צריך לברך את נתניהו על המשא ומתן עם החמאס

כבר שבוע שישראל מנהלת משא ומתן מדיני עם החמאס בקהיר. אמנם יש במשלחת הפלסטינית נציג של אבו מאזן והמצרים הם אלו שמעבירים את ההודעות בין הצדדים, אבל לאף אחד אין אשליות במה מדובר. זה כבר לא שיחות על חילופי שבויים, אלא ניסיון ראשון לגעת בסוגיות עקרוניות הקשורות למצור בעזה ולמעמד של חמאס כשליט הרצועה. ישראל מדברת עם החמאס. כדאי להפנים את העובדה הזו.

נתניהו חוטף על כך ביקורת צפויה מימין, אבל לא מעט גם משמאל. שם אומרים שמאז החטיפות כל מה שביבי עושה זה לחזק את החמאס (זה נכון), לחלץ אותו מהמשבר שבו הוא היה מצוי (זה גם נכון), ושבמקום זה השאיפה צריכה להיות לדבר עם מחמוד עבאס ויתר "המתונים". וזה כבר לגמרי לא נכון.

החמאס הוא כידוע תנועה פוליטית בעלת זרוע צבאית. גם הפת"ח הוא תנועה כזו, אגב. זה חיבור נפוץ מאוד בתנועות שחרור לאומיות – ממש כמו שין פיין בזמן המלחמה בצפון אירלנד, או המחתרות היהודיות בימי המנדט. החמאס ודרכו מייצגים חלק ניכר מהפלסטינים בעזה ובגדה. הוא תנועה שורשית, שקשורה לאוכלוסיה בשטח, ולא גוף מתנדבים מכל העולם עם זהות לא ברורה כמו אל-קעידה או דאע"ש.

גם אם תומכי החמאס אינם חמישים אחוז אלא רק ארבעים או שלושים וחמישה אחוז מהאוכלוסיה, זה מספיק כדי שכל הסדר מדיני יהיה חייב לכלול את החמאס. פשוט כי יש לו מספיק כח כדי לטרפד את ההסדר אם הוא יישאר בחוץ. ממש כמו שהסדר שרק מחצית מהאוכלוסיה בצד היהודי מעוניינת בו יתקשה להצליח (ע"ע אוסלו).

המחשבה ש"המתונים" יכולים לסגור עסקה ביניהם ו"הקיצוניים" יישארו בחוץ או אפילו יטופלו בכח היא מסוג האשליות המסוכנות שהשמאל אוהב לטפח (דוגמה כאן). אם מחנה השלום היה רציני בעניין השלום, הוא היה מפגין להפוך את שיחות קהיר להכנה למשא ומתן על הסדר קבע, במקום לתחזק פנטזיות על עיסקה נפרדת עם עבאס.

עצרת חמאס בחברון, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

זה נכון שהחמאס קורא לפירוקה של מדינת ישראל. אז מה? יש פער גדול בין מילים למעשים פוליטיים. מצע הליכוד, מפלגת השלטון בישראל (בהפסקות קלות) מאז 1977, לא מכיר בזכויות של העם הפלסטיני כילידי הארץ הזו, לא בזכויות האזרח שלהם ובטח לא בזכותם למדינה. ועדיין, נציגי הליכוד נושאים ונותנים עם הפלסטינים כבר עשרים שנה בפורומים שונים ואף אחד לא מבקש מהם לשנות את מצע הליכוד כתנאי לשיחות. הגיע הזמן שגם הספורט הלאומי של קריאת אמנות פלסטיניות יצא לפגרה.

אם השיחות היו עוסקות ב"חיסול מדינת ישראל" או בגירוש הפלסטינים, באמת היה צורך לסרב להן. אבל השיחות עוסקות בהפסקת אש ארוכת טווח, בהסרת הסגר, בביטחון לתושבי ישראל וברווחתם של תושבי עזה. איך אפשר להתנגד לזה? אני כבר ממש לא מבין את "מחנה השלום" בישראל, שמריע לממשלה במלחמות ותוקף אותה במשא ומתן.

החמאס הוא חלק מרכזי מ"הבעיה הפלסטינית" ולכן החמאס צריך להיות גם חלק מהפיתרון. צריך לברך את ראש הממשלה נתניהו, שמבין כעת שאין פיתרון צבאי לסכסוך. במקום לנסות להחזיר את הטאבו על שיחות עם החמאס, יש לשמוח שביבי, מכל האנשים, הוא זה ששובר אותו.

הביקורת אמורה להיות על כך שנתניהו עדיין צריך את המצרים והאינטרסים הבעייתיים שלהם בחדר, שהוא ממשיך בגישת הפרד-ומשול בין הפלסטינים במקום לדבר עם כולם ביחד, שהוא כמו תמיד מסרב לעסוק בסוגיות הליבה אלא רק לתחזק את המצב הקיים. ובעיקר, שהוא נגרר לצעדים הדרושים באיחור גדול, יקר וקטלני, ורק אחרי שהוא בדק ניסה את כל האופציות הגרועות האחרות.