הישראלית היחידה על המשט: המטרה היא שימשיכו לדבר על עזה

"העניין שעוררה ההתעללות בפעילים הבינלאומיים מאיר פנס חלש על מה שקורה לפלסטינים ביום-יום". זוהר רגב (צילום: אורן זיו)

זוהר רגב נעצרה בשבוע שעבר על המשט לעזה, לאחר שחיילים השתלטו על הסירות במרחק של כ-700 מייל ימי מישראל והביאו את מאות הפעילים לישראל בניגוד לרצונם. רגב היתה הישראלית היחידה שהשתתפה במשט. לאחר שהגיעו לנמל אשדוד, היא הופרדה מיתר המשתתפים, ולמחרת הובאה לבית המשפט באשקלון. החשדות נגדה היו "ניסיון הסתננות לישראל" ו"כניסה לאזור צבאי", והיא שוחררה בתנאי הרחקה מעזה למשך 60 יום.

במשט האחרון, שיתוף פעולה בין משט הסומוד העולמי (GSF) לקואליציית משט החירות (FFC), השתתפו כ-60 סירות.

רגב, בת 56, מתגוררת בגרמניה. היא עזבה את ישראל מסיבות פוליטיות ב-2004, ומאז 2010 משתתפת בקמפיינים שניסו להגיע לעזה דרך היבשה והים. זה היה המשט החמישי שלה. ב-2025 היא הוחזקה כשבוע במעצר, לאחר שסירבה לחתום על תנאי השחרור.

לדברי רגב, המלחמה בעזה עוררה בקרב רבים רצון להצטרף למשטים, למרות הסיכון הכרוך בכך. "אנשים צופים ברצח עם בחוסר אונים, ואומרים – 'אנחנו יכולים לעשות משהו'. המטרה שלנו היא שידברו על עזה גם כשלא נופלות עליה פצצות".

לגבי היחס הקשה כלפי עצורי המשט, שכלל, לפי עדויות, אלימות מינית, מכות, השפלות וכבילה מכאיבה, אומרת רגב: "העניין שעוררה ההתעללות בפעילים הבינלאומיים זורק אור על מה שקורה לפלסטינים ביום-יום". לפני ששוחררה ממעצר, היא אמרה לסוהר שהגיע להחתים אותה על תנאי ההרחקה מעזה: "אני לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה ללכת לעזה".

בראיון ל"שיחה מקומית" מספרת רגב על הסיבות שהובילו אותה להצטרף למשטים, על מטרותיהם, על ההשתלטות עליהם ועל מה שאירע בדרך לישראל. על פי עדותה ועדויות נוספות, נראה שהתנאים בספינת הכלא שבה הוחזקה בדרכה לישראל היו קשים פחות מאשר בספינת הכלא השנייה, שבה דווח על תקיפות חמורות, לרבות תקיפות מיניות.

מתי יצאתם לדרך ומה קרה לפני שנתפסתם? 

"יצאנו מברצלונה ב-15 באפריל. הייתי על סירה בשם 'אטלנטיק בלו' עד סיציליה, ומשם עליתי על סירה בשם 'אזור' (Azur). כשהתקרבנו ליוון הם כבר תקפו חלק מהסירות. הופתעתי מאוד. אמרתי שלא יכול להיות שהם כבר כאן, אבל הסתבר שכן. הם תפסו 21 מתוך כ-60 סירות. את כל הסירות שעלו עליהן, חוץ מאחת, השאירו בים, ואת הנוסעים העלו לספינת כלא. שם הם לקחו את טיאגו וסייף (טיאגו אבילה וסייף אבו קשק, שנחשבים למנהיגי המשט; א"ז), הביאו אותם לישראל, החזיקו אותם בתנאים קשים וניסו להאשים אותם בעבירות חמורות (בין השאר: סיוע לאויב במלחמה, חברות בארגון טרור וקשר עם סוכן זר; א"ז). אבל בסופו של דבר – אם בגלל לחץ בינלאומי או כי כך תוכנן מראש – הם שוחררו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"אלה מאיתנו שלא נתפסו המשיכו לכרתים. שם הצטרפו אלינו סירות נוספות והמשכנו לטורקיה. משם יצאנו באמצע מאי. ב-18 במאי, בשעות הבוקר, התחלנו לשמוע שעוד סירות נתפסות. כעבור זמן מה ראינו סירות של חיל הים שטות סביבנו. רק בהמשך, כשנותרנו לבד, ראינו את סירות הגומי מתקרבות וידענו שהולכים לתפוס גם אותנו".

מתי ואיך עצרו אתכם? 

"זה קרה בשעות הצהריים. סירות הגומי התקרבו והורו לנו לעבור לחלק הקדמי של הסירה. אמרנו שיש בינינו אנשים שמתקשים לנוע, כולל אני, משום שיש לי פרוטזה, ולכן אנחנו נשארים בחלק האחורי. הם אמרו שזה בסדר. הזיזו אותנו כדי שלא נפריע להם לטפל במצלמות ובסטארלינק (אינטרנט לווייני; א"ז). זה הדבר הראשון שהם הורסים. הם חתכו את הכבלים ושברו את המצלמה, והיא נפלה לים. הם השיטו את הסירה ולקחו את הדרכונים שלנו. כשהבינו שאני ישראלית, התחילו לדבר איתי בעברית. אמרתי להם שלא אענה בעברית, כי יש אנשים שלא מבינים.

"אחד מהחיילים התחיל לדבר עם רופא איטלקי שהיה על הסירה, והרופא שאל אותו אם הוא אוהב את החיים. החייל אמר שהם אוהבים ורוצים לעשות טוב, ושאל למה אנחנו עושים את הדבר הזה. זה קצת עצוב שהחיילים מנסים להצדיק את מה שהם עושים. אחר כך הגיעה סירת גומי נוספת והעלו אותנו עליה. כל החפצים שלנו נשארו על סירת המשט. משם לקחו אותנו לכלא הצף. זו הספינה השנייה שהם מילאו. הם הסתובבו בים ואספו אנשים".

מה קרה בספינת הכלא שלקחו אתכם אליה?

"היינו כ-200 איש במכלאה שהורכבה מארבעה קונטיינרים באורך 40 רגל (כ-12 מטר), כשאחד מהם שימש רק ככניסה. הדלת למכלאה היתה סגורה רוב הזמן. היתה שם חצר פנימית מוצפת במים; הם השפריצו מים בצינורות כדי שהמשטח יישאר רטוב ולא נוכל לשבת שם בשמש. הכול היה מוקף בגדר תיל, והחיילים הסתובבו מעלינו. משם הם גם זרקו את האוכל, ולא היה מגע ישיר איתם. בתוך החצר היו שירותים כימיים, שלפעמים עלו על גדותיהם, כך שחיינו בצחנה. רצפת הקונטיינרים היתה מלוכלכת, ולא היו מזרנים. ניהלנו איתם משא ומתן כדי לקבל עוד מים, נייר טואלט ומוצרי היגיינה. לא היו מים זורמים, וגם לא ברזים, רק בקבוקים ששימשו גם לשטיפת ידיים. האוכל היה פיתות ריקות, ובתחילה הן היו קפואות. חלק מהאנשים לא אכלו (כי שבתו רעב; א"ז)".

הופעלה שם אלימות? 

"לפני שהועליתי לסירה היה בלגן. מישהי נפגעה ברגלה מריקושט של כדור גומי. כשהגעתי היא היתה מאוד נסערת. הוציאו אותה וטיפלו בה. היו איומים, למשל: 'אל תעזו לשיר או לצעוק פרי פלסטין'. אם היתה תנועה כלשהי, הם הגיבו בירי. אנשים נכנסו לקונטיינרים כדי לא להיפגע. למחרת היה מקרה שבו אנשים שרו או צעקו, ואז נורו יריות. במקרה הייתי בפנים ונשארתי שם. שמעתי את הכדורים פוגעים בקונטיינר. היו שם אנשים שסיפרו שנפגעו על הסירה, שירו עליהם כי הם לא זזו מספיק מהר".

ככה אנחנו מקבלים את תומכי הטרור

Welcome to Israel ???????? pic.twitter.com/7Hf8cAg7fC

— איתמר בן גביר (@itamarbengvir) May 20, 2026

כמה זמן הייתם על ספינת הכלא? 

"48 שעות, מיום שני אחר הצהריים עד יום רביעי באמצע היום. שני לילות. היו אנשים שהועלו לפנינו ואחרים שהגיעו אחרינו. חלק מהנוסעים היו רטובים או יחפים. ישנו על הרצפה, מי שהצליח להירדם. את הפיתות זרקו בקרטונים. השתמשנו בהם כתחליף למזרנים. היו עוד אילתורים. למשל, תאי השירותים מוספרו בנייר דבק, ואנשים קילפו אותו והשתמשו בו לתליית גרביים לייבוש, לכתיבת Free Palestine או להתקנת דלת לקונטיינר מיריעת פלסטיק, כדי שלא יהיה קר.

"לא ידענו מה קורה. לא אמרו לנו לאן אנחנו שטים. הספינה שטה פעם מערבה ופעם מזרחה. מישהו אמר תוניס, מישהו אמר אפריקה. כשהצטרפו עוד ועוד אנשים התחלנו להעריך שתפסו את כולם".

מה קרה כשהגעתם לנמל אשדוד?

"שוטרי מג"ב לקחו אותנו לבידוק, והם היו די ברוטליים. היו דחיפות. שני החבר'ה שלקחו אותי, אחד מהם משך באזיקים, והשני תפס אותי בעורף בלפיתה ודחף את ראשי מטה. ניסיתי להרים את הראש, וזה כאב, אז הורדתי אותו, והוא דחף אותו מטה עוד יותר וחנק אותי בידו השנייה. לפני הבדיקות בסורק רצו שאוריד את הפרוטזה שלי ואדלג מסביב. בסוף הם סחבו אותי.

"די מהר הפרידו אותי מהשאר, כי לא ידעו מה לעשות עם הדרכון הישראלי שלי. לקחו אותי לתחנת אשדוד, שם העלו אותי לחקירה די סתמית. מסרתי הצהרה שלפיה נחטפתי בלב ים מסירה אזרחית. הם שאלו איך שמעתי על המשט, אם נדרשתי לשלם כדי להשתתף, מאיפה יצאנו וכל מיני שטויות כאלה. לא הגבתי. משם לקחו אותי לכלא שקמה. הייתי שם בשנה שעברה. מפקדת הכלא זיהתה אותי. לקחו אותי לחדר הבידוק הגופני, והיא גזרה לי משולש מהחיג'אב שלי ורצתה לתת לי אותו כמטפחת. אמרתי לה שאני יכולה לקחת את החלק שנותר. אמרו לי שמותר לי ללבוש אותו רק כמו שביס, בלי שיכסה את הצוואר. לפני שלקחו אותי לתא, צילמו אותי על רקע דגל ישראל".

איך הגעת להיות מעורבת במשטים? 

"בזמן עופרת יצוקה (סוף 2008 ותחילת 2009; א"ז) חשבתי שצריך לעשות משהו. ארגון הנשים 'קוד ורוד: נשים למען שלום' ארגן פעילות למען עזה והביא 1,400 פעילים מכל העולם לקהיר. אף שהפעילות תואמה עם השלטונות, כשהמשתתפים הגיעו התברר שהאישורים בוטלו, והם התחילו להפגין בקהיר. קבוצה קטנה הגיעה לאל-עריש. הכרתי שם שלושה אנשים מספרד, שלאחר מכן השתתפו במשט המרמרה. בהמשך התקבלתי למשט ב-2011, שנעצר ביוון".

מה החשיבות בעינך של המשטים, לנוכח חסימתם פעם אחר פעם בלב ים? 

"למשטים יש מטרות מעבר להגעה לעזה. גם אלה שנכנסו (ב-2008 למשל; א"ז) לא הובילו להפסקת המצור על עזה. המטרות הן, בין השאר, להציף את הנעשה בעזה, להפגין סולידריות עם הפלסטינים, להבהיר שמה שאנחנו עושים כחברה אזרחית הוא מה שהממשלות צריכות לעשות. עצם הסגר הוא ענישה קולקטיבית, כלומר פשע מלחמה, ולא משהו שהעולם אמור לאפשר. אנשים שצופים במשטים ברחבי העולם יוצאים לרחובות, וזה מעודד אותם לפעול יותר במקומות שבהם הם נמצאים.

"יש ערך לדבר הזה, להתעקשות. אולי לא נצליח להוציא משטים עם יותר סירות, אבל אפשר להסלים בדרכים אחרות. למשל, באמצעות יצירת נרטיב שמקשה על ישראל להסביר את האלימות. צריך להתעקש על השאלה שאני שומעת מהציבור הישראלי: למה לא נותנים לנו להגיע לעזה? שישחטו אותנו שם וזהו. אפשר לנגן על הדבר הזה – למה להשקיע מאמץ, לפעול כמו פיראטים ולספוג ביקורת מכל העולם בגלל התנהגותו של השר בן גביר. תנו לנו להגיע לעזה ותראו מה קורה".

למה עזבת את ישראל? 

"הדרך שלי לפרוץ את האינדוקטרינציה הציונית, שהתחילה בבית, היתה תהליך ממושך. השתתפתי בהפגנות ובפעולות ישירות באופן לא מאורגן. התקופה של המצור על המוקטעה, ההרס בג'נין ואירועים נוספים גרמו לי להבין שגם אם אתה אקטיביסט ועושה המון דברים, החיים בישראל יוצרים מתח פנימי. אתה חי במציאות כפולה – מצד אחד מנסה לשנות משהו, ומצד שני שותף למערכת, חי וניזון ממנה. חלק מהמוטיבציה שלי היא אישית מאוד ונוגעת לשמירה על השפיות. זו גלות מרצון, מעין קו גבול שאני מציבה ואומרת באמצעותו שאני לא מוכנה להמשיך להשתתף במציאות הלא נורמלית הזאת ולחיות בתוכה. אנחנו חיים במציאות לא נורמלית ומתנהלים כאילו שזה נורמלי, וזה שוחק את הנפש".