המהגרים שנשכחו בחסות הקורונה מאחורי הסורגים

לפני כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון ברוסית מהכלא. זה היה קונסטנטין. הוא היה מתקשר אחת לשבוע בשביל להעביר אלינו את איגור, חבר שלו שלא יודע עברית. עבר זמן מה מאז הפעם הקודמת שקונסטנטין התקשר. בפעם הזו הוא לא ביקש שנדבר עם איגור, הוא ביקש להודות לנו. הוא סיפר שאחרי תקופת כליאה של יותר מארבעה חודשים, איגור קיבל את מבוקשו ושב הביתה אל משפחתו.

המגפה רק הגדילה את הצפיפות. כלא גבעון (דוברות שב"ס)

עם פרוץ מגפת הקורונה בארץ, מיד הפנינו את מבטנו לכלא גבעון – הכלא שמשמש בין היתר לכליאה של מבקשי מקלט ומהגרים, לרוב לתקופות קצרות עד השבתם למדינותיהם. לפי חוק הכניסה לישראל, ההחזקה במשמורת אינה עונש ולדייני בית הדין לביקורת משמורת שמורה הסמכות לשחרר מהגר או מהגרת המוכנים לשוב למדינותיהם, ומוחזקים במשך למעלה מ-60 יום שבהם המדינה לא הצליחה להרחיקם.

בימים שבשגרה אין אנו מקבלים פניות רבות ממהגרים בגבעון, שכן רובם מוטסים למדינותיהם תוך ימים ספורים. אך לאור ההגבלות הבינלאומיות על טיסות וסגירת השמיים, חששנו שמהגרים, שנמצאים פה לרוב ללא מכרים או משפחה, פשוט יישכחו בכלא. חשש שהפך למציאות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ישראלים רבים התרגזו לשמוע שטיסתם בוטלה עקב המגפה ושאין מנוס מלבטל את תוכניותיהם לחו"ל, אך עבור מהגרים במעצר, המשמעות של ביטול הטיסות הייתה חמורה ביותר: הצפיפות בגבעון, כמו בבתי כלא אחרים, מהווה מצע נוח להתפשטות מגפה. ואם זה לא מספיק, המגפה רק הגדילה את הצפיפות שם – אחרי שכלא סהרונים הפך לכלא למבודדים ומי שהוחזקו בו הועברו גם הם לגבעון.

לא כועס, לא מתעצבן, לא מתוסכל

שמענו מאיגור בפעם הראשונה בתחילת חודש אפריל. אנחנו לא מרבים לקבל שיחות טלפון ברוסית ממהגרים במעצר, אך כשזו הגיעה לא היינו מופתעים. ב-30 במרץ רוסיה סגרה את גבולותיה וכל הטיסות אליה וממנה בוטלו. איגור, שהגיע לישראל כתייר ונשאר כאן אחרי שהאשרה שלו פגה, כמובן לא ידע על כך, אבל העובדה שטיסתה של מהגרת רוסיה נוספת שתוכננה ל-31 במרץ בוטלה, עוררה את חשדו. כשיצר איתנו קשר, הוא סיפר שהוא בגבעון כבר למעלה מחודשיים ושהוא לא מבין מה המצב המשפטי שלו עכשיו. הוא כמובן היה מוכן לחזור לרוסיה, אבל נתקע במעצר בגלל שהמדינה לא הצליחה למצוא לו טיסה.

כל רצונו היה לשוב לארצו, והוא הבין שזה עלול לקחת זמן, אך רצה להיות מעודכן בהתרחשויות. הסברנו לו שלפי החוק, בחלוף חודשיים בהם הוא כלוא ומשתף פעולה עם חזרתו לרוסיה, ניתן לשחרר אותו. עמלנו על שחרורו מול בית הדין בגבעון במשך חודשיים נוספים, במהלכם היו קשיים ועיכובים רבים. כל אותו הזמן, איגור התקשר אלינו אחת לכמה ימים ושאל – בנימוס, בסבלנות וברוגע – אם יש חדש בעניינו ומה עליו לעשות. בסוף כל שיחה הוא הודה לנו ושאל מתי להתקשר בפעם הבאה. אף פעם לא כועס, לא מתעצבן, לא מתוסכל.

ואני לא הצלחתי להבין את זה. איך הוא לא עצבני ולמה הוא לא כועס? שיכעס. על משרד הפנים שלא מצליח להטיס אותו כבר חודשים; על בית הדין שלא מסביר לו מה קורה; על רוסיה שסגרה גבולותיה בפניו אפילו שהוא אזרח שלה; על החודשים הארוכים בהם הוא כלוא; עלינו שלא הצלחנו לשחרר אותו; עליי שאין לי משהו חדש להגיד לו. אבל הוא נשאר רגוע ומבין. באותה השיחה האחרונה, קונסטנטין אמר לי שאיגור ביקש ממנו להתנצל בפנינו על כך שלא הספיק להתקשר אלינו לפני טיסתו. אחרי יותר מארבעה חודשים בהם כל כך הרבה אנשים שכחו אותו בכלא, הוא חזר הביתה.

גם עכשיו, בסופו של הסיפור הזה, איגור ומהגרים נוספים ש"בילו" חודשים ארוכים במעצר מנהלי מבלי שהואשמו בשום עבירה ולמרות ששיתפו פעולה באופן מלא עם הרשויות – נותרו נשכחים. מעטים הישראלים שיודעים שבחודשים שבהם רובנו הסתגרנו בבתים, היו מי שנסגרו בעל כרכם מאחורי סורג ובריח, בין מדינות שלא היו מוכנות לקבל אותם.

טלי ברומברג, חברת צוות במוקד לפליטים ולמהגרים.