הכפרים שצצו מהאפר: מסע מצולם בהרי ירושלים אחרי השריפה
האש חשפה טרסות וכפרים פלסטיניים, שהיו קבורים תחת יער האורנים שיובאו לכאן. הפלסטינים לא ״המציאו״ את הטרסות, אבל עצי הרימון, התאנה והשקד ששרדו מזכירים שנוף היה ונשאר עניין פוליטי
האדמה היתה עדיין חמה. יומיים אחרי דעיכת הבערה. צהריים, אני מטפסת במעלה ההר, דרך גלדי עץ מפוחמים, טראסות נחשפות, ואיתן זיכרון הנוף הנעלם. קיר האבן לצידי מתנשא לגובה שני מטרים, אני עוקבת אחריו כדי למצוא נקודת טיפוס נוחה. פיר מעשן של שורשי עץ שהלהבות כילו, הנעל מתחפרת עד הקרסול במעטה אפר לבן. למעשה, אלמלא השמיים הכחולים, האצטרובולים שהתפוצצו וחשפו צנוברים שליבתם חוּמָה וסלעים בצבע קרם שהתבקעו מהבערה – היה אפשר לחשוב כי מדובר בתמונת שחור לבן. אני בדרכי לכפר בית אום אל מיס, אחד משלושת הכפרים הפלסטיניים בשטח השרוף.
בית אום אל מיס היה כפר חקלאי קטן שמנה כ-70 נפשות, והתפרס על 1013 דונם, לפי סקר היישובים הבריטי בשנת 1945. המפה מנבאת לי מפגש עם מאגר מים תת קרקעי סביב חומה בנויה. השיפוע החריף מתמתן, אני עולה על שטח רמה חשוף לחלוטין. פתח עם אבני פינה בטראסה מסמן כניסה לאיזור מוגבה מעט מהרמה החשופה. לאורך הטראסה אני נתקלת בפתח למערה חסומה חלקית באדמת סחף. יתכן ומדובר בפתח מאגר המים.
הכפרים החקלאיים במרחב אופיינו בכך שהבתים נבנו מעל גובה המעיין הנובע לצידם, כדי למקסם את השטח הראוי לגידולי שלחין וירקות בטראסות בהצפה. מעל איזור המעיין וכן בטראסות התחתונות מוקמו בוסתני פרי עם עצי זית, תאנה, גפן ועצי פרי נשירים כמו שקד ורימון. בז אדום יוצא למעוף מצמרת עץ אורן ענק שניצב בודד, בקירבתו פינת מבנה מרשימה שהשתמרה.
ביציאה משטח הכפר נפתחת תצפית לעבר המדרון הצפוני החרוך של רמת רזיאל, מדורג בטראסות לכל גובהו. אני עושה את דרכי מטה חזרה אל הרכב, רואה שחור-לבן עד האופק, חם, והראש סחרחר. הגזעים החרוכים ניצבים כגלעד ליער הירוק. מצבת יער הקדושים. היער שנטעה קק"ל בשנות ה-50, הוא אתר הנצחה לנספי השואה. עץ לנספה. שישה מיליון. לאורך השבילים פרוסות אנדרטאות לזכר הקהילות היהודיות שנמחו, וכן לזכר חסידי אומות העולם. בעת שהאנדרטאות האלה מתכלות, הן חושפות אנדרטאות אחרות, רמוסות וגאות. שובו של המודחק. היער, שהנציח חיים שנגדעו בזוועה, גם כיסה עוולות במעטפת שִכחה. זו סאטירה אירונית עצובה.
במחצית הגובה של מדרון רמת רזיאל מצוי מעיין, המוכר לטיילים כעין רזיאל צפוני. הגישה אליו היא דרך ציר רגלי היוצא מלולי המושב. זהו עין אשארג'יה, הנובע ונאגר בתוך מבנה ערבי מקומר בין שורשי עץ תאנה. בפרוזדור ירושלים מוכרים כ-101 מעיינות, 87 מהם היו בשימוש הכפרים הערביים עד למלחמת 1948. חזיתות הבתים ברחוב ההיקפי של רמת רזיאל ספגו נזקים כקו ראשון לאש, למעט חצר אחת המוקפת בגדר סברס עבה.
גדרות סברס הינם עדות דוממת לכפרים פלסטיניים רבים שנהרסו, חיץ בין חלקות. הסברס העשיר במים ניזוק בחלק שנחשף לבערה, בעוד צידו השני נותר ירוק. יש ביטוי האומר ש"השביל חכם מן ההולך". הישרדותו של שיח הסברס היא הגרסה הבוטנית למשפט הזה.
במעלה הרכס מרמת רזיאל נרשמים בנוף שני שיאי גובה. האחד – חירבת אל עקרד, המוכר לנו כהר הטייסים. האנדרטה השתמרה, בעוד היער סביבה נעלם. עצי קטלב רבים שרדו, יומיים לאחר השריפה הגזע האדום האייקוני מתגלה תחת שכבה שרופה מתקלפת.
שיא הגובה השני מעוטר באנטנת תקשורת מסיבית על פסגת ההר השטוחה. הגענו אל הכפר השני בשטח השריפה – דיר עמר. הכפר הקטנטן הוקם בתחילת המאה ה-20 על גבי אתר ארכיאולוגי ואיכלס כעשר נפשות על שטח עצום של 3072 דונם, לפי סקר היישובים הבריטי. נראה שהוא היה שלוחה של הכפר סובא הסמוך. במקום אתר מקודש לזכר אל-סעי ("השליח") עמר, על שמו נקרא הכפר.
בשנת 1942 הקים הוועד הכללי ליתומים ערבים כפר נוער חקלאי לבני נוער במקום. בכפר למדו כ-60 בני נוער שאבותיהם נהרגו במהלך המרד הערבי נגד הבריטים בין 1936 ל-1939. ב-1947 החלה הרחבת המוסד לתיכון חקלאי לנערות. לפי ההיסטוריון בני מוריס, מנהל המוסד וסגנו גורשו מהכפר ביריות על ידי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל, בחלקו השני של מבצע "דני". בשנת 1952 הוסבו בנייני כפר הנוער בשלמותם לבית החולים לבריאות הנפש "איתנים", שפועל במקום עד היום. אנקדוטה מעניינת היא כי בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול ממוקם בבתי הכפר המפונה דיר יאסין, מספר קילומטרים מזרחה. האירוניה מתגלגלת במדרון הטראסות.
אני מקיפה את דיר עמר בציר הנוף הסובב אותו. היער שרוף לחלוטין. מולי נחשף מדרון תלול מדורג בטראסות, שבהן נעוצים גזעים ערומים. זה מחזה עוצמתי שנוגע ישירות בדבר שיח הנוכחי לגבי מקורן של הטראסות, שעיקרו בריב בין תיארוך הטרסות לתקופת בית ראשון (תקופת הברזל), משמע יהודי, לתקופה העות'מאנית – משמע פלסטיני. זהו שיח פוליטי שעוסק במי קדם למי, שאני מוצאת עקר מסיבות שמייד אפרט. לפני כן, יש להסביר כי הטראסה החקלאית היא מבנה יד אדם, שהצלחתה בפשטותה: קיר אבן הניצב לרוב על משטח סלע אופקי ונתמך בצידו הפונה להר במילוי של אדמה. המבנה הפשוט והגאוני מונע סחיפת קרקע, צובר מאחוריו קרקע, מאט את הנגר העילי ומעצים חלחול של מים.
לפי ניתוח והערכה של טבע, נוף ומורשת האדם שערך מכון דש"א ב-2016, 56.4% ממרחב צפון הרי ירושלים מכוסה בטראסות אופקיות. מסתמן שבתקופת המנדט רק 50% מהן היו בשימוש חקלאי פעיל על ידי הכפרים הפלסטינים. באזורים נרחבים בשטח הסקר נוצר "נוף של מדרגות טבעיות… רוב המדרגות אינן מייצרות מצוקים גבוהים, ושטחי מדרגות חקלאיות רבים באזור מושתתים על יחידה זו, בשל נוחות העיבוד שלה". בתצורה זו, המכונה "תצורת שורק" (על שם נחל שורק), מתנקזים מעיינות שכבה רבים. במפה המובאת בפרק עולה קורלציה בין "תצורת שורק" למיקומי הכפרים שהוזכרו כאן. אם כן עולה כי המדרגות במרחב הרי ירושלים כתצורת נוף היו קיימות לפני הגעת האדם. האדם ניצל את הפוטנציאל הגלום במדרגות להפיכתן לטראסות לצרכי התיישבות קבע חקלאית.
אם מדברים על רישום פטנטים, אני מניחה שגם המחמירים מבינינו יסכימו כי טראסות ההצפה לגידול אורז בסין סביר שמקורן אינו בפטנט היהודי של בית ראשון. האדם המציא פתרונות טכנולוגיים לבעיות נפוצות ופשוטות בחברות שונות. בכל מיקום וזמן, ההמצאה הייתה ראשונית, גם אם כבר שירתה חברה אנושית מרוחקת. גם תפוצת רעיונות כתוצאה מתנועה אנושית בצירי מסחר מאפיינת את האנושות מימי קדם, ללא יכולת רישום קניין רוחני. במקרה של הטראסות, ה"קניין הרוחני" בשטחי ארץ ישראל מופיע לראשונה כ-3600 שנה לפני תקופת הברזל "היהודית", בתחילת העידן החקלאי, התקופה הכלקוליתית.
במאמר של הנדריק ברוינס, שפורסם בכתב העת של רשות העתיקות בשנת 2011, מתוארים ממצאי מחקר ארכיאולוגי בטראסות חקלאיות בחורבת חלוקים שבנגב. חפירות בטראסה 12 באתר העלו ממצאים מפליאים המבוססים של תיארוך פחמן 14. הממצאים החקלאיים בטראסה מתחילים בראשית העידן החקלאי (התקופה הכלקוליתית, שהופיעה לראשונה באגן הים התיכון ומתוארכת ל-4700 לפנה"ס), דרך הברונזה לברזל (המתחילה ב-1200 לפנה"ס) ועד התקופה האסלאמית הקדומה. הטראסה מסתמנת כרב תקופתית: "הצטברות סחף מתנועות מי נגר על פני הטראסה לאורך הזמן מתעדת את פעילות האדם במקום". לפי המחקר, טראסה 12 באתר חרבת חלוקים היא ככל הנראה הטראסה החקלאית הקדומה ביותר שהתגלתה בעולם. ברוינס מסכם: "האדם בא והולך, מקים את ביתו לזמן קצר יחסית, אולם טראסות האבן … עשויות להישאר זמן רב לתיעוד ייחודי של פעילות האדם".
השִכְבּוּב (הוספת שכבות) בטראסות, או לפחות בחלקן, נמשך. אנו שותפים לו. אני עולה לכפר סאריס מתחנת הדלק בשורש, מצוידת בתצ"א בריטית מה-22.2.48. שיעור מהפנט בתיאוריה של הצילום כמקפיא הזמן. לפי סקר היישובים הבריטי, בשנת 1945 גרו בכפר כ-560 אנשים, שטחיו החקלאיים של היישוב עמדו על 10,700 דונם. על מנת לאפשר צפיפות שכזו, נדרשת אספקת מים רבה. ואכן, לפי המפה, בשטח הכפר היו כעשרה מתקני מים ומעיינות. כבר בעלייה נחשף בפניי אחד ממפעלי המים, גגו שבור וממנו צומחת תאנה עם עלים ירוקים. הטראסות רבות וצפופות, תשתית מדרגות הסלע האופקיות בולטות כאן במיוחד. כמה טראסות מספרות את הסיפור של ברוינס: בקיר הטראסה נפגשות אבני בנייה המסותתות עם מורפולוגיה שונה לחלוטין. כל טראסה היא ייחודית, ומספרת סיפור אחר. לקראת הכניסה לאזור הבנוי של הכפר, אני פוגשת טראסות ועליהן סברסים – שיטה מוכרת למניעת מעבר של עדרים.
אני מזהה כי נכנסתי לאזור הבנוי. בקרקע מכשולים רבים מכוסים באפר עבה. צעד לא טוב, נקעתי את הקרסול. ממשיכים לאט. המכשולים בקרקע הם למעשה אבני הבנייה שפוצצו. הרס ומחיקה של מאות כפרים שננטשו ב-48 התרחשו במהלך המלחמה וכן במבצעים בשנות ה-50 שנועדו למנוע בנייה חוזרת. חומות נמוכות תואמות את הרחוב בתצ"א, ולידן כניסות לשני מפעלי מים הרוסים עם טיח בדפנותיהם. בקרבת עצי דקל נמוכים וחרוכים, מחכה לי אבן פינה ולצידה מה שנראה כמו אבן ריחיים שבורה. שקדיות ורימונים עם פרי חרוך על גבעוליהן, ביניהם עץ שקד עצום שנראה למרחק.
בצידו המערבי של הכפר טראסות מתונות לגידול שלחין, השטח שרוף ומישורי ובולטות בו אבנים לבנות: פיר באר התואם את המפה. בטראסות הדרום מערביות גדלים כרמים ירוקים של מושב שורש הסמוך, שִכְבּוּב יהודי מודרני בטראסות החקלאיות. בדופן הכרם ניצב מבנה אבן בודד ומרשים ששרד בשלמותו, זוהי שוֹמֵרָה. השומרות שימשו כמקום מנוחה לפועלים וכמחסני ציוד ותבואה, ובהמשך היישובים העבריים חס עליהן ועשה בהן שימוש – ייתכן שבגלל מרחקן מלב הכפר. בדרך החוצה, צבי ארץ ישראלי מנתר לידי.
העליות היהודיות הראשונות התיישבו על אדמה צחיחה וטרשית, כפי שנחשף בשלל תצ"אות של חיל האוויר הבריטי בתקופת המנדט ובצילומי ראשית התיישבות על הקרקע. בעוד רכישת אדמות והקמת יישובים על הקרקע הדלילה שינו את המפה הקניינית, המופע המרחבי של התהליך הדמוגרפי בא לידי ביטוי בהשתנות הדרמטית של הנוף. קראנו לזה הפרחת השממה. זהו הנרטיב היהודי. ירושלים של זהב, ריחות אורנים, איש אינו יורד לים המלח בדרך יריחו, בורות מים שיבשו מגעגוע והזנחה בזמן היעדרנו מן הקרקע. הבארות ושאריות הבוסתנים בהריסות הכפר סאריס, עצי שקד תאנה זיתים ורימון, שהפליאו לשרוד בין גוויות האורנים – מספרים כמובן סיפור אחר.
נוף אינו רק תוואי קרקע כפי שהוא נשקף לעין. הנוף הוא חלק בלתי ניתק מן הזהות, הוא קשור באופן עמוק ל"מולדת", לתפיסת הזהות העצמית של האינדיבידואל והקהילה. ההיקשרות של האדם לקרקע מושתתת על משמעויות שהוצמדו לה. היסטוריה, שפה ותרבות, המגדירות אותה כמקום ייחודי של שייכות. וכך, העליות הראשונות לא בראו מציאות. הן שיחזרו את נוף זהותו הנוסטלגי של הפליט היהודי האירופאי, מתוך התרפקות של געגוע, תוך התעלמות מהמקומי, מהאֶנְדֶמי, מרוח המקום – Genius Locci.
גגות רעפים משופעים, שייעודם באירופה היה התמודדות עם עומס שלג ומניעת התמוטטות תקרות, החלו לצוץ כפטריות בגשם. יערות אורנים, המשגשגים בצפון אירופה, נשתלו במסירות על כל חלקה משופעת והחלו לשנות את פני הנוף הטבעי. כיבוש הנוף היה למעשה אלמנט מרכזי ומכונן במכניזם של העצמת "הנוכחות היהודית" על הקרקע. לימים, כיבוש הנוף יסייע להעלים את נוכחות השיירים הוויזואליים של אלו שנסו ב-1948 ולא הורשו לחזור.
הקולוניאליזם הבריטי הצדיק את התיאבון המפותח שלו למשאבים ולאוצרות תרבות מקומיים בכך שהמטרתו הוא בעצם מחקר ותיעוד של הקרקע והתרבויות. ואכן, יש להודות כי הקולוניאליזם הבריטי ביצע נאמנה את המלאכה הזו. המנדט הבריטי בפלסטין ביצע סקרים גיאודזיים בקנה מידה מפורט של 1:20,000 לכל אורכה ורוחבה של הארץ, האחרון בהם עודכן ב-1945 ומכונה "סקר היישובים". כל נקודה שהיתה בה התיישבות קבע נסקרה, לרבות כמות התושבים, גודל הקרקעות בבעלותם, סוגי הגידולים שבשטחם, מיפוי מעיינות ופני השטח שתועדו לראשונה באיכות גבוהה. ריפרוף במפה מסביר את שהיה. לא תמצאו כאן הר אלא ג'בל, לא גיא אלא ואדי, חירבות רבות, נחלים בעלי שמות ערביים. זהותה הערבית של האדמה, זהותם של האנשים שהאדמה הזו היתה להם נוף מולדת, מתגלה במלוא עוצמתה.
שטח "יער הקדושים" מתועד במפות הסקר הבריטי של 1943 בגליונות 15/13, גיליון באב אל וואד, וגיליון 16/13, גיליון עין כרם. המבט סורק את המפה במטרה לזהות נקודות ייחוס למה שקיים בהווה. הנקודות האלה צצות מייד, צורמות לעין. הדמיון הפונטי מייצר הלם קל, ולאחריו תהייה. האם שמות היישובים היהודים שצצו מעל או בסמיכות ליישובים הערביים שהתרוקנו בנכבה הם עדות לאשמה, או לגברתנות חסרת בושה? האם כך נקשרת חברה לקרקע ולהיסטוריה שבה במטרה להפכה לבית? על הריסות הכפר בית מחסיר שוכן כיום בית מאיר. בסמיכות להריסות הכפר סאריס נמצאת שורש. סובא וצובה. כיסלא הפלסטינית וכסלון הישראלית שנבנתה על הרכס הסמוך. חירבת אלעמור ליד עין לימור. אישווה ואשתאול. קריית אל ענב ומולה קריית ענבים. בית נכובה ועין נקופה. תהיה אשר תהיה התשובה, שמות היישובים מציגים את פרדוקס הזיכרון והשכחה המרחבית באור בוהק.
"פרדוקס המקורות" ו"פוליטיקת השיכחה" הן תיאוריות שטבע ויליאם קונולי בשנת 1991. לטענתו, הגבולות של מדינות דמוקרטיות הן לעיתים רחוקות בלבד תוצר של דמוקרטיה. הפרדוקס הוא שבדרך לביסוס יסודות ממסד דמוקרטי יש צורך לנקוט צעדים שסותרים את הדמוקרטיה. כדי להכשיר את הדמוקרטיה כלגיטימית, המקורות הלא-דמוקרטיים של דמוקרטיות חייבים להישכח. ג'יימס אנדרסון וליאם אודווד הרחיבו ב-1999: ככל שקיבוע הגבול מתרחש במהלך אירועים אלימים – מאיום בכוח ועד הרג אוכלוסיות ילידות המקום, ובפרט בהנחתת קווי גבול על ידי גורם שלישי (במקרה זה, המנדט הבריטי) – כך מתעמק הפרדוקס.
המורשת של המקורות האלימים צריכה להיטשטש או להישכח כדי שהדמוקרטיה תוכל לתפקד. במקרה של גבולות שנויים במחלוקת, המקורות האלימים נותרים. סוגיה קיימת ועומדת לא יכולה להישכח. בזמן שהחברות בשני צידי הגבול מפללות לדמוקרטיה, הפרדוקס עולה שנית. שכן, על מנת לדון בסוגיית הגבול ובמקורותיו האלימים, הדמוקרטיה תיאלץ לפסול את חוקיותה הטריטוריאלית, ובכך לבטל את הלגיטימיות של עצמה.
מה יעלה בגורל הטראסות? האם הן ייעלמו שוב תחת כסות היער, או אולי יש מקום לשימורן כאתרי מורשת חקלאיים? שמורת הסטף היא דוגמא מצוינת לשימור ערכי מורשת תוך פיתוח תשתית תיירותית. זהו נוף מולדת, וברמה הבסיסית ביותר. תצורתו הראשונית בשטח הייתה קיימת טרם הגעתנו. לא מאירופה, אלא מאפריקה.
אגב, המרחב הזה של הרי ירושלים הוא עדיין אחד הבודדים שרשות העתיקות טרם השלימה ופירסמה (מאז קום המדינה) את הסקר הארכיאולוגי בו. תמ"א 35 מגדירה את מרחב הרי ירושלים כאזור שימור נופי משולב, הכולל "שמירה וטיפוח השטחים החקלאיים לאורך ציר העלייה לירושלים, תוך הדגשת מוטיבים היסטוריים, תרבותיים, דוגמת טרסות ומבנים כמו שומרות… תמ"א 35 מגדירה כמכלולי נוף שטחים המהווים חלק נכבד מ'דמות הארץ', שטחים אשר לא קיבלו עד כה הגנה במסגרת תכניות המתאר הארציות".
כלומר קיימת תשתית חקיקתית-תכנונית לשם שמירה על הטראסות חשופות. ומה לגבי הכפרים שנחשפו? של מי היא המורשת אשר אנו משמרים? האם היא רק יהודית? או גם הלניסטית וביזנטית, או רחמנא לצלן – פלסטינית? המצקצקים יסבירו כי תקופת הנכבה איננה בגדר ארכיאולוגיה שכן היא משויכת לתקופה המודרנית וכי אין ערך בסקירת הריסות הכפרים. כ-20% מאזרחי ישראל, לכל הפחות, יטענו אחרת. פרדוקס המקורות ופוליטיקת השכחה פוגשת את חוק התכנון והבנייה.
המאבק האתנוגרפי בישראל מתנהל כרגע בשטח ברמה הבוטנית. מי יכבוש את השטח החשוף? האם יהיו אלו הזנים המקומיים, האנדמיים, השקדים והרימונים שנותרו תלויים על העצים, התאנה שבאופן מפליא כשבוע לאחר שכחת השריפה החלה ללבלב באדמות סאריס, הקטלבים המשילים את השכבה המפוחמת וחושפים את עוז גזעם האדמדם? או שיהיו אלו איצטרובלי המחטים, אשר מתפקעים בפרו ורבו על ענפי האורנים ומפזרים את זרעי הצנובר ברוח אל האפר הלבן, הממתין לבוא היורה?
מתן גולן היא צלמת עיתונות ומתכננת ערים, בעלת תואר שני בתכנון בינ״ל ופיתוח מקיים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן