחנה הפליטים טולכרם, שקשור לפת"ח. "היא מתנהגת כמו אב חורג שמנסה לחנך את ילדיו הבלתי ממושמעים, אבל לא מצליח לשכנע אותם".

"אי צדק ובגידה"

מאז פרשת אבו שוג'אע, אומרים גורמים רשמיים במחנה, המתיחות נשמרה תחת שליטה. אך הפוטנציאל לפיצוץ פנימי גובר. סקר שביצע לאחרונה המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות (PCPSR), למשל, הראה תמיכה גוברת במאבק מזוין נגד ישראל (63%), ו-62% מהמגיבים תמכו בפירוק הרשות הפלסטינית.

"הרשות הפלסטינית חייבת להבין שההתנגדות אמנם מונעת מתחושת אי צדק תחת הכיבוש, אך תחושה של בגידה מצד בני עמם עלולה להסיט את התמקדותם מהכוחות הישראלים לאנשי הביטחון של הרשות", אמר פעיל פת"ח הצעיר.

לדברי האנליסט הפוליטי חרב, האתגר של הרשות הפלסטינית הוא לנווט במצב השברירי הזה, ולמצוא איזון בין האחריות הביטחונית שלה לבין התייחסות לטענות הלגיטימיות של הציבור. "התמונה של אבו שוג'אע נישא על כתפי האנשים מסמלת התרסה מול הרשות הפלסטינית", הוא אומר. "הרשות מנסה להגן על עצמה מפני האופוזיציה הגדלה, שתומכת במיליציות ובהתנגדות המזוינת".

המצב בטולכרם ובג'נין הוא מיקרו-קוסמוס של המצב הכללי בגדה המערבית. הצבא הישראלי, שטוען שהוא מגיע לשלב האחרון במלחמה בעזה, לפני התחלת מימוש תוכניות "היום שאחרי", נכשל בבירור בניסיון שלו לדכא את ההתנגדות החמושה בגדה.

"ההרג וההרס הרב שגורמות ה'פעולות הכירורגיות' לא יכולים לעקור את ההתנגדות מהשורש, כל עוד הכיבוש נמשך", אומר חרב. "הסיפורים האישיים של הלוחמים הצעירים האלה הם חלק מהיסטוריה ארוכה של המאבק של הוריהם וסביהם, ושל הקורבנות שהקריבו מאז שאיבדו הכל ב-1948".

דובר צה"ל השיב לבקשת התגובה בהודעה הבאה: "צה"ל פועל בכל מקום שבו הדבר נדרש, בעיקר באזורים שבהן יש רמות גבוהות של טרור, כמו ג'נין. צה"ל לוכד מבוקשים שחשודים בפעילות טרור, הסתה לטרור, ומחבלים שביצעו או מתכננים לבצע התקפות.

"רוב פעולות הלוחמה בטרור מתבצעות בלילה, כדי למנוע חיכוכים בין חיילי צה"ל לבין האוכלוסייה האזרחית, כמו גם כדי לשמור על ביטחון כוחותינו. יצוין כי בדומה למקומות אחרים, גם ביהודה ושומרון [הגדה המערבית], מחבלים משתמשים בתשתיות אזרחיות, כולל מתקנים רפואיים או דתיים, למטרות טרור, ובכך מסכנים באופן ישיר אזרחים לא מעורבים".

פאטמה עבד אלכרים היא עיתונאית מרמאללה. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס