המחסום בוולאג'ה: השימוש הציני ב"נימוקי ביטחון" לצורכי ייהוד

מונע מהחקלאים בוואלג'ה להגיע לאדמות שלהם. המחסום ה"חדש" על הכביש בין הכפר לירושלים (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

בתחילת השבוע הועתק המחסום שניצב על הכביש בין ירושלים לכפר ולאג'ה לנקודה חדשה, הנמצאת שני קילומטרים יותר קרוב לכפר. המשמעות המיידית של המהלך היא חסימת גישתם של חקלאי הכפר – ותושבי הגדה המערבית בכלל – לכ-1,200 דונם של אדמות חקלאיות, שבליבן נמצא המעיין הגדול של ולאג'ה, עין ח'ניה. מנגד, ישראלים יגיעו כעת למעיין ולטראסות היפהפיות הסובבות אותו בלי לעבור במחסום, כאילו מדובר בחלק אינטגרלי של ירושלים, ומה שאולי הכי חשוב, בלי שיפגשו שם פלסטינים.

>> הכפר שהיה לבית כלא. סיפורו של ולאג'ה

הסיפור הנקודתי הזה של העברת מחסום קטן למרחק לא גדול יכול ללמד אותנו הרבה על השימוש הציני והשקרי בנימוקים של "ביטחון" כדי לשמר את משטר העליונות היהודית.

העבודות להעתקת המחסום בין ירושלים והכפר החלו ב-2018. כמה שבועות לפני כן חנכו עיריית ירושלים, משרד ירושלים ורשות הטבע והגנים את "הגן הלאומי" על האדמות החקלאיות של ולאג'ה, שנותקו מהכפר באמצעות גדר ההפרדה שהקמתה החלה כשמונה שנים קודם לכן. בעתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים הסבירו תושבי הכפר, שהעתקתו של המחסום תמנע את גישתם לכ-1,200 דונם של אדמות חקלאיות השייכות להם: מטעי זיתים מרהיבים, אדמות מרעה וטרסות של גידולי ירקות, המושקים ממעיינות שהגדול שבהם הוא עין ח'ניה.

לשפר את הביטחון ב-70 אחוז

השופט עודד שחם דחה את העתירה בהתבסס על דבריו של אל"מ עופר הינדי ולפיהם העברת המחסום "תשפר את המצב הבטחוני ב-70 אחוז" בהשוואה למיקומו הנוכחי ולכן היא נדרשת בדחיפות.

כמה בדחיפות? שבועות ספורים אחרי הפסיקה של שחם, עצרה המדינה באופן מפתיע את העבודות להעברת המחסום. לאחר מכן התברר, שרשויות המדינה השונות לא הצליחו להסכים ביניהן מי תממן את העבודות. וכך, במשך 7 שנים תמימות, "הצורך הבטחוני הדחוף" נשכח. אפילו אווירת החירום בעקבות 7 באוקטובר לא הביאו את הרשויות לזרז את העברת המחסום, שלכאורה תשפר את מצב הביטחון באזור "ב-70 אחוז".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

גרירת הרגליים הזו מלמדת שלא ביטחון עמד מאחורי ההחלטה להעתיק את המחסום, אלא שיקולים אחרים. העתקת המחסום משמעה, שישראלים יוכלו להגיע מירושלים אל המעיין והשטחים החקלאיים שסביבו – שהוגדרו כ"גן לאומי", ללא צורך לעבור במחסום או להיתקל בחקלאים ותושבים פלסטינים. בלי מחסום ובלי פלסטינים, אפשר לדמיין שהמעיין תמיד היה חלק מירושלים, וההשתלטות על השטח תושלם גם ברמה התודעתית.

אפשר גם לנחש שאחרי סילוק החקלאים מהשטח, הנוכחות הישראלית תתפשט אל הטרסות: שולחנות פיקניק בצל מטעי הזיתים, שבילי אופניים ואמצעי "פיתוח" שהרשויות הישראליות עשויות להמציא. מהסוג הזה. הסיפוח של אדמות ולאג'ה, שנעשה ב-1967 כדי להרחיב את גבולות ירושלים אבל נשאר במשך שנים ארוכות על הנייר בלבד, יהפוך למציאות של מרחב ישראלי נקי מפלסטינים.

הגדר תוכננה בצורה כושלת. קטע הגדר שלא הושלם סביב לכפר ולאג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

תוואי בלתי אפשרי

במידה רבה, כל סיפור הקמת גדר ההפרדה באיזור ולאג'ה הוא דוגמא מאלפת לאופן הציני שבו המדינה מחביאה את פעולותיה האלימות מאחורי תירוצים ביטחוניים שקריים.

הגדר בוולאג'ה נבנתה לאורך 3 קילומטרים מסביב לכפר בתוואי שעובר סמוך לבתים שלו ומנתק את התושבים משטחים חקלאיים נרחבים. המדינה הצדיקה את התוואי הפוגעני ב"צורכי ביטחון". אלא שבפועל, בשל תנאי השטח אי אפשר להשלים את הגדר בתוואי שהמדינה התעקשה עליו: 100 מטרים של תוואי הגדר מדרום לוולאג'ה נותרו פתוחים, וכך גם כ-700 מטרים בצידו המערבי של הכפר.

אם המדינה היתה מסכימה לבנות את הגדר מעט רחוק יותר מהשטח הבנוי של הכפר, היא לא רק היתה מקטינה את הפגיעה בתושבי ולאג'ה, אלא אף מצליחה לבנות גדר רציפה ללא פרצות. אלא שאז האדמות החקלאיות היו נותרות מהצד הפלסטיני של הגדר, והמדינה לא היתה יכולה להשתלט עליהן, ורשות הטבע והגנים היתה מתקשה להכריז עליהן כעל "גן לאומי". במילים אחרות, לתוואי שנבחר לא היתה משמעות ביטחונית, שכן אי אפשר היה להשלים אותו. דרך הפרצות שנותרו בגדר כתוצאה מהבחירה בתוואי הבעייתי אירעו כמה פיגועים.

הציבור הישראלי, כולל זה שמגיע לבלות במעיין בעין ח'ניה (ששמו עוברת ל"עין חניה"), אינו רואה את הדברים האלה. אם מגיעים לעין ח'ניה, אפשר לראות עשרות משפחות ישראליות המבלות בבריכות של המעיין, סמוך מאוד לגדר ההפרדה ולמחסום. אם רק ירימו את המבט בזווית "לא נכונה", הם יראו את גדר ההפרדה מרחק כמה דקות הליכה מהם, במעלה הגבעה. נדרשת מידה רבה של אדישות כדי לבלות ליד גדר אימתנית ומחסום שלכאורה מסמנים אזור סכנה. נדרש עיוורון אקטיבי כדי לא לעשות את החיבור בין מטעי הזיתים, שבהם עורכים פיקניק, לבין החקלאים שנמצאים מאחורי הגדר ומנועים מהגעה למטעים שלהם.

המחשה בולטת לעיוורון אפשר למצוא בכך שבאוקטובר 2019, פסטיבל "בתים מבפנים" – שמפיקיו מעידים עליו שהוא מבוסס על אקטיביזם ומעודד מעורבות חברתית – בחר לכלול במסגרתו את עין ח'ניה כ"פרויקט במסגרת פארק ירושלים".

הניגוד החריף בין הבילוי לגדר ההפרדה המאיימת. מתרחצים במעין עין ח'ניה, יולי 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאבק פלסטיני לא אלים שנכשל

מאז שהמדינה התחילה לבנות את גדר ההפרדה באיזור ב-2010 וניתקה בפועל את ולאג'ה מאדמותיו החקלאיות, המשיכו חקלאים בכפר לשמר את הנוכחות שלהם בקרקעות שמעבר לגדר. גדר ההפרדה אומנם מסכלת את האפשרות לקיים פעילות חקלאית בחלק גדול מהשטח, אבל מי שאדמותיהם אינן רחוקות מדי מהחלקים הלא בנויים של הגדר סירבו להרים ידיים. בזכות יכולת העמידה שלהם – ועם תמיכה מתמשכת של פעילים ופעילות ישראליים – הם ממשיכים לעבד עד היום חלק מהטרסות.

המדינה העניקה היתרים לכניסה לאדמות רק בעונת המסיק לפרקי זמן מוגבלים שאינם תואמים אפילו את הדרוש למסיק בלבד. ברגע שהם חוצים את הגדר ומעבדים אדמות מצידה הישראלי, החקלאים נאלצים גם להתמודד עם התנכלויות מצד משמר הגבול ופקחי רשות הטבע והגנים ואף מסתכנים במעצר.

למרות זאת, לאורך השנים, הנוכחות הפלסטינית באדמות אפילו התאוששה לכאורה. טרסות שוקמו, מטעים חזרו להיחרש, גידולי הירקות התרחבו. בדיעבד הכול נמצא על זמן שאול ויכול להיות שכעת הזמן נגמר. החשש של תושבי הכפר הוא שכעת הכללים יהיו הרבה יותר נוקשים. כבר השבוע חיילים הורו לרועה לא לרדת אל אדמות המרעה שמתחת לגדר.

מצידה הפלסטיני של הגדר תושבי הכפר נאלצים להתמודד עם פשיטות ליליות של חיילים, שפורצים לבתים כמה פעמים בשבוע. התנחלות גדולה – הר גילה מערב – מתוכננת לקום על אדמות הכפר ובמקביל הריסות הבתים בוולאג'ה ממשיכות. תושבים רבים, שנהגו לעבוד בישראל, מובטלים מאז שישראל סגרה את המעברים ב-7 באוקטובר.

בתנאים הללו, וכשמסביב מתרחשות קטסטרופות גדולות יותר, אין בוולאג'ה מי שייאבקו נגד סילוקם מהטרסות החקלאיות. החקלאים, מן הסתם, ימשיכו להגיע לאדמות כל עוד הם יכולים, ויתבוננו אל עבר המחסום, שמיקומו החדש מבשר עוד פרק בנישול המתמשך שלהם.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים ופעיל בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית