מכתב מטרוריסטית בדימוס להנהגת המדינה

כותבת אורחת: רות רזניק

בחופש הגדול של כתה ח' גויסתי לארגון הצבאי הלאומי. במקרה השמעתי את כוונתי להתגייס לארגון זה או ללח"י. נציגי האצ"ל פגשו אותי לראשונה. עוד לא הייתי בת 14, אולם הרצון העז להצטרף למחתרת קינן בקרבי מאז תלייתם של שני אנשי הלח"י בקהיר. היו אלה אליהו חכים ואליהו בית צורי שנתלו בידי הבריטים על רצח הלורד מוין, ששלח את אניית סטרומה מפלסטינה-א"י והיא נשלחה למצולות על ידי טורפדו רוסי. הם הועלו לגרדום ב-22 למרץ 1945.

אז, באותה עת, בשלה בלבי ההחלטה להצטרף למחתרת הלוחמת נגד הבריטים. הייתי ילדה, אבל הזעם נגד הבריטים הלך וגבר ככל שרבו עונשי המוות שהטילו על חברי המחתרות וסגירת שערי הארץ לעולים פליטי השואה, והחלטתי התגבשה להיות חלק מהמאבק נגד הכובש הבריטי.

למרות שהייתי ילדה-נערה, הסכנות לא הרתיעו אותי. עברתי לילות של תיאוריה של המחתרת, ערבים שלמים שבהם למדנו והכרנו כלי נשק קלים, לימים סטן ורובה, ברן ומקלע. כולנו ידענו לזהות קליברים של אקדחים שונים בחושך, הכרנו רימונים מסוגים שונים. לימדו אותנו על סוגי חומרי חבלה שונים. השיעורים התקיימו בגן ילדים בשכונת פלורנטין ובשנת 1947 כבר צלפו ברחובות הרצל וסביבתו ממסגד חסן בק. עברנו אימונים אמיתיים בנשק ובתרגילי קרקע במחנות בחופשות שלנו. השתתפתי בהלוויותיהם של חללי האצ"ל שנפלו בכיבוש מנשיה שביפו. ובמאי 1948 קמה המדינה והאצ"ל התפרק (פרט לירושלים שהיתה עדיין במצור). בגיל 15 וחצי כבר הייתי חברת מחתרת בדימוס.

לוחמי האצל בשעת שיעור נשק בשכונת התקווה. (צילום: ויקימדיה קומונס, מכון ז'בוטינסקי בישראל CC BY 2.5)

מאז ועד היום אני מבינה את הצורך של עם נכבש להתנגד לכובש ולהקים מחתרות עד לעצמאותו. כך היה עם תושבי אמריקה, אירלנד, אירלנד הצפונית, קניה, ודרום אפריקה ומדינות רבות נוספות.

דווקא בימים אלה אני מעלה נושא זה כדי לנסות ולהסביר כי כיבוש עזה יביא לקטל רב של חיילינו. שלושים,שלוש מאות, שלושת אלפים, שלושים אלף? ומה עם רבבות הפצועים ופגועי הלם הקרב שלנו? את השנאה לכובשים לא ניתן יהיה למחות. אני עוד זוכרת איך שירה התמים של שושנה דמארי, כלניות, הקפיץ את צנחני הוד מלכותה וגרם להם לאבד שליטה.

אז נניח שנצליח לכבוש את עזה בשנית ולפנותה לאחר שנים. האם לא יצרנו במו ידינו את הדור הבא של הטרוריסטים העתידיים שכיום הם ילדים בני 5 או 7? הצעתי היא להנהגת המדינה לזכור את אנואר סאדאת. שנה לפני שהגיע לכנסת ישראל, בראיון מאוד מפורסם בטלביזיה שנשאל בדבר אפשרויות השלום עם ישראל ענה: אלף שנים יעברו עד שנעשה שלום עם ישראל… נחלי דם יש בינינו… אבל אדם חכם ונועז מקבל החלטות אמיצות ולא נגרר על ידי חמומי מוח.

להזכירכם כי שניים ממנהיגי תנועות המחתרת נגד הבריטים היו ראשי ממשלה בישראל: מנחם בגין ויצחק שמיר. ונלסון מנדלה, שהיה אסיר המשטרה הדרום אפריקאית הלבנה, היה האיש שבחכמתו ותבונתו, מנע מרחץ דמים נורא בארצו.

רות רזניק היא יו״ר לא לאלימות וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הפוסט פורסם במקור באתר עמותת "לא לאלימות". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.