הדרך לריפוי החברה עוברת בסירוב

"אנחנו ננצח את הקפיטליזם אם נילחם במלחמה בכל הכוח". רוזה לוקסמבורג

ב-1914 עמדה התיאורטיקנית המהפכנית היהודיה, רוזה לוקסמבורג, למשפט בשל התנגדותה למיליטריזם הגרמני. בין היתר, עילת המשפט היתה נאום שנשאה בפרנקפורט ב-1913, שהוגדר על ידי התביעה כ"הסתה", ושבו קראה לחיילים גרמנים לסרב לקחת חלק במה שלימים ייקרא "מלחמת העולם הראשונה" – מלחמה שבה בסופו של דבר הובסה גרמניה, ונהרגו כ-40 מיליון איש, חיילים ואזרחים.

לוקסמבורג הותירה אחריה מורשת עשירה בקאנון המרקסיסטי ומעבר לו. ספרה "הצבר ההון", שהתפרסם ב-1913, נחשב לתרומתה התיאורטית המשמעותית ביותר. בספר זה היא טוענת כי קיים קשר סימביוטי בין אימפריאליזם לקפיטליזם, מכיוון שהקפיטליזם זקוק להתפשטות של מדינת הלאום על מנת לייצר שווקים חדשים, והדרך להתפשטות זו היא אימפריאליזם, המעודד, בסופו של דבר, מיליטריזם. טענותיה עוררו תגובות חריפות וביקורת קשה, כולל מצד עמיתיה בשמאל, בהם לנין, והמפלגה שבה פעלה בגרמניה, ה-SPD (שתמכה באימפריאליזם ובמלחמת העולם הראשונה, בראשיתה).

לוקסמבורג לא עסקה רק בתיאוריה, אלא גם בפרקסיס מהפכני. היא ניסתה ליצור ארגז כלים תיאורטי ופרגמטי שבו ניתן להשתמש כדי להיאבק בקשר הגורדי בין קפיטליזם, אימפריאליזם ומיליטריזם, ובמבני הכוח שהם תולדה שלו. בנאום שהביא למשפטה ולמאסרה בזמן מלחמת העולם הראשונה, היא ממקדת את המאבק בצלע המיליטריסטית, ומסמנת את פעולת הסירוב כנקודה הארכימדית שתביא לקריסת המבנה כולו.

הקשר בין הקפיטליזם, האימפריאליזם והמיליטריזם בולט מאוד גם במדינת ישראל של 2024, ואנו יכולים להפיק תועלת רבה בכאן ובעכשיו, הן מהניתוח של לוקסמבורג, הן מהדרכים שהיא מציעה כדי לאתגר אותו ואולי אף לפרקו.

למיליטריזם היה תפקיד מרכזי בישראל עוד לפני 7 באוקטובר, אך הוא התעצם מאוד לאחריו – גם כמנוע לתעשייה וגם כאתוס. חשיבותה הכלכלית של תעשיית הנשק הישראלית ברורה, וממשיכה לגדול. היצוא הביטחוני של ישראל זינק ב-2023, וגם רווחי התעשיות הביטחוניות זינקו באופן חד. יתרה מזאת, 7 באוקטובר והמלחמה בעזה משמשים כאמצעי לשיווק התעשייה ולהרחבת השווקים שלה, כפי שתיארה סופיה גודפרנד במאמרה במגזין 972+ ו"שיחה מקומית".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בנוסף לאימפריאליזם מהסוג הזה, נראה שהמלחמה, שראשיתה בתגובה של הגנה עצמית אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, החלה עם הזמן לשרת את התפשטות מדינת ישראל כלפי חוץ, כמדינה המשליטה צביון מובהק של עליונות יהודית, מהים עד הירדן. הטיהור האתני שמתבצע בצפון רצועת עזה, הכולל פינוי אוכלוסייה, הרס תשתיות, ביצור, הרעבה וכיתור של מי שנשאר במקום; ההרג וההרס אדירי הממדים ברצועה כולה; התוכניות להתנחלויות בעזה, מתוך הנחה ש"הערבים ייעלמו"; לצד גירוש של קהילות פלסטיניות והשתלטות של מתנחלים על שטחים הולכים וגדלים בגדה המערבית – כל אלה הם חלק מאותו מהלך היסטורי.

דרך אחת להתמודד עם השילוש הבלתי קדוש בעליל של מיליטיריזם, קפיטליזם ואימפריאליזם היא דרך לחץ ציבורי להפסקת החימוש. במקרה של ישראל, הלחץ להטלת סנקציות על חימוש נעשה מסר מרכזי בהפגנות ההמונים למען הפלסטינים בעזה, וגם בתגובת העולם להרג ההמוני.

כך למשל, בהפגנה של איגודים מקצועיים בקנט, בריטניה בנובמבר 2023, המפגינים חסמו בגופם מפעל שמייצר נשק ומוכר אותו לישראל. ביולי, תנועת Jewish Voice for Justice ארגנה הפגנה בקפיטול בוושינגטון הבירה, עם שלטים הקוראים להפסיק לחמש את רצח העם בעזה. התביעה של ניקרגואה נגד גרמניה ב-ICJ (בית הדין הבינלאומי לצדק) התבססה על הדרישה להפסיק לסייע לישראל בביצוע רצח עם, בעיקר על ידי הפסקת משלוחי נשק.

והלחץ מתחיל, כאמור, לשאת פירות. החל מפברואר, הולנד עצרה אספקת חלקי חילוף למטוסי F-35 למדינת ישראל, ובעקבותיה גם בלגיה, ספרד ואיטליה. ב-2 בספטמבר, בריטניה השעתה עשרות רשיונות ייצוא נשק לישראל. ב-18 בספטמבר, העצרת הכללית של האו"ם אישרה, ברוב גדול של 124 מדינות תומכות מול 14 מתנגדות (ו-43 נמנעות) אמברגו נשק נגד ישראל.

הפוטנציאל החתרני של הסירוב

לוקמסבורג לא התייאשה מול הרוע והעוולות שאותם ראתה וניתחה, והאמינה שניתן להיאבק בהם. בנאום שבגינו נכלאה, אמרה: "אנו מודעים לכך שכל עוד הקפיטליזם קיים, איננו יכולים לבטל את המלחמה. אבל אנחנו ננצח את הקפיטליזם, אם נילחם במלחמה בכל הכוח".

ההתנגדות למלחמה היא הטלת וטו אזרחית על פשע המלחמה. לדידה, הסירוב ימוטט את המיליטריזם, ולאחריו את הקפיטליזם והאימפריאליזם, התלויים כולם זה בזה. כדי לעשות זאת, לוקסמבורג חוזרת לכלי של התנגדות אזרחית שנגיש לכל: השביתה הכללית, שהיא אמצעי שמאפשר לכולם להתנגד למערכת הדיכוי הסבוכה שעומדת בבסיס חייה של האוכלוסייה האזרחית כולה במדינה מיליטריסטית.

הלחץ הציבורי להפסקת החימוש מתחיל לשאת פירות. מטוס F-35 מתוצרת אמריקאית בשירות חיל האוויר הישראלי, נובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מילותיה ערב המלחמה מהדהדות התלבטויות שנשמעות גם כאן: "עובדים… נשות האנושות! כמה זמן תחכו בשקט וללא הפרעה בעוד מראות הגיהנום הללו נגלים לפניכם? כמה זמן תסבלו בשקט אל מול פשעי הרצח, החסר והרעב? דעו לכם, ככל שבני האדם לא יפעלו להביע את רצונם, רצח העם לא יפסיק".

במכתב ידוע ששלחה לוקמסבורג לחברתה סופי ליבקנכט ב-1917, היא מתארת סצנה שוברת לב שבה תאואים סוחבים בגדים מגואלים בדם שהושבו מן החזית: "החייל המלווה, בחור גס, החל להכות את הבהמות בקצה המגלב שלו, בכוח כזה, עד כי פנתה אליו המשגיחה ושאלה, אם אין בלבו קצת רחמים על הבהמות הללו! – 'גם עלינו, בני האדם, אין מרחם', השיב הלה בגיחוך מרושע והכה ביתר עוז".

לוקמסבורג מתארת את הרגע הזה כמיקרוקוסמוס של האכזריות המגולמת במיליטריזם, המחלחל לכל פינה ופינה: "עמדתי לפני התאו, והוא התבונן בי, עיניי זלגו דמעות – דמעותיו שלו היו הדמעות הללו; גם למראה סבלו של אח אהוב לא ייחרד אדם יותר משנחרדתי אני למראה הסבל הזה וקוצר ידי מלהושיע. ובינתיים נצטופפו האסירים וסבו במעשיות יתרה על העגלה, פרקו את השקים הכבדים וגררום אל הבית פנימה, והחייל נתן שתי ידיו בכיס מכנסיו, והיה פוסע פסיעות גסות על פני החצר, מחייך ושורק לאיטו איזה פזמון של רחוב. וכל הוד המלחמה עבר לנגד עיניי…".

אובדן יכולת השיפוט הוא אחד המחירים שגובה תרבות מדינה מיליטריסטית. "הביטחון" הופך למושג אינטימי החודר לכל נים בגוף האזרח, מושג מופלא מאיתנו שאין לחקור בו, קל וחומר לא לסרב לאתוס ולכלכלה שהוא מייצר. בבסיסו מצוי הפחד. תנאי מקדים לייצור של אופציה חלופית לברית הדמים שהפחד מייצר הוא הסירוב להיות חלק ממנה. פעולות שונות מתוך ארגז הכלים של אי ציות אזרחי, ממרד מסים ועד שביתות כלליות, מנסות לערער את הלגיטימציה המצויה בבסיס המדינה. הסירוב, הפוגע בלב הפרקסיס המיליטריסטי, הוא המשמעותי ובעל הפוטנציאל החתרני ביותר מכולן.

בעיני לוקסמבורג, הסירוב הוא הפעולה המצויה בבסיס יכולת ההתנגדות לכל התשתיות המעצבות את חיינו, והוא דרך להציע אלטרנטיבה, גם כאשר נראה שהעתיד האפל וחסר התקווה מוכתב מראש, וליצור דמיון פוליטי חדש. סרבנות – אם בסירוב להתגייס לצבא ככלל, אם בסרבנות אפורה ואי נכונות לשרת במילואים – היא הדרך שבה הנתין יכול לפעול כנגד התשתיות הדכאניות המצויות בבסיס חייו במדינה.

בפרפרזה על האמירה של פרדריק ג'יימסון כי "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", בישראל 2024 קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף המיליטריזם. אך היכולת להתמרד כנגדו ולסרב לקחת בו חלק היא הדרך לריפוי החברה הישראלית, וליצירת תקווה חדשה ועמוקה למציאות אחרת. ואין גם צורך שכולם יסרבו, כפי שהבינה היטב חנה ארנדט כשכתבה על משפט אייכמן: "הלקח הוא שבתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא… ומבחינה אנושית, אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזאת תוסיף להיות מקום ראוי לחיים של בני אנוש".

הסירוב הוא אמירה מייסדת להקמת סדר חדש, הבנוי על הגנה על זכויות אדם בסיסיות ויצירת מנגנונים לשיתוף פעולה בינלאומי הממתנים את המיליטריזם; סדר חדש של קיום קולקטיבי בין הים לירדן השואף לשלום, במקום לחרחור מלחמה שאינה נגמרת.