newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק בארגוני הפשיעה מתחיל בהתגברות על הפחד

מאז פרסום הכתבות על הפשיעה בחברה הערבית, הוצפתי בסיפורים על ניסיונות קשים של אנשים עם עולם הפשע. לצדם, רבים קראו לי לשמור על עצמי או שיבחו את "אומץ ליבי". דור ההורים שלנו פחד מהמדינה, ועכשיו כולנו חיים תחת צל ארגוני הפשיעה. אבל הפחד הזה הוא בדיוק מה שגרם להם להגיע לממדים האלה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במהלך השבועיים שחלפו התפרסמו כאן ב"שיחה מקומית" חמשת הפרקים הראשונים בסדרת הכתבות על הפשיעה בחברה הערבית, "חברה על הכוונת". אחרי עבודה ממושכת ואינטנסיבית, אפילו אובססיבית, של כמה חודשים, הפרקים התפרסמו לקהל הרחב בעברית ובערבית, בשיתוף פעולה עם אתר ערב48. שיתוף פעולה התקיים גם עם העיתונאי ערן זינגר מ"כאן 11", שהכין שתי כתבות מגזיניות לטלוויזיה על התחקיר המיוחד.

לא היו לי הרבה ציפיות שהסדרה תחולל יותר מדי רעש חברתי ותקשורתי. לתדהמתי, מהרגע הראשון היא זכתה לקוראים נאמנים לגרסה בערבית, ששיתפו כל פרק. אתרים קטנים בכפרים ובערים העתיקו את הכתבות ופירסמו אותן, והן הגיעו לקהל רחב ונהפכו לנושא מרכזי לשיחה. כלי תקשורת ערביים למיניהם – פרטיים וממסדיים כאחד – ביקשו לראיין אותי.

הרבה אנשים מהשטחים פנו אלי ואפילו הציעו לי לעשות כתבה על עבריינים פלסטינים מישראל שבורחים ומתחבאים בשטחים. מרצה בחוג לקרימינולוגיה מאוניברסיטת בית לחם אמרה לי שהכתבות מסתובבות בחוג, והם יהיו חלק מחובות הקריאה של הסטודנטים במהלך הסמסטר.

הכתבות חצו גם את גבולות כלי התקשורת המקומיים בחברה הערבית. פתאום אחת מתחנות הרדיו הבינלאומיות הנחשבות ביותר בעולם הערבי, שיושבת בצרפת ומשדרת לכל העולם, פנתה אלי לראיון. המראיינת המצרית שאלה אותי איך ייתכן שאף אחד בעולם לא שמע על 93 נרצחים בשנה אחת על ידי ארגוני הפשע. עניתי: כי אנחנו פלסטינים של 1948, ולא מעניינים אף אחד. העולם הערבי רואה בנו ישראלים ולא סופר אותנו ממטר.

זירת פיצוץ מכונית בכביש 57, שחשוד כניסיון חיסול על רקע פלילי, ב-5 בינואר 2020 (צילום: פלאש90)

אחרי הראיון נזכרתי פתאום במשפט שאמר אחד מחיילי הפשע שאיתו דיברתי, וחזר עליו שוב ושוב: אף אחד לא רוצה אותנו, אף אחד לא אוהב אותנו. פתאום המשפט, ותחושת הדחייה שהוא נושא עמו, קיבלו משמעות עמוקה יותר.

הוא דיבר כבן אדם שחיי בשוליים, שהחברה והמדינה דוחקות אותו לפינה ומי שמחבק אותו הם ארגוני הפשע. במקרה שלנו, כחברה הפלסטינית בישראל, אף אחד לא מחבק. אנחנו דחויים על ידי המדינה, כפי שבא גם לידי ביטוי בהתעלמות במקרה הטוב מפעילותם של ארגוני הפשיעה, ודחויים גם על ידי העולם הערבי. תחושת היתמות הזאת התעצמה אצלי עם פרסום הכתבות, ולא הצלחתי להפסיק לבכות.

התקשורת בעברית, מצדה, התעלמה ברובה. אותי זה לא הפתיע, כי בכתבות אין "דם על הידיים", והאצבע המאשימה הופנתה אל המדינה, ולא אימצה את הגרסה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי האלימות נמצאת בתרבות הערבית. התקשורת, בסופו של יום, משקפת את השלטון, וזה התעלם מקיומנו מאז 1948, ונתן לנו במה רק אם נשפך דם יהודי על ידי ערבים, או שהיו הפגנות "אלימות" וחסימות כבישים ששיבשו את שלוותו של האזרח היהודי.

אבל ההפתעה הגדולה ביותר הגיעה מהתיבה הפרטית שלי בפייסבוק, שהתפוצצה בהודעות מאנשים שאני בקושי מכירה או לא מכירה כלל, שרצו לספר את סיפורם – בעיקר אחרי הכתבה השנייה, שעסקה בניסיונות ההשתלטות של ארגוני הפשיעה על המועצות והרשויות המקומיות בחברה הערבית.

אנשים ממקומות ואזורים שונים בארץ פתחו את לבם בפני וכתבו לי על הניסיונות האישיים והכואבים שלהם עם עולם הפשע. אני מודה שלא הספקתי עדיין לקרוא את כל הסיפורים ולחזור לכל הכותבים. אעשה זאת בהמשך.

מאיימים גם על פקידים

בכל מקום שבו הסתובבתי בשבוע שחלף, מהשוק ועד הבנק, אנשים דיברו איתי על הפשע וחשפו בפני סיפורים. בשוק מישהו שיתף אותי איך ניסו לאיים עליו כדי לקבל דמי חסות לחנות שלו, כמה וכמה פעמים. שאלתי אותו, ומה עשית? והוא ענה: הסתדרתי אתם. הבנתי שהוא נכנע ושילם בסוף.

סיפור נוסף נשלח אלי ברשתות החברתיות מאישה מאזור המשולש, שכתבה כיצד היא ובעלה הסתבכו עם השוק השחור. "לקחנו מהם הלוואה של 50 אלף דולר כדי להשלים את הבית שבנינו. היתה לנו משכנתא שלא הספיקה, והשלמות לעשות כמו מטבח ועבודות נגרות. הבנק לא אישר עוד הלוואה. אמרנו, כולם עושים את זה, למה אנחנו לא? שנינו אנשים עובדים, אקדמאים, שמשתכרים לא רע.

"הסתבכנו. הריביות הרגו אותנו, לא הצלחנו לעמוד בהן. הם שלחו לנו מישהו שאיים עלינו. בסוף ירו על הבית שלנו בלילה. יש לי שני ילדים קטנים בני 3 ו-5. הילדים נבהלו מאוד מקולות הירי, ומאז הם בקושי נרדמים.

"ברגע שיורים על הבית שלך כל השכונה וכל העיר יודעים שהסתבכת עם ארגוני הפשע. התביישנו, הלכנו ולקחנו כסף ממשפחה, מחברים, וסגרנו את ההלוואה. זה עלה לנו ביוקר – גם הריביות, גם השם הטוב שלנו, שלא לדבר על הפחד והלחץ שחיינו בו והטראומה של הירי".

חלון בביתו של ראש עיריית ג'דיידה מכר, סוהיל מלחם, אחרי הירי לעברו (צילום: אורן זיו)

אפילו אצל פקיד הבנק שלי, שיש בינינו היכרות אישית, קיבלתי גם תצוגת תכלית וגם סיפור. ישבתי מולו בבנק לסדר כל מיני עניינים, ובזמן שהוא טיפל בניירת שלי הוא קיבל הודעות בטלפון, קילל את השולח, והתנצל שהוא חייב לענות. תוך כמה דקות הוא קיבל שיחת טלפון. העיניים שלו יצאו ממקומן והוא נלחץ, קם, והתרחק עם הטלפון. אחרי כמה דקות הוא חזר, ישב מולי ושוב קילל את המתקשר.

בתמימותי, שאלתי למה הוא חייב לענות לבן אדם שמעצבן אותו, והוא השיב: "אני לא יכול לא לענות למישהו מהעולם התחתון". "ומה העולם התחתון רוצה ממך?" שאלתי. הוא השיב שמדובר בקליינט של הבנק, "ואם אני לא עונה על השאלות והבקשות שלו הוא עלול לאיים עלי".

בהמשך, תוך כדי שהפקיד מטפל בניירת שלי, הוא סיפר לי סיפור מדהים. לדבריו, "אני נלחמתי בלתת מינוסים וקווי אשראי והלוואות גדולות לאנשים, כי ידעתי שהם יסתבכו. ברגע שהמשכורת שלך 10,000 שקל בחודש, איך תחזיר הלוואה של 200 אלף שקל, ועוד מינוס ועוד ויזה לא מוגבלת?

"כך אנשים הסתבכו עם הבנק, הצ'קים שלהם חזרו, לא אושרו להם עוד הלוואות והחשבון שלהם הוגבל. ואז הם פנו לשוק השחור כדי שיסדרו להם את העניינים, לפחות שלצ'קים שנתנו יהיה כיסוי. "הריביות של השוק השחור מאוד גבוהות, ואז האנשים האלה הסתבכו עוד יותר, לא הצליחו לסגור את החוב לבנק ולא את החוב לשוק השחור. למי מהם שהיו אדמות, מכונית יקרה או זהב, הם נאלצו מכור אותם.

"אני יצאתי נגד לתת לאנשים האלה תנאים כאלה, כי ידעתי שאנחנו רק מסייעים להם להסתבך. קראתי לזה 'חינוך בנקאי'. אז בעולם התחתון התעצבנו עלי, כי ככה הם לא ירוויחו מאותם קליינטים ולא ישימו את ידם על האדמות וכלי הרכב שלהם. הם התחילו לאיים עלי עד שביקשתי העברה לסניף אחר".

הפחד מזין את הפשע

בתוך כך קרה דבר נוסף, מרגש ומחריד כאחד. אנשים רבים שאני בקושי מכירה פנו אלי ברחוב או ברשתות החברתיות, ומכרים התקשרו אלי – כולם מזהירים אותי ומבקשים ממני לשמור על עצמי, כי נגעתי בנושא מסוכן ואני עלולה להפוך למטרה של ארגוני הפשיעה. "אמיצה, גיבורה, חזקה, כל הכבוד לך", היו התייחסויות ששמעתי פעמים רבות. ומה בסך הכל עשיתי? רק כתבתי כמה כתבות. עשיתי עבודה עיתונאית מאומצת ויסודית, אבל לא שחררתי את פלסטין או הובלתי איזה קמפיין גדול לשינוי.

ואז חברה טובה, שכל הזמן שיתפה את הכתבות אצלה והזמינה אנשים לקרוא אותן, התקשרה אלי על הבוקר ואמרה: "אני מפחדת לשתף את הכתבות שלך". "למה?" "כי ראיתי מה אנשים כותבים, מזהירים, מתפללים בשבילך, נכנסתי ללחץ וחשבתי שאולי פחות פרסום לא יעצבן את מי שאמור להתעצבן מהכתבות ועלול לפגוע בך".

מצד אחד, זה מאוד מרגש שאנשים שאת בקושי מכירה דואגים לשלומך וכותבים לך בפומבי דברים כמו "אלוהים ישמור עליך". מנגד, הבנתי שהדאגה המופרזת הזאת לשלומי מגיעה מהפחד. הפחד מארגוני הפשע, שגורם לכל פלסטיני בישראל לחשוב 100 פעם לפני שהוא מדבר, לשקול כל מילה בקפידה; הפחד ללכת ברחובות מסוימים, בשכונות מסוימות, כי מתנהל בהם כל יום "קרנבל" הירי; הפחד שבידיעה שאין לך למי לפנות, שהמשטרה לא תשמור עליך, ושנותר לך רק לפנות לארגון פשיעה שישמור עליך.

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אל כרום, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

לצד הדאגה המופרזת ומעריצי "אומץ הלב שלי", נתקלתי בתופעה נוספת, של מכרים שהתחילו להתעלם ממני לחלוטין. אפילו לא אמרו שלום ברחוב. קלטתי שחלק מהאנשים מפחדים להראות בפומבי שהם קשורים אלי, מפחדים שיזהו אותם אתי. זאת היתה ההפתעה הגדולה באמת, הפחד של אנשים מזה שארגוני הפשע יידעו שהם מכירים אותי.

הרבה סיפורים עלו בכתבות, ויש עוד מאות סיפורים שלא התפרסמו. כולם מתארים השתלטות של ארגוני פשיעה על מקומות ואנשים שכולם מכירים. כולם יודעים שהמדינה לא עושה כלום על מנת לחסל את ארגוני הפשיעה; ושהמשטרה לא עושה כלום כדי לעצור בעדם ולהגן על האזרח הנורמטיבי, שרק מנסה לחיות את חייו בשקט.

הפחד של אנשים מהארגונים האלה הוא כמובן מוצדק ומובן, גם אם הם אינם קשורים אליהם – לא מקרוב ולא מרחוק. אבל הפחד לדבר ולומר את האמת הוא כניעה לארגונים האלה. עצם השתיקה על מה שרואים או שומעים זה שיתוף פעולה אתם.

ההורים שלנו פחדו מהמדינה. אני זוכרת שפעם, לפני כמה שנים, רציתי לאסוף סיפורים של זקנים מהכפר שלי, מעיליא, על מה הם זוכרים מהכיבוש התורכי, מתקופת המנדט ומהנכבה. הזקנים פחדו לדבר איתי, אפילו שהתחקיר לא נועד לפרסום, אלא רק כחומר שאולי ישמש אותי יום אחד לכתיבה הקולנועית שלי, לפני שהם כבר לא יהיו איתנו והזיכרון הקולקטיבי ימות איתם. חלקם אמרו שהם מפחדים לדבר איתי כי הם חוששים שהמדינה תתנקם בהם ותיקח להם את קצבת הזיקנה שמגיעה להם כסוג של עונש.

ואז בא הדור שלנו, והרים את ראשו, והדור הצעיר הרים ראש עוד יותר. אבל ארגוני הפשיעה נכנסו והורידו אותו, ועכשיו כולם מפחדים – לא מהמדינה, אלא מהם. המחשבה על זה גורמת לי לעצב גדול, וגם בי התחיל לחלחל הפחד, משיחות טלפון ממספרים לא מזוהים או לא מוכרים.

אבל הפחד הזה הוא האויב האמיתי כאן. ארגוני הפשיעה ניזונים ממנו, הוא מה שגרם להם לגדול ולהגיע לממדים האלה. ברגע שאת מפחדת מהם, הם שולטים בך. ואני לא רוצה לפחד – לא מהם, ולא מהפחד עצמו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (צילום: פלאש90)

הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (צילום: פלאש90)

למרות האיומים, אבו מאזן בעד מגעים עם "כוחות דמוקרטיים יהודיים"

הנשיא הפלסטיני דחה את התפטרותו של ראש הוועדה לקשר עם החברה הישראלית מוחמד אלמדני, ואמר כי פעילות הוועדה היא "פעילות לאומית בכל קנה מידה". זאת, על רקע הביקורת החריפה ואף האלימה על מפגשים עם ישראלים, בטענה כי הם מקדמים "נורמליזציה של הכיבוש"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf