החיפוש הנואש אחרי הילדים הנעדרים בעזה
קבורים מתחת להריסות, אבודים בכאוס, גופות רקובות שכבר לא ניתן לזהות: המאבק למצוא אלפי ילדים שנעלמו במתקפות הישראליות הבלתי פוסקות
משרד הבריאות בעזה מעריך שהמספר הכולל של הנעדרים נע סביב 10,000. פאיז וכרימאן, ילדיו של אנאס ג'והא, שנהרגו ונלכדו מתחת להריסות בהפצצה ישראלית בעיר עזה, לצד אישתו של אנאס, לנה (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)
כל יום בשבעת החודשים האחרונים, אנאס ג'והא (28) ובני משפחתו ששרדו מבקרים בהריסות ביתם, בתקווה למצוא את שרידיהם של אהובי ליבם הנעדרים. ב-6 בדצמבר ריסקה הפצצה ישראלית את הבניין בן חמש הקומות שבו התגוררו בשכונת אל פיומי בעיר עזה, והרגה 117 מבני המשפחה. 57 גופות חולצו וזוהו; 60 אנשים נוספים עדיין לכודים מתחת להריסות מאז.
לגמרי במקרה, אנאס עזב את אשתו וילדיו בבית בזמן שאכלו ארוחת בוקר, כדי לעשות סידורים בביתו של אביו הסמוך. כששמע את הפיצוץ העז הוא מיהר לבדוק מה שלום משפחתו, והזדעזע לגלות רק ענן של אבק ועשן. "כל הבניין נהרס", הוא אומר למגזין 972+. "כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו 140 האנשים שהיו בתוכו".
אנאס התחיל לחפש נואשות את משפחתו, ביחד עם בני דודו הפצועים מוחמד ונאג'י, ששרדו את הפיצוץ לאחר שעוצמתו העיפה אותם מהבניין הקורס. הם ביצעו את מאמצי החיפוש וההצלה הראשוניים לבדם, בלי עזרת צוותי ההגנה האזרחית, שעליהם מוטלת המשימה לאתר את השורדים ואת המתים אחרי ההפצצות הישראליות; מכיוון שרשתות האינטרנט והתקשורת ברחבי רצועת עזה לא פעלו באותו זמן, הניצולים לא יכלו להודיע לשירותי החירום על ההתקפה. אמבולנסים הגיעו לזירה רק אחרי שהקבוצה הראשונה של פצועים הגיעה לבית החולים הבפטיסטי אל-אהלי במכוניות פרטיות, ודיווחו על מיקום ההפצצה.
אשתו של אנאס, לנה, ושני ילדיהם, כרימאן (בן 5) ופאיז (בן 3), לא היו בין אלה שחולצו מההריסות. גם הוריה ואחיה של לנה עדיין נעדרים.
אחרי שקלט את גודל הטרגדיה שפקדה אותו, אנאס התחיל לכתוב את השמות של כל מי שגופתו לא חולצה. בהתחלה, ההלם היה כל כך גדול שהוא לא הצליח להיזכר בכל השמות, גם לא בשמות של אשתו וילדיו. אבל עם הזמן הוא הצליח לכתוב את שמותיהם של כל ה-60.
"הושמדנו", אומר אנאס על משפחתו. "מה היה הפשע שלהם, שנהרגו ככה? אף אחד מהם לא היה שייך לשום סיעה ולשום ארגון, ולא כיוונו עלינו באף אחת מהמלחמות הקודמות".
למרות החודשים שעברו מאז ההפצצה, אנאס לא מאבד תקווה להעניק יום אחד קבורה הולמת לבני משפחתו, אך בשלב הזה צוותי ההגנה האזרחית לא יכולים לעשות דבר כדי לחלץ את שרידי גופותיהם. הציוד שלהם שחוק, ואין להם מספיק כוח אדם כדי להתמודד עם היקף ההפצצות הישראליות, שעדיין נמשכות.
"הם גם עסוקים בתגובה להפצצות שאולי יש אחריהן ניצולים – אין להם זמן למקרים כמו זה שלנו", מוסיף אנאס. "הלב שלנו כואב מייסורים".
ספירת הקורבנות צפויה להימשך שנים
משפחתו של אנאס היא רק חלק קטן מאלפי פלסטינים שרשומים כנעדרים בעזה מאז 7 באוקטובר, רובם ככל הנראה לכודים, מתים או חיים, מתחת לבניינים הרוסים שגופותיהם לא הגיעו לבתי החולים. הצלב האדום קיבל פניות לגבי יותר מ-8,700 מקרים כאלה; 75% מהם עדיין לא נמצאו.
משרד הבריאות בעזה מעריך שהמספר הכולל של הנעדרים הוא אפילו גבוה יותר, סביב 10,000. המספר הזה לא נכלל בספירה הרשמית של המתים בהפצצות הישראליות, שכיום עומדת על כ-38 אלף איש. מכיוון שרוב המתקנים הרפואיים בעזה לא פעילים יותר, בגלל הפצצות או פינוי כפוי – עבודת החילוץ, הזיהוי והספירה של כל הקורבנות צפויה להימשך שנים.
"כשאנחנו שומעים על מספר האנשים שאנחנו לא יכולים לחלץ, בעיקר ילדים, אנחנו חשים תסכול עמוק ובוכים הרבה על חוסר האונים שלנו, למרות המאמצים הכבירים שאנחנו עושים", אומר דובר ההגנה האזרחית מחמוד באסל למגזין 972+. החלק הגרוע ביותר, לדבריו, הוא "כשאנחנו שומעים קול של מישהו [קורא] מתחת להריסות, ואנחנו לא יכולים לחלץ אותם".
בהתחלה, ההלם היה כל כך גדול שהוא לא הצליח להיזכר בכל השמות. נייר עם שמותיהם של האנשים שגרו בבניין בעיר עזה שבו גר אנאס ג'והא ומשפחתו, שנהרס בהפצצה ישראלית בדצמבר 2023 (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)
באסל מסביר שהיקף ההרס מהמתקפות הישראליות, עוצמת ההתקפות והמגבלות על הכנסת ציוד חדש ומכונות חדשות לרצועה הנצורה, לא מאפשרים לצוותי החילוץ להציל את כל הגופות. לדבריו, צוותי ההגנה האזרחית מותקפים גם הם כשהם מגיבים להפצצות, למרות ההגנות שהחוק הבינלאומי אמור לספק להם. "זה פשע מתועב", הוא מדגיש.
באסל מדגיש גם שעד שלא יופסקו לגמרי ההתקפות הישראליות, צוותי ההגנה האזרחית לא יוכלו לחלץ את רוב הגופות של האנשים הנעדרים בעזה. וגם אחרי זה, הוא מעריך שייקח להם בין שנתיים לשלוש שנים לחלץ את כל הגופות. "בזמן הפסקת האש הזמנית (שנמשכה שבעה ימים בסוף נובמבר; א"מ), ניסינו לחלץ כמה נעדרים מתחת להריסות הבתים, אבל הזמן המוגבל והמחסור בציוד האטו מאוד את התהליך", הוא אומר.
כשהצליחו לחלץ אנשים, בימים שבהם ההתקפות הישראליות היו קצת פחות אינטנסיביות, צוותי ההגנה האזרחית גילו גופות במצבים של ריקבון מתקדם. "גופותיהם של השהידים נרקבו לגמרי, בעיקר אלה של הילדים", מספר באסל.
לפי האו"ם, פינוי 40 מיליון טונות של הריסות בעזה יכול לקחת 15 שנה. באסל מזהיר כי "ההצטברות הנמשכת של אלפי גופות מתחת להריסות התחילה כבר לגרום להתפרצויות של מחלות ומגפות – במיוחד עכשיו בקיץ עם העלייה בטמפרטורות, שמאיצה את תהליך הריקבון".
"ילד פצוע, אין משפחה ששרדה"
ארגון "להציל את הילדים" מעריך כי יותר ממחצית 10,000 הנעדרים שנחשבים כלכודים מתחת להריסות, הם ילדים. אלפים נוספים נקברו ככל הנראה בקברי אחים לא מסומנים, נעצרו על ידי הכוחות הישראליים, או אבדו או הופרדו מהמשפחות שלהם בכאוס. כך, מספר הילדים הפלסטינים שמקום הימצאם אינו ידוע מוערך כיום בכ-21 אלף. חלק מאלה שהגיעו לבתי חולים ולא זוהו מסווגים בראשי התיבות המורבידיים WCNSF: "ילד פצוע, אין משפחה ששרדה" (wounded child, no surviving family).
במשך חודשים, חשבונות ברשתות החברתיות בעזה הוצפו בהודעות על נעדרים, במיוחד ילדים. זה רק התגבר אחרי העקירה ההמונית הכפויה בעקבות פלישת הצבא הישראלי לרפיח בתחילת מאי.
בין הנעדרים נמצא אחמד חוסיין, שעוד לא מלאו לו שנתיים. הוא נעלם בזמן הבריחה ההמונית של תושבים מכיכר עאודה במרכז רפיח, לכיוון אזור אל-מוואסי שליד החוף.
"היינו שלוש משפחות, והציוד שלנו היה על שתי משאיות", מספרת אימו של אחמד, סמאח, למגזין 972+. "חשבתי שאחמד נמצא עם אבא שלו, והוא חשב שהוא נמצא איתי. גילינו שהוא נעלם בזמן שפרקנו את המשאיות באזור אסדאא; שאלתי את אבא שלו עליו, אבל הוא לא ידע איפה אחמד".
אביו של אחמד, רמי, חזר במהירות למקום שממנו יצאו למסע, אבל לא הצליח למצוא את אחמד, ואף אחד באזור לא ראה אותו. רמי פנה גם לצלב האדום וגם למשטרה בנוגע להיעלמותו של בנו, ופרסם כמה הודעות ברשתות החברתיות.
"כל יום אנחנו מחפשים אותו בין החיים ובין המתים", אומרת סמאח. "חיפשנו בכל מקום – בכל בית חולים, בכל ארגון הומניטרי, בכל תחנת משטרה, אבל לא קיבלנו שום מידע".
כשהיא לוקחת את ידי בידה, סמאח ממשיכה: "היה קל לי יותר לדעת שהוא מת מאשר האי ודאות הזאת. אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת, אם הוא הותקף על ידי כלבים, אם הוא נעצר או שחייל מצבא הכיבוש חטף אותו לישראל".
ארגון "להציל את הילדים" מעריך כי יותר ממחצית 10,000 הנעדרים שנחשבים כלכודים מתחת להריסות, הם ילדים. פלסטינים קוברים קרובי משפחה שנהרגו בהפצצה ישראלית בח'אן יונס, ב-26 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
המשטרה בעזה לא משתתפת ישירות בחיפוש אחר נעדרים, בגלל המשאבים המוגבלים שלה והעובדה שתחנות המשטרה והשוטרים הם לעיתים קרובות יעד להתקפות של הצבא הישראלי. מקור במשטרת ח'אן יונס, שמעדיף להישאר בעילום שם בגלל חשש לחייו, אמר שהשוטרים עדיין מנסים לעזור כשהם יכולים, אם כי ללא תיאום או סיוע מצד הארגונים הבינלאומיים.
"אין צוותי חיפוש והצלה מיוחדים", מסביר המקור. "במקום זה, אוספים מידע מקרובי משפחה, ומפיצים הודעות בפלטפורמות וואטסאפ של המשטרה בנוגע לנעדר. מספר הטלפון של הפונה, כתובתו ותצלומים של הנעדר מופצים בקבוצות. ברגע שמגיע מידע, שולחים הודעה לפונה".
המקור מתאר את הניסיון לזהות את הגופות שמגיעות לבתי החולים: "כשגופה כבר רקובה, מצלמים תמונות של הבגדים שלהם וכל סימן זיהוי אחר; המידע הזה, ביחד עם המיקום (שבו נמצאה הגופה; א"מ), נרשם ברישומי מחלקת החקירות הכללית.
"כשהגופה טרם נרקבה וניתן לזהות תווי פנים, מצלמים את הגופה, ומפרסמים את התמונות ברשתות החברתיות", ממשיך המקור. "לאחר מכן שמים את הגופה במקרר בבית החולים לשלושה ימים. אם היא נותרת לא מזוהה אחרי התקופה הזאת, קוברים אותה".
המקור מוסיף שבתי החולים עמוסים בגופות, והצוותים מקצים לכל גופה מספר וקוברים אותה מיד במקום ייעודי. אחרי שמזהים את הגופה, "מחליפים את המספר בשמו של אותו אדם, ומורידים אותו מרשימת הנעדרים. המשפחה יכולה להחליט אז אם להעביר את הגופה למקום קבורה אחר, או להשאיר אותה שם".
המקור מדגיש שמספר הנעדרים או אלה שרשומים כלא מזוהים הוא רק הערכה. כל יום נרשמות גופות חדשות כ"נעדרים" ואחרות אינן מזוהות. "כדי לקבוע במדויק את המספרים, אנחנו צריכים קודם כל שהמלחמה תסתיים".
בתוך כך, הצלב האדום פועל מתחילת המלחמה לאחד משפחות, בין השאר באמצעות קידום שחרור אסירים והחזרתם ממתקני כליאה בישראל לחיק משפחתם. לפי דובר הצלב האדום בעזה, הישאם מנהא, הארגון יצר קשר עם יותר מ-980 אסירים ששוחררו כדי לאסוף מידע על היחס שקיבלו ותנאי מעצרם. בכך, הוא מסביר, הצלב האדום מנסה "לחזק את הדיאלוג שלנו עם הרשויות הרלוונטיות בעניין, ולהגביר את הלחץ על הרשויות הישראליות לאפשר חידוש של ביקורי האסירים".
הבניין שבו גרו אנאס ג'והא ומשפחתו בעיר עזה, לפני ואחרי ההפצצה הישראלית שהרסה אותו והרגה 117 מבני משפחתו בדצמבר 2023 (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)
"האם גופה נקרע לגזרים? האם נשרפה למוות בפיצוץ?"
לפי משרד הבריאות בעזה, ההפצצות הישראליות הרגו יותר מ-14 אלף ילדים פלסטינים מאז 7 באוקטובר, כאשר כמחציתם עדיין לא זוהו. דיווח ממאי של האו"ם מציין שגופות של ילדים התגלו לאחרונה בקברי אחים, שעל חלק מהגופות שנמצאו ניכרו סימני עינויים, הוצאות להורג ומקרים אפשריים של אנשים שנקברו בעודם בחיים.
בארגון "להציל את הילדים" מסבירים כי הסיכוי של ילד למות מפציעות כתוצאה מהפצצה הוא גדול פי שבעה לעומת זה של מבוגר, בגלל שהגוף שלהם פגיע יותר. המשמעות היא שיש להם סיכוי גדול יותר לסבול גם מפציעות חמורות כל כך, שמעוותות את גופם כך שלא ניתן לזהות אותם. אך לעיתים ממדיהם הקטנים של ילדים עשויים לסייע להם, ולהציל אותם ממעיכה מתחת להריסות או מפגיעות של רסיסים.
חמזה מלקה בן השנתיים, למשל, היה הניצול היחיד – WCNSF – של הפצצה ישראלית ב-14 באוקטובר, שמחקה את רוב משפחתו, כולל קשישים, ילדים קטנים, ואישה בהיריון. תשעה חודשים לאחר מכן, אף אחד לא הצליח לקבוע את המספר המדויק של שהידים שעדיין קבורים מתחת להריסות ביתו בשכונת זייתון בעיר עזה. שכנים מעריכים שהמשפחה מנתה 26 אנשים, וחלק מהגופות טרם חולצו.
דודו של חמזה, מוחמד, שגר בקליפורניה, אמר למגזין 972+ שהוא מצא חבר שיטפל בחמזה עד שיצליח למצוא דרך לפנות את הילד מעזה ולקחת אותו אליו. "אני לא יודע כמה אנשים היו בבית הזה כשהופצץ, או כמה כבר עזבו וכיום עקורים בחלקים אחרים של עזה", אומר מוחמד.
נאג'י ג'והא, בן דודו של אנאס, רוצה רק להעניק לבתו בת השנתיים קנזי קבורה הולמת. אחרי ההפצצה שהרגה 117 מבני משפחתו, הוא הצליח לחלץ את גופותיהם של אימו, אביו, אחיו, אחייניותיו, אחייניו, אשתו ובנו – אבל הדבר הקשה ביותר, לדבריו, הוא לא לדעת מה קרה לקנזי.
"האם גופה נקרע לגזרים? האם היא נשרפה למוות בפיצוץ? האם היא שרדה את הפיצוץ ואז נחנקה למוות מתחת להריסות?" כשהשאלות האלה נותרות לא פתורות, נאג'י מנסה להמשיך בחיים, שלדבריו "הפכו לחסרי משמעות".
איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
