המדינה: לא ניתן לפלסטינים גישה לאדמות שלהם מעבר לגדר

האדמות מעבר לגדר מניבות פחות. חקלאים חוצים שער חקלאי בכפר פלאמיה שליד קלקיליה, ב-2020 (צילום: אחמד אל באז/ אקטיבסטילס)

בימים אלה, תשומת הלב הציבורית ממוקדת בשחרור החטופים ובעתיד הפסקת האש בעזה, אך במקביל מתחולל הרס שיטתי של המרחב הפלסטיני גם בגדה המערבית. במיוחד בצפון הגדה, תשתיות מושמדות ותושבים נעקרים מבתיהם. תהליכים אלה אינם מתבצעים רק באמצעות פיצוצים ובולדוזרים, אלא גם במהלכים ביורוקרטיים אפורים.

כך, לפני כמה שבועות הודיעה המדינה לבג"ץ, בתגובה לעתירת המוקד להגנת הפרט, כי לא תחדש את היתרי הכניסה של רוב החקלאים הפלסטינים לאדמותיהם ב"מרחב התפר" – האזור שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, הכולל כ-9.5% משטח הגדה המערבית. ההיתרים, שבוטלו באופן גורף בעקבות טבח 7 באוקטובר, היו אמורים להתחדש בהדרגה, אך עתה מתברר שאין בכוונת המדינה לעמוד בהבטחתה.

>> ההרס השיטתי בגדה: "זה הכול בשביל יח"צ של הצבא"

החלטה זו כל כך בנאלית, עד כי לא זכתה לאזכור באף כלי תקשורת ישראלי. אבל לבנאליות הזו יש משמעות הרסנית בשטח. מניעת הגישה לאדמותיהם לא רק מרסקת את פרנסתם של עשרות אלפי משפחות פלסטיניות, אלא גם מאיצה את הרס מרקם החיים שלהן, ומעמיקה את הייאוש ואולי גם את הרצון לנקמה.

כאשר מכשול ההפרדה – חלקו גדר, חלקו חומת בטון – הוקם לפני יותר משני עשורים, התחייבה ישראל בפני בג"ץ כי הפגיעה בפלסטינים תהיה "מידתית". בהתאם לכך, נקבע כי כל פלסטיני הזקוק לגישה לאדמותיו במרחב התפר, שהוגדר כשטח צבאי סגור, יוכל להיכנס אליו בכפוף לקבלת היתר. יש לציין כי איסור הכניסה לשטח זה חל אך ורק על תושבים פלסטינים, בעוד ישראלים ואף מי שזכאים לחוק השבות (כלומר יהודים שאינם ישראלים) נהנים מחופש תנועה ושהייה מוחלט בו.

משטר ההיתרים שמפעילה ישראל בגדה הוא הרבה מעבר לעניין מנהלתי-ביטחוני: הוא אחד ממנגנוני השליטה המרכזיים שלה על חייהם של הפלסטינים. באמצעותו היא מפקחת ומנטרת אותם, וכן מייצרת כר נרחב לסחיטה ולגיוס משתפי פעולה. כל היתר כפוף לאישור השב"כ, המחזיק בסמכות לפסול בקשות ללא נימוק כלשהו. נוסף על כך, בעלי אדמות במרחב התפר חייבים להוכיח "זיקה לקרקע" בהתאם לדרישות המחמירות של ישראל, תנאי שהפך בשנים האחרונות לסיבה השכיחה ביותר לדחיית בקשות.

במסגרת עתירת המוקד, הודיעה המדינה, בפרץ של נדיבות, כי תחדש את היתרי הכניסה לבעלי חממות ומגדלי ירקות – כ-5% בלבד מכלל בעלי ההיתרים – בטענה שרק הם זקוקים לעבודה יומיומית. לגבי שאר החקלאים, רובם בעלי מטעי זיתים, הוחלט כי יורשו להגיש בקשות להיתרים לתקופת המסיק בלבד. המשמעות היא שגם מי שיזכה באישור, יוכל להגיע לאדמותיו לכל היותר במשך שבועות ספורים בשנה, וזאת רק אם ישראל תואיל לפתוח את השערים החקלאיים ושמתנחלים לא יטרפדו את הכניסה באלימות.

חלק ממהלך רחב. תושבים מפנים חפצים מבתיהם במחנה הפליטים נור שמס בטולכרם, ב-26 בפברואר 2205 (צילום: אורן זיו)

אלא שגידול עצי זית מחייב טיפול רציף לאורך כל השנה: חרישה, דישון, גיזום והדברת מזיקים משפיעים על תפוקת העצים. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), עוד לפני ההגבלות הנוכחיות, הפריון הממוצע של עצי הזית במרחב התפר היה נמוך בכ-60% מזה של העצים שבצידה ה"פלסטיני" של הגדר – תוצאה ישירה של חסימת הגישה לאדמות. ניכוש עשבים, למשל, הוא חיוני למניעת שריפות, כמו זו שהשתוללה בקיץ האחרון באדמות הכפר קפין במשך יומיים וכילתה מאות עצים.

בינתיים מתנחלים מנצלים את חופש התנועה הבלתי מוגבל שלהם בתוך מרחב התפר כדי לגנוב יבולים, להשתמש באדמות למרעה, ולהפוך אותן למזבלות מאולתרות. כך, רבים מהחקלאים, שיזכו סוף סוף בהיתר המיוחל לקראת המסיק הבא, יגלו שאין להם כמעט מה למסוק.

האם כל זה אינו אלא מחיר הכרחי של המציאות הביטחונית הקשה שבה אנו חיים? ישראל לא הציגה ולו מקרה אחד של בעל היתר חקלאי שהיה מעורב בפעולת טרור, ולא במקרה. כל מבקש היתר עובר סינון קפדני של השב"כ ובידוק נוסף בשערי הגישה למרחב התפר. מי שמתכנן פיגוע יכול למצא חלופות אחרות, דוגמת כניסה דרך פרצות בגדר או דרך מחסומים המשמשים לתנועת ישראלים. מכאן שההיגיון הביטחוני אינו משכנע, בלשון המעטה.

יש שיטענו כי המדיניות של איסור כמעט מוחלט להיכנס לאדמות חותרת תחת הרציונל של משטר ההיתרים עצמו, שנועד ליצור מנופי פיקוח, תלות וסחיטה. אלא שבשורה התחתונה, תרחיש נטישת העיבוד מוביל אל היעד האמיתי של כל פרויקט קולוניאלי התיישבותי: הקרקע עצמה. בהתאם לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, שישראל מיישמת אותו בדקדקנות בגדה המערבית (מה לעשות? חוק זה חוק), ניתן להכריז על אדמה שאינה מעובדת במשך שלוש שנים ברציפות כ"אדמת מדינה" ולהפקיעה. מאז בג"ץ אלון מורה ב-1979, זהו המנגנון המרכזי שבאמצעותו השתלטה ישראל על מאות אלפי דונמים להקמת ההתנחלויות והרחבתן.

מדיניות הריקון של מרחב התפר מנוכחות פלסטינית מתכתבת גם עם נרמול השיח על טיהור אתני בחברה הישראלית, שקיבל לאחרונה רוח גבית מהנשיא דונלד טראמפ. אולם הטיהור האתני כבר אינו רק אפשרות היפותטית שיש לבחון את היתכנותה. הוא מתממש בפועל באופנים ובהיקפים שונים. בשנה וחצי האחרונה נעקרו כ-1.9 מיליון תושבי רצועת עזה מבתיהם בחסות המלחמה, ועשרות אלפים נוספים גורשו משטח C וממחנות הפליטים בגדה על ידי הצבא והמתנחלים.

בניגוד לעוולות אחרות, במקרה של איסור הכניסה למרחב התפר עדיין לא מאוחר לתקן. מתן גישה חופשית לכל פלסטיני המבקש להגיע לאדמתו, בכפוף לבדיקה ביטחונית בשערי הגדר וללא צורך בהיתר, יאפשר את שיקום המטעים ויציל את עונת המסיק הבאה. מהלך כזה יטיב משמעותית עם משפחות פלסטיניות רבות ויהווה צעד קטן אך סמלי לקראת עתיד צודק וטוב יותר לכל תושבי הארץ המיוסרת שלנו.

יחזקאל ליין שימש בעבר כמנהל המחקר של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים הכבושים (OCHA)