הטבעונות אינה רישיון מוסרי לפגוע בזולת או באקלים

לא מזמן כתבתי על הנזק החמור שטיסות גורמות לאקלים. כמה ימים אחרי כן, עלתה בקבוצה טבעונית-צמחונית מקומית הודעה שהזכירה לי מאוד מחשבות שהיו לי בעבר. אלמוני שאל, "אם אני כבר חי טבעוני, וככה מקטין את טביעת הרגל האקלימית שלי, אני לא יכול בעצם לטוס ולעשות כל מני דברים 'רעים' אחרים ובמאזן הסופי אני אהיה בסדר כזה? לא גיבור אקלים, אבל פשוט ממוצע?"

אחרי שכתבתי על נושא הטיסות, מצאתי את עצמי מתווכח עם מחשבות דומות שהיו לי בעבר. ידעתי לשנן "טבעונות היא הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור האקלים". זו היתה סיבה מרכזית שנהייתי טבעוני, ולא חשבתי שאני צריך להתעסק בנושא מעבר לזה – את שלי כבר עשיתי.

בתור הנעה לפעולה, אין ספק שהצגת הטבעונות בתור "הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור האקלים" היא יעילה. אבל היא לא מדויקת, ואפילו מסוכנת.

התפישה הזו לא מדויקת פשוט מכיוון שיש בחירות אישיות אחרות עם השפעה אקלימית גדולה יותר: למשל טיסות. מי שעשויה היתה לטוס לעתים קרובות או למרחקים ארוכים יכולה לעשות הרבה יותר עבור האקלים אם תוותר אפילו על חלק מהטיסות האלה.

התפישה הזו מסוכנת כי היא יכולה לגרום לנו לחשוב ולהרגיש שמותר לנו, אפילו מגיע לנו, לעשות דברים מזיקים כאלה. זו למעשה דוגמה לתופעה הפסיכולוגית המכונה "רישיון מוסרי" – כמו מי ש"יש לו הרבה חברים ערבים" ולכן מרשה לעצמו להגיד דברים גזעניים על ערבים, או מי שתורם לארגוני צדקה ומרשה לעצמו לנצל את עובדיו כמה שהוא רק יכול. התחושה שאתה מוסרי, או שייך לקבוצה בעלת עליונות מוסרית, נותנת לנו "רישיון" פנימי לעשות דברים בלתי מוסריים.

בתחום האקלים דווקא יש בזה הגיון כלשהו: ההשפעה האקלימית שלנו היא דבר שאפשר למדוד כמותית, ואם אנחנו מפחיתים כאן ומוסיפים שם, לפעמים זה באמת מתאזן. הבעיה היא שלרובנו אין את המידע המלא על ההשפעה האקלימית של האפשרויות העומדות בפנינו, ולכן הסיכויים שנצליח לשמר מאזן סביר ברגע שאנחנו "מרשים לעצמנו" נמוכים למדי.

אולם בכל הנוגע לרישיון מוסרי וטבעונות, המאזן האקלימי הוא רק חלק מהתמונה, אפילו משני לעומת הפן המוסרי המרכזי: הפגיעה בבעלי החיים עצמם.

רבים מאתנו רואים את מה שנעשה לבעלי החיים בתור העוול המוסרי הכי גדול בעולם. כאשר אנו מחשיבים פגיעה בבעלי חיים כדומה לפגיעה בבני אדם מבחינה מוסרית, קשה להתחמק ממסקנה שכזו. מכל הדברים הנוראיים שבני אדם עושים ועשו אחד לשני, אף עוול לא משתווה: גם מבחינת מספר האינדיבידואלים שנפגעים, גם מבחינת מידת האכזריות כלפיהם, וגם בשל העובדה שכל זה נעשה אך רק עבור הנוחות וההנאה של בני האדם.

מנקודת מבט שכזו, כאשר אנו מפסיקים לקחת חלק בעוול הענקי הזה, תחושת העליונות המוסרית יכולה להיות עצומה. חלקנו מרגישים כל כך עליונים מוסרית על האנשים סביבנו שאנחנו מרשים לעצמנו לפגוע בבני אדם גם באופן שאנחנו מתנגדים לו כשזה מגיע לבעלי חיים. כך לדוגמה אפשר להבין את התופעה של טבעונים ישראלים שלוקחים חלק בהתעללות הקולקטיבית בפלסטינים במסגרת הצבא.

ייצוב אקלימי דרך הצלחת

עם החרפת אסון האקלים והמקום המרכזי יותר ויותר שהוא תופס בתודעה שלנו, כדאי גם לבחון את הנושא בהיבט אקלימי "טהור". המידע המחקרי בנושא הולך ומצטבר, ועל פניו הוא רק מחזק את הקייס הטבעוני-אקלימי.

חשיבותה של מערכת המזון במאזן האקלימי העולמי עצומה – הגורם השני בחשיבותו מבחינת שינוי האקלים. מחקר אחד בחודש נובמבר האחרון, שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "סיינס", מצא כי מערכת המזון הנוכחית לבדה מוּעדת להכשיל את מאמצי ייצוב האקלים הגלובליים.

המחקר נדרש לשאלה היפותטית מאוד כדי לבדוק את הנושא: אם באופן מיידי יפסיקו פליטות גזי החממה מדלקים מאובנים – התורם המוביל לשינוי האקלים, בפער ניכר – אבל מערכת המזון תמשיך כפי שהיא, האם נצליח לעמוד ביעדי הסכם פריז לייצוב האקלים?

התשובה המחרידה היא לא. ייקח לנו כמה עשרות שנים יותר להחטיא את היעדים הקריטיים הללו, אבל הסיכויים שנעמוד בהם יישארו נמוכים. וכיוון שאנחנו דווקא ממשיכים לשרוף דלקים פוסיליים, בהחלט נדרש שינוי דחוף, וגורף, במערכות המזון.

מבחינת האפשרויות העומדות בפנינו לשינוי מערכות המזון, ממצאי מחקרים מהשנים האחרונות מחזקים את העמדה הטבעונית יותר מתמיד. בעבר נטען, גם על בסיס מחקרי, שמעבר לטבעונות עדיף אקלימית רק באזורים מסוימים, בעוד אזורים האחרים יכולים לכלכל את עצמם באופן בר קיימא רק תוך ניצול בעלי חיים. מחקרים חדשים סותרים את הטענות האלה.

ניתוח של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) בשנת 2018 מצא שמעבר גלובלי לטבעונות יביא את הירידה הגדולה ביותר בפליטות גזי חממה.

לפי ניתוח משנת 2020, באמת יש הבדלים בין ההשפעה האקלימית של מזונות מן החי בהתאם לאזור ולאופן שבו בעלי החיים מגודלים ומואבסים, אבל מזון מן הצומח עדיף באופן גורף: הטופו המזיק ביותר משפיע על האקלים פחות מבשר הכבש הכי ידידותי לסביבה, ובאופן דומה לבשר הפרה הכי פחות מזיק. אפונה ושעועית, מקורות החלבון הכי פחות מזיקים לסביבה, לא מתקרבים לנזקים של בשר הפרה הכי פחות גרוע, ובחלק לא מבוטל מהמקרים הם אפילו סופגים יותר פחמן מאשר הם פולטים.

מחקרים עדכניים מגלים גם כי שינוע המזון משפיע מעט מאוד על מאזן הפליטות, כל עוד לא מדובר בשינוע במטוסים. אזורים שבהם קשה יותר לגדל מזון צמחי יכולים בלב שלם לייבא אותו מאזורים פורים יותר דרך הקרקע או הים.

אמנם מעבר גלובלי לטבעונות הוא מצב אידיאלי מבחינת שינוי האקלים – אבל הוא לא בהכרח יעד אסטרטגי סביר. מעבר גלובלי לצמחונות, ואפילו מעבר של אוכלי הבשר מבשר פרה וכבש לבשר תרנגולת וחזיר, ישיג חלק ניכר מההשפעה במאמץ קטן בהרבה. מבחינת אסטרטגיה אקלימית, מה שהכי חשוב, בפער ניכר, זה להפסיק לגדל פרות וכבשים עבור בשרן. אין אף מקור מזון משמעותי שמזיק כמוהם.

מבחינת כל יתר הדרכים שבהן בעלי חיים מנוצלים עבור מזון, היעד האסטרטגי הסביר הוא צמצום, לא ביטול. בד בבד, נדרשים גם שינויים בשיטות העבודה בתעשיות ניצול בעלי החיים שממשיכות להתקיים, ולמעשה גם בחלק מגידולי המזון מן הצומח, על מנת לצמצם בזבוז ולהפחית את הנזקים הסביבתיים.

טבעונות כמה שיותר נרחבת בכל זאת משחקת תפקיד באסטרטגיה שכזו – היא עוזרת לצמצם את צריכת כל המוצרים מן החי, ופשוט מראה כמה טוב אפשר לחיות בלעדיהם. בו זמנית, היא מייצרת שוק גדל והולך עבור תחליפים טעימים ובני השגה, שמזיקים לאקלים פחות מהמקבילה מהחי, לפעמים בעשרות מונים.

לצד האסטרטגיה האקלימית, כמובן שנותרו סיבות מוסריות מצוינות להיאבק נגד ניצול בעלי החיים באשר הוא. אבל גם מבחינת טובת בעלי החיים גרידא, ראוי לזכור ששינוי האקלים פוגע בבעלי החיים הרבה לפני, והרבה יותר חזק, מאשר בבני האדם. התנועה למען בעלי חיים חייבת לתעדף את ייצוב האקלים, לא רק בתור הנעה לפעולה אלא כעיסוק מרכזי בפני עצמו.

מעבר לאינדיבידואליזם

כדי באמת להשיג שינוי גלובלי כמו שנדרש צריך גם לצאת מהמסגור הרגיל, המתמקד בבחירות אישיות, ועל הדרך מייצר נרטיב של גבורה ותחושה של רישיון מוסרי.

בתור התחלה, צריך להכיר בכך שהבחירה האישית שלנו לא מיתרגמת ישירות לשינוי שהיינו רוצות לראות בעולם. אולי נגיד לעצמנו "הצלתי השנה 30 פרות" או אפילו "אני לא מממן סבל" אבל עובדתית, זה לא מדויק.

יצרניות התחליפים מהצומח, כמו אלפרו, נמצאות במקרים רבים בבעלות של תאגידים בינלאומיים (כמו דנונה) שמבוססים על ניצול בעלי חיים; אנחנו בהחלט מממנים את הסבל הזה, רק בעקיפין. וכאשר אנו מובילים יחד לצמצום בביקוש לבשר, מנצלי הפרות לא פשוט משחררים את הפרות ה"מיותרות" לרוץ באחו – הם משמידים אותן ומשליכים אותן לפח, או משווקים את הבשר שלהן בעלות נמוכה יותר במדינות שבהן הביקוש נותר גבוה.

גם מבחינה אקלימית, חשוב להבין ש"טביעת רגל אקלימית" היא לא דבר אמיתי. היא כלי רטורי וסטטיסטי שמבוסס על ממוצעים והערכות, והמטרה שלו היא להמחיש עבורנו את חלקנו האישי במערכות גדולות יותר.

אך השינוי המערכתי שצריך לקרות בעולם כדי לייצב את האקלים לא יקרה בזמן המועט שנותר לנו מתוך הצטברות של בחירות אישיות שלנו, וגם לא מזה שנשפיע על האנשים בחיים האישיים שלנו ונגרום להם לעשות בחירות דומות. את מערכת המזון, מערכת האנרגיה, וכל היתר, מתחזקים כוחות כלכליים ופוליטיים עוצמתיים; כדי לעצב אותם מחדש, צריך לבנות כוח אזרחי שידחוף לשינוי, על אפם ועל חמתם.

לספר סיפור אחר

לכן הייתי מציע להסתכל על הסיפור הזה בדרך אחרת. אולי באמצעות מסגור שונה, נרטיב אחר, אפשר להמשיך להניע אנשים לפעולה ולהפחית את ניצול בעלי החיים והרס הסביבה – אבל בלי לעודד תחושה שכל מי שחי אורח חיים טבעוני הוא גיבור מוסרי עם רישיון לנוח על זרי הדפנה ולעשות מה שבא לו.

הסיפור שאני מציע מתחיל קודם כל בתמונה הגדולה, ובהסתכלות כנה על הנקודה הנוכחית בזמן: כדי לייצב את האקלים, נדרשים בדחיפות שינויים גדולים במערכות המזון העולמיות. השינויים האלו כוללים, בהכרח וללא ספק, צמצום כמה שיותר דרמטי בצריכת המזון מן החי.

השינויים האלה חייבים להגיע רחוק בשנים הקרובות, והם מתחילים, טיפין-טיפין. כל מי שממשיכה לצרוך מוצרים מן החי כשיש לה אפשרות אחרת, עושה בחירה הרסנית: היא מעכבת את ייצוב האקלים ומסרבת להסתגל לשינוי שיידרש ממנה במוקדם או במאוחר, ולמעשה נדרש ממנה עקרונית כבר עכשיו.

בניגוד לסיפור שאנחנו רגילות אליו, להפסיק לעשות את הדברים האלו זה לא אקט גדול של גבורה. זה מהלך אישי של להפסיק להתכחש למה שקורה בעולם ולאופן שבו אנחנו מעורבים בזה, ולהתנהג בהתאם.

זה ראוי להערכה, אבל זו גם בחירה הגיונית פשוטה: הרבה יותר קל להסתגל להרגלי אכילה חדשים מאשר לטמפרטורות של מעל 40 מעלות בצל, מחסור תמידי במים, ומלחמות נואשות על שטחים ומשאבים.

הגבורה האמיתית שנדרשת כעת היא מה שמגיע מעבר להסתגלות הבסיסית הזו למציאות של אסון האקלים. הגבורה שנדרשת, בדחיפות, היא לחבור יחד ולהיאבק למען שינויים גדולים יותר שכרוכים במעבר לכלכלה בת קיימא בכל תחומי החיים.

זה להתארגן נגד העשירים המעופפים וטירוף הטיסות; זה לדרוש תחבורה ציבורית נרחבת, יעילה, ובת-השגה; זה להלחם נגד תאגידי האנרגיה למען אנרגיה מחדשת ונקייה; זה לדרוש תקציבים ראויים לרפואה וטיפול, לא שיטור ודיכוי; זה לבנות כלכלת מזון חברתית, הוגנת ובת קיימא; וזה גם לפעול נגד תעשיות המזון מן החי ולמען תזונה צמחית בריאה וזמינה לכולם.

אלו מעשי גבורה אמיתיים, כיוון שבכל אחד מהמקרים האלו מדובר בעימות חזיתי עם אינטרסים כלכליים אדירים, שרבים מהם לא בוחלים באמצעים מול מי שמאיים על כוחם ועושרם.

מי שבאמת מקדישה את מאמציה ומסכנת את שלומה למען השינויים האלה יכולה להתגאות בעמידתה המוסרית האיתנה – אך גם גיבורות אמתיות צריכות לנסות לזכור ששום גבורה לא נותנת רישיון מוסרי לפגוע בזולת או להחריב את האקלים.