ההפגנה הגדולה ביותר נגד הכיבוש מזה שנים

למעלה מעשרת אלפים מפגינים יצאו לכיכר רבין נגד דרך המלחמה. עם קצת יותר מדי חיבוק לחיילים, וקצת מעט מדי צדק חברתי, זו עדיין הייתה הפגנה חשובה של הצגת אלטרנטיבה לימין

מאת:
השאירו תגובה
א א א

למעלה מעשרת אלפים איש, יש אומרים 15 אלף, הפגינו במוצאי שבת בכיכר רבין נגד הכיבוש, המצור והמלחמה, ובעד הסכם שלום צודק עם ממשלת האחדות הפלסטינית. מארגני ההפגנה והדוברים בה גם התייחסו למשבר בתוך החברה הישראלית, לגזענות, להסתה ולאלימות ברחובות נגד ערבים ונגד אנשי שמאל בשבועות האחרונים מצד פוליטיקאים, פעילי ימין קיצוני ושוטרים.

במשך שעות בין הנאומים, ולפעמים תוך כדי הנאומים, חזרו המפגינים על הסיסמאות העיקריות של העצרת: "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות", "אין הבדל בין דם לדם כי כולנו בני אדם", "יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות", וגם "ביבי, נכשלת – לך הביתה".

למיטב זכרוני לא הייתה הפגנה גדולה כל כך עם מסרים כאלה בעיר יהודית או מעורבת מאז ההפגנות הגדולות נגד עופרת יצוקה לפני חמש וחצי שנים. לפחות מהסיבה הזאת זו הייתה הפגנה חשובה, שמסמנת בבירור את האלטרנטיבה לדרך המלחמות ללא מוצא שמקדמות ממשלות ישראל זו אחר זו, ומציבה את השותפות הערבית-יהודית כבסיס הן לפעילות הפוליטית והן לחזון העתידי של החברה כאן. למרבה הצער אלה דברים שאינם מובנים מאליהם בפוליטיקה כיום, ומישהו צריך להגיד אותם בקול.

> מסרבים לשתוק: עצרת התמיכה בדרום כאפשרות למחאה למען שלום

מעל עשרת אלפים מפגינים בעצרת הגדולה ביותר נגד הכיבוש מזה שנים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מעל עשרת אלפים מפגינים בעצרת הגדולה ביותר נגד הכיבוש מזה שנים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ראשונת הדוברים בעצרת הייתה זהבה גלאון, שפתחה באמירה שמרצ הייתה נגד המבצע הצבאי מהרגע הראשון. אמירה קצת תמוהה, לנוכח העובדה שגלאון דאגה להרחיק את מרצ מהרחובות כל עוד התותחים רעמו. מה שכן, למרות שנוסח ההזמנה להפגנה היה מרוכך יותר, דבריה בעד הסרת המצור, סיום הכיבוש ומשא ומתן עם ממשלת האחדות הפלסטינית, לא רק עם "אבו מאזן" כ"חלופה לחמאס" – כפי ששמענו מחלקים מ"מחנה השלום" לאחרונה – היו חשובים ביותר.

שימח אותי לשמוע שדוד גרוסמן היה גם הוא בעצרת תושבי הדרום בחמישי בערב, ושגם הוא ראה בעיניי המפגינים שם שמתוך הכאב של התושבים והדרישה לשקט מתבהרת ההבנה ששקט בדרום לעולם לא יושג דרך פתרון צבאי, ולכן שהדרישה היחידה הרלוונטית לתושבי הדרום היא הדרישה לפתרון מדיני, להסרת המצור, לשלום.

חבל רק שהוא הרגיש צורך לקרוא לבניית הסכמה חברתית "חוצת מגזרים" על היותה של מדינת ישראל מדינתם של היהודים, שתהיה גם דמוקרטית ושוויונית לאזרחיה. טוב שמוחמד ברכה ענה לו על כך והדגיש שהדרישה להכרה במדינה יהודית – בין אם היא מופנית לפלסטינים ברמאללה ובעזה ובין אם לאלה שבתוך ישראל – כמוה כדרישה להכרה באפליה מובנית ובחלוקה בין אזרחים סוג א' לאזרחים סוג ב'.

> מכתב מטרוריסטית בדימוס להנהגת המדינה

מפגינים בעצרת נגד המלחמה בכיכר רבין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מפגינים בעצרת נגד המלחמה בכיכר רבין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עוד צרמו לי שני דברים בהפגנה: דבר אחד הוא החיבוק החם לחיילים שעלה מכמה מהדוברים (גרוסמן, אחינועם ניני ואחרים). ממש לא חייבים בכל הפגנה לקרוא "צה"ל הוא ארגון טרור", אבל גם ההתפארות הזו בכך ש"גם כאן בהפגנה יש אנשים שנענו לקריאה ויצאו לצו 8" – כלומר, אנשים שהלכו ואולי השתתפו בהפצצות ובהפגזות הפושעות שמחקו משפחות שלמות, הרגו מאות ילדים והחריבו עשרות אלפי בתים – הייתה מוגזמת ומיותרת לגמרי. (ואני מסכים כאן עם גישתו של אישתון).

ודבר נוסף: לא עלה אף מסר חברתי מההפגנה הזאת. לא שמעתי אף דובר על הבמה, והיו דוברים רבים מאוד, שדיבר על העלויות של המלחמה, על תקציב הביטחון, על הצורך להשקיע בדרום, ובטח שלא על הצורך לשנות את כל סדרי העדיפויות ולהשקיע בכלכלה הוגנת יותר, להבטיח רווחה וחינוך ודיור לכל האזרחים, ועוד. שלוש שנים אחרי קיץ 2011, בימים שבהם חלקים הולכים וגדלים מציבור העובדים פונים להתאגדות ודורשים זכויות חברתיות, די מאכזב שדוברים כל כך בולטים ממפלגות השמאל לא רואים לנכון לקשור בין החזון המדיני שלהם לבין צדק חברתי ושוויון.

ועדיין, עם כל הסייגים, זו הייתה הפגנה חשובה ונכונה. הפגנה במקומה. הפגנה של התעקשות על שימור אלטרנטיבה יהודית-ערבית לימין הלאומני והמיליטריסטי. אין מספיק כאלה, ואי אפשר לזלזל באחת כזאת כשהיא סוף סוף מתרחשת.

> הקשיבו: כך נשמעים החיים בעזה

שלטים של חד"ש ומרצ, על רקע עיריית תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שלטים של חד"ש ומרצ, על רקע עיריית תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

והערה לסיום: לפי דיווחי הצל וחבריו המשטרה לא אפשרה להם להגיע אפילו קרוב לכיכר רבין לקיים הפגנת נגד. הרחובות מסביב היו סגורים למשך שעות באופן שהוא מוגזם להפגנה בסדר גודל כזה, שלא נשפכת מהכיכר וחוסמת כבישים, ומפגיני הנגד הורחקו אל מעבר למחסומים משטרתיים שהוקמו במרחק מאוד גדול מהעצרת.

למרות שזו אכן חובתה של המשטרה להגן על מפגינים מפני אנשי ימין קיצוני שרוצים לפגוע בהם, זה לא מצדיק את מניעת קיומה של הפגנת נגד לא אלימה, מהסוג שבכמה מקרים הוביל גם סוג של דיאלוג בין הצדדים. המשטרה צריכה למצוא דרך לאפשר מחאה מכל הסוגים, ולא להחליט שבזמן מלחמה אסור למחות נגד המלחמה, או שבזמן עצרת שלום אסור להפגין בעד מלחמה.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf