הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

5,000 ילדות וילדים בגיל חינוך חובה (3 עד 5) במגזר הבדואי בנגב לא לומדים בגני הילדים, משום שמדינת ישראל לא עומדת בחובתה לספק מוסדות חינוך לכולם ולכולן. מאז שנוסדה, נכשלה המדינה להסדיר את סוגיית הבעלות על הקרקעות בנגב, והיא מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם. אבל למה לעשות זאת על גבם של התינוקות, שיסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם?

לאחרונה דנה ועדת החינוך של הכנסת במצבה הרע של מערכת החינוך הבדואית בנגב. לדעת כל הדוברות והדוברים, אכן מדובר ב"אפליה שיטתית" וממוסדת. אכן, מדובר "בבושה ובחרפה". אכן, שנה אחר שנה מוצגות אותן בעיות ומוצעים אותם פתרונות. אולם ממשלה אחר ממשלה, אפליית הבדואים בנגב נמשכת.

פרצופה של המדינה: ילדות וילדים ללא גנים

על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2023 היו 5,045 ילדות וילדים בני 3 עד 5 ביישובים הבדואים בנגב שלא היו רשומים לגני הילדים. הם היו 17.4% מכלל 29 אלף הילדות והילדים הבדואים בגיל האמור. נתון זה גבוה במעט משיעור הלא רשומים לגנים ב-2020. כלומר מדינת ישראל אינה מצליחה לצמצם את תופעת הנשירה מחינוך סדיר כבר בגיל 3 (!).

המצב חמור יותר במועצות האזוריות מאשר ביישובי הקבע. שיאנית הנשירה היא המועצה האזורית נווה מדבר, שם 53.5% (!) מילדי שנתון גיל 3 לא למדו בגנים. זאת לעומת 5.7%  נושרים בגיל 3 בעיר רהט.

הנשירה מגני הילדים נובעת ממחסור בכיתות גן, במיוחד ביישובים המכונים "לא מוכרים". בכל "יישוב" כזה יש מספיק ילדים מבחינת התקן לפתיחת גן, אלא שהמדינה מונעת את פיתוח התשתיות מסיבות פוליטיות. מדינת ישראל מנעה מהאוכלוסייה הבדואית זכויות קניין בקרקעות שבהן הם התגוררו טרם הקמת המדינה, והיא ממררת את חייהם בשאיפה שיעזבו את אדמותיהם ויעברו להתגורר ביישובי הקבע ה"מוכרים".

כפתרון זמני, אושר ב-2004 להעניק שירותים חיוניים, כגון מוסדות חינוך, במבנים יבילים ארעיים, גם ביישובים שאין להם תוכנית מתאר, כלומר "הלא מוכרים". אלא שגם בזה הממשלה מתמהמהת, כפי שיוצג בהמשך.

נזקי המחסור בגנים

ב-2017 החל משרד החינוך ביישום פתרון זמני חלופי: הסעת תינוקות בני 3 עד 5 מהיישובים שבהם הם מתגוררים ליישובי קבע שבהם יש גני ילדים. בנייר עמדה, שעליו חתמו 102 מומחים בתחום הפסיכולוגיה החינוכית והעבודה הסוציאלית, הם שללו פתרון זה מכל וכל.

"הגישה לכפרים לא מוכרים רבים היא בדרכי עפר משובשות ולא בטיחותיות, שבחורף הופכות למלכודות בוץ מסוכנות", הם כתבו. על כן, הורים רבים לא יסכימו לשלוח את ילדיהם לגנים המרוחקים, מעל חצי שעה נסיעה בחלק מהמקרים. כמו כן, קטעי ההליכה מתחנות האיסוף וההורדה לבתים "מלאות בכלבים עזובים, בכלי רכב ובחפצים שעלולים להיות מסוכנים".

עוד הם מסבירים שיש הכרח שהחינוך הקדם יסודי יהיה מקומי וקהילתי, כזה שיאפשר קשר בלתי אמצעי בין ההורים לבין הצוות החינוכי, ויהיה מקום מוכר ובטוח עבור הילדות והילדים הצעירים. כאשר ילדים מיישוב פחות מפותח צריכים להשתלב ביישוב שבו הם זרים, "יש סיכוי גבוה שירגישו פחות מקובלים ושווים, דבר שיפגע בתפקודם, במצבם הרגשי ובכושר הלמידה שלהם".

בנייר עמדה של עמותת סיכוי אופוק, שהוגש לוועדה, מוזכר כי 5,045 ילדות וילדים הנשארים בבית, פירושו גם כ-5,000 אימהות המנועות מלהשתלב בשוק העבודה, דבר "המשפיע מיידית על רווחתם הכלכלית של כ-5,000 משקי בית בחברה הבדואית". כמובן שילדות וילדים שלא קיבלו חינוך איכותי בגיל הרך, יצברו פערים ברכישת השפה ומיומנויות למידה בסיסות,ויישארו מאחור כאשר ישתלבו בעתיד בחינוך היסודי והעל יסודי.

בנייר עמדה שהגישה עמותת אלו"ט לוועדה, מתואר המצב החמור של החינוך המיוחד במגזר הבדואי בנגב, ובמיוחד חסרונם של מענים לתלמידים על רצף האוטיזם. מתברר כי בשנים האחרונות חל גידול של 70% במספר התלמידים על רצף האוטיזם שנרשמו במרכזי התמיכה (מתי"א) ברהט ובחורה. זהו נתון גבוה פי ארבעה מהגידול בכלל האוכלוסייה בישראל.

למרות הגידול, "לא חל שינוי במספר המסגרות הייעודיות לאוטיזם", ויש מחסור חמור באנשי אבחון וטיפול. בחלק מהיישובים אין כלל מרכז שפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי), שהוא "שירות חינוכי והכרחי לכלל התלמידים והוריהם".

הממשלה מחליטה, אך נמנעת מיישום

במרץ 2022 החליטה ממשלת ישראל בראשות נפתלי בנט (החלטה 1279) על "תוכנית לפיתוח כלכלי-חברתי" של האוכלוסייה הבדואית בנגב, למשך חמש שנים. בין היתר, הוטל על משרד החינוך לגבש "תוכנית אב פדגוגית למערכת החינוך בחברה הבדואית בנגב", אשר תביא ל"צמצום ומניעת נשירה גלויה וסמויה במערכת החינוך".

מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כי בתוכנית שהכין משרד החינוך "אין כלים ותוכניות ייעודיות להגדלת השתתפות כל הילדים בגיל הרך בגני הילדים". על פי הדו"ח, משרד החינוך "הנחה את קציני הביקור הסדיר לפעול במטרה לאתר ילדים שאינם רשומים במערכת החינוך, ולרתום את הוריהם להכנסתם למערכת". מפקחים המשרד יודע לספק, להקים גנים במקומות החסרים – זה לא.

כדי להטיב את המענים החסרים, נדרש משרד החינוך באותה החלטת ממשלה לבצע "מיפוי של מצב הנכסים במוסדות החינוך בהיבטי תשתיות", ובנוסף, "מיפוי הצרכים במקומות שבהם קיים מחסור בכיתות, גנים ומבנים". במהלך הישיבה בכנסת, נשאל נציג משרד החינוך כיצד מתקדם מיפוי הצרכים, והוא השיב שהמהלך טרם הושלם. "אנחנו בפערים בעניין הזה". איזה פערים? הקשו חברי הכנסת. תחילה השיב נציג המשרד שיש בעיה עם הקבלן שאמור לבצע את המיפוי. אחר כך הודה שבחירת הזכיין לא הושלמה, ולבסוף התברר שהמכרז טרם פורסם. ככה עברו להן שנתיים וחצי מתוך תוכנית החומש.

החלטת הממשלה שהוזכרה לא היתה כמובן הראשונה שנועדה להביא צדק לבדואים בנגב. מצאתי באינטרנט תיעוד כבר מהחלטה 881 מ-2003. בהחלטה 2397 מ-2017, הוקצו למשרד החינוך 1.18 מיליארד שקל לחמש שנים, לטובת בינוי 1,300 כיתות לימוד וכיתות גן ביישובים הבדואים בנגב. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כי המשרד הכיר אז בצורך לבנות כ-200 כיתות גן בכל שנה, אולם תקצב בפועל רק 30 כיתות גן, והביא לידי גמר רק 25 כיתות גן בכל שנה בממוצע (ראו תרשים).

יש תקציב רק לדחפורים להרס הבתים

באין משרדי ממשלה, הכינו עמותות סיכוי אופוק, במקום והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, מסמך מיפוי צרכים והצעה מפורטת להקמת מרכזי שירותים חברתיים וגנים במקומות החסרים. כפי שנמסר בישיבה בכנסת, ההצעה תקועה כי "מי שצריך להחליט זה השר הממונה על הבדואים".

ומי כבודו? "הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב" נמצאת תחת אחריותו של השר עמיחי שיקלי, במשרד "התפוצות והמאבק באנטישמיות". ככה זה בממשלת הזדון, הסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב נתפסת כחלק מהמאבק באנטישמיות.

בכל הקשור לפיתוח היישובים הבדואים בנגב, השר שיקלי לא מסתיר את כוונותיו הגזעניות. בריאיון לקלמן ליבסקינד הוא אמר שמבחינתו "תוך חמש שנים אין פזורה". ועל השאלה מה תשובתו לבדואים שטוענים שסבא שלהם גר במקום, הוא השיב: "מעניין את הסבתא שלי".

כפי שדיווחה יעלה רענן ב"שיחה מקומית", השר עסוק בחיסול ההתיישבות הכפרית הבדואית, וודאי שאין לו כוונה להביא ישועה לחינוך הבדואי בנגב. כך למשל, הוא גייס 18 מיליון שקל, לא כדי להקים גני ילדים או מגרשי משחקים, אלא כדי להגדיל את תקציב זרוע המשטרה העוסקת בהרס בתי הבדואים בנגב.

לסיכום, ראויים כאן דברים שאמר רביע אלאעסם מהכפר הלא מוכר ח'רבת אל וטן, סטודנט במכללת קיי, בישיבה בכנסת. רביע סיפר כי השתתף בקורס בנושא רב תרבותיות, שותפות ודו קיום, אלא שבמהלך אחד השיעורים הוא קיבל הודעה דחופה, כי דחפורים הגיעו להרוס את בית משפחתו. "כיצד אפשר ללמוד על דו קיום, כאשר אין לי את הקיום?", שאל רביע.