הדור שזוכר והדור שלא מוכן לשכוח. שיחות עם שני פליטים מא-דאמון

אין תחליף לאדמת א-דאמון. מוחמד אעמר זידאני, עקור מא-דאמון, יושב במקום שבו עמד הכפר (צילום: דארין טאטור)

הנכבה הפלסטינית ומה שבא בעקבותיה – עקירה ופליטוּת – אינן אירוע היסטורי שהתרחש ב-1948 ואחר כך קופל ונגנז, אלא רצף אירועים מתמשך. תוצאותיה אינן מוגבלות רק למי שנאלצו לעזוב את מולדתם ולצאת לגלות, אלא גם לאלה שנותרו בארצם, נכפתה עליהם אזרחות חדשה, והם השתקעו מחדש לא רחוק מהכפרים שמהם נעקרו, כפליטים בתוך מולדתם. העקורים הפלסטינים ברצועת עזה נחשפו לגלי עקירה חוזרים, ומלחמת האזרחים בסוריה דחפה את הפליטים הפלסטינים שם להגר שוב. במילים פשוטות: הנכבה היא פצע פתוח.

>> "העצים של מגדל העמק צמחו על ההריסות של בתינו באל-מג'ידל"

אבל לא כל הפליטים חווים את הנכבה באופן זהה. כדי להמחיש זאת שוחחתי עם שני פליטים מהכפר א-דאמון, כפר שהשקיף על שפת הים של עכו ושגם אני בא ממנו. האחד הוא חוסיין א-לוּבּאני, שנולד ב-1939 בא-דאמון והעביר שם את ילדותו עד שנעקר מאדמתו ב-1948 וגלה ללבנון. השני הוא עות'מאן אבו ג'אד, שנולד ב-1964 במחנה הפליטים נהר אל-בארד בלבנון ומעולם לא ראה את הכפר, אך נושא אותו בזיכרונו.

זו השוואה בין דור שחווה את העקירה באופן ישיר ובין מי שנולד לתוך הפליטוּת. ההשוואה חושפת תמורות עמוקות במשמעות המולדת, במהות הסבל ובדפוסי התודעה וההיאחזות בזהות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

א-לובאני היה בן תשע כשנעקר מא-דאמון. בכפר הוא הספיק ללמוד רק עד כיתה ג', ואז גלה ללבנון. הגלות לא שברה את רוחו. הוא המשיך בלימודיו, מתעקש שלא הכול יילקח ממנו, ולימים השלים שני תארים ראשונים ותואר נוסף באוניברסיטת ביירות הערבית, בחינוך, בציור ובהוראת אנגלית. הוא סיים בהצטיינות יתרה, וכיום חי בטריפולי שבצפון לבנון.

א-לובאני לא הסתפק בלימודים, אלא הפך את עטו לזיכרון חי: הוא חיבר כ-40 ספרים ותרגם 15 נוספים, כאילו בנה במילים את האבנים שנהרסו. ככל שחלפו השנים הוא חש, לדבריו, "חי ובועט". כל ספר נושא את שמו ואת שם כפרו, והוא מדפדף ומרחף חזרה אל א-דאמון פעם אחר פעם.

אבו ג'אד נולד במחנה נהר אל-בארד שבצפון לבנון ב-1964, בן למשפחה שגורשה מא-דאמון. רגלו מעולם לא דרכה על אדמת הכפר, אך לדבריו נשא אותו בתוכו. הוא למד בארצות רחוקות והשיג תואר שני במדעי החקלאות והביולוגיה מאוניברסיטת גֶדֶלֶה שבהונגריה, עסק במסחר בחומרים חקלאיים ובדשנים, והפך מומחה לגידול פטריות ממגוון סוגים, כאילו התעקש להצמיח חיים בכל מקום שבו חנה.

כפר המשקיף על חוף הים ליד עכו. צילום אוויר של א-דאמון לפני הנכבה

כמהנדס השתייך אבו ג'אד לאיחוד הכללי של המהנדסים הפלסטינים, שימש חבר בוועד המנהל של סניף לבנון בין השנים 2014–2023 והיה חבר במועצה העליונה של האיחוד. הוא פעל בארגונים לא-ממשלתיים בין 2007 ל-2022, ונשא את הפליטוּת מזווית אחרת, בעולם שבו המאבק מתרחב ולובש צורות חדשות.

בעדותו של א-לובאני, המולדת מופיעה כחוויה חושית ישירה. הוא אומר: "א-דאמון הוא מולדתי וההיסטוריה שלי וחיי, ואני רואה את עצמי בתוכו". המולדת אצלו קשורה לזיכרון חי ולפרטים היומיומיים.

אצל אבו ג'אד, לעומת זאת, המולדת היא חוויה סמלית. היא חורגת מתחום ההתנסות הישירה אל תחום הדמיון. "כפרנו א-דאמון הוא המצפן של חיינו", הוא אומר. "אין לענף חיים בלי שורשים. הוא (א-דאמון) חשוב מכל בירות העולם". אצלו המולדת הופכת לרעיון מכונן של זהות, הנבנה דרך הורשה והנצחת הנרטיב.

א-לובאני מתמצת את חוויית הפליטוּת במשפט דחוס: "חיי (הם) סבל. כן, אני אוכל ושותה, אבל אלה אינם החיים". אבו ג'אד, לעומתו, מרחיב את המשמעות הזו ומתאר את הפליטות כמצב קיומי מתמשך: "להיוולד פליט זה כמו לצעוד בדרך הייסורים, לחיות את כל צורות העוני והמחסור, בלי מדינה ובלי מולדת שיגנו עליך". הפליטות הופכת מאירוע חולף בחיי הדור הראשון, למציאות קבועה המעצבת את חיי הדור השני מרגע היוולדו.

זיכרונו של א-לובאני נשען על חוויה ישירה עם המקום. "אין לי תחליף לאדמת א-דאמון", הוא אומר, "אני רואה את מישוריה ואת גבעותיה ואת עציה". אבו ג'אד, לעומתו, מבטא זהות המועברת בירושה, ואומר: "זהו רצון שעובר מהסבים לנכדים". הזיכרון האישי-חושי של א-לובאני הופך אצל אבו ג'אד לזהות קולקטיבית הנמסרת מדור לדור, עד שהיא הופכת לחלק מהמבנה הפנימי של הפרט.

א-לובאני, בן דור הנכבה, חווה ילדות שנקטעה בשל העקירה. אבו ג'אד מתאר את ילדותו כחוויה נעדרת: "לא חיינו כלום מהילדות. בגיל עשר פרצה המלחמה ונשאנו נשק". חוויה זו קשורה למלחמת האזרחים בלבנון. הילדות עצמה התאפיינה בחוסר יציבות.

מדבריו של א-לובאני עולות תקווה והמתנה. "אינשאללה, נגיע לפתרון ונשוב לא-דאמון", הוא אומר. אבו ג'אד מדבר על עשייה ועימות: "איני יכול לוותר על זכותי, גם בשעות החולשה הקשות ביותר שלי". הוא מבטא זאת גם באמצעות אימוץ כלים חדשים למאבק: "ההשקעה האמיתית היא המדע והפעילות המקצועית והחברתית, קרב מתמיד להגנה על הקולקטיב שלנו". אבו ג'אד אינו רק קורבן הכמה לשוב, אלא גם אקטיביסט המחפש דרך פעולה.

בעוד שחווייתו של א-לובאני סובבת סביב רגע העקירה והנכבה עצמן, אבו ג'אד מתאר מציאות מתמשכת של משברים: "חיינו משבר אחרי משבר, פלישות 1978 ו-1982, מלחמות 1996 ו-2006". אצלו אין נכבה אחת, אלא שרשרת של נכבות המצטרפות זו לזו.

חוויה שעוברת מדור לדור. עקורה מהכפר א-דאמון בשרידי הכפר (צילום: דארין טאטור)

א-לובאני מתאר דווקא השתלבות יחסית. "אין שום דבר שמייחד אותי מלבנוני מטריפולי", הוא אומר, "אבל מהמצב הפלסטיני שלנו לא ניפטר". אבו ג'אד, לעומתו, מדגיש את המתח שבין הקיום היומיומי להיעדר הזכויות: "קרב מתמיד עם האחר ששולל ממך את זכויותיך. אנחנו חיים במינימום של זכויות אנושיות". כלומר, אצלו חוויית הפליטוּת היא מצב של הדרה מתמשכת.

אצל א-לובאני, המולדת נותרת נוכחת בזיכרון. אצל אבו ג'אד, זיכרון המולדת מעוצב באופן אחר. "המדיה החברתית חיברה אותנו מחדש", הוא אומר, "אלה כבר לא רק סיפורים, אלא קשר חי. ציירנו את אילן היוחסין". הטכנולוגיה עוזרת לבנות את הקשר למולדת.

ההבדל בין עדויותיהם של א-לובאני ואבו ג'אד חושף מהפך בחוויית הפליטוּת הפלסטינית. בעוד חוויית הדור הראשון נשענה על הטראומה הישירה של העקירה ואובדן המקום, חוויית הדור שאחריו היא של זיכרון שעבר בירושה. הפרט אינו חי את האירוע עצמו, אלא גדל בתוך סיפורו.

ההשוואה מגלה כי המרחק ביניהם אינו רק מרחק של זמן, אלא גם של תודעה. הראשון חי את הנכבה כאירוע, והשני חי אותה כמבנה. הראשון זוכר את מה שאבד, והשני נלחם על מה שמעולם לא הכיר. הראשון נושא את דמות המולדת בזיכרונו, והשני נושא את רעיונה בזהותו.

חרף ההבדלים הללו, מה שנותר קבוע הוא ההכרה הבלתי מעורערת בכך שהשיבה תבוא באחד הימים. ההיאחזות במולדת והאמונה בהכרחיותה של השיבה צרובות בתודעה הפלסטינית, דור אחר דור. "שלום עליך א-דאמון, עד יום המפגש", אומר א-לובאני. אבו ג'אד מתעקש שזכות השיבה אינה פוקעת, אלא נולדת מחדש עם כל דור – בכלים חדשים, בתודעה מתחדשת ובהעמקה של מושג השייכות.

וכך אדמת א-דאמון נותרת נוכחת ברוחו של סב שראה אותה בעיניו, ובתודעתו של בן או נכד שמעולם לא ראה אותה. היא משמשת מצפן, יהיה המרחק רב ככל שיהיה, ומקומות הגלות רבים ככל שיהיו. המולדת איננה נקודה על מפה, אלא פעימה בלב שמסרב לחדול לפעום. ועד שתבוא החזרה, הפלסטיני ימשיך לצעוד בצעדת השיבה, לשאת את המפתח, את הזיכרון ואת האמונה כי הסיפור עוד לא תם.

 אני דור שלישי, שלא מוותר

הצהרה שהכפר לא נמחק. סיור בשרידי הכפפר א-דאמון (צילום: באדיבות נדאל עות'מאן)

אני נדאל עות'מאן, בנם של סמיר ז"ל ולילא, מבני הכפר א-דאמון. אני דור שלישי לנכבה. גדלתי בטמרה שבגליל, חי בה גם כיום, ואני עורך דין ופעיל חברתי-פוליטי. הטקסט הזה לא נכתב רק מתוך צורך לחקור ולתעד, אלא מתוך החיים עצמם. הטקסט הזה הוא שלי ושל רבים אחרים הנושאים בליבם כפר שלא זכו לגדול בו.

אני וחברים נוספים ארגנו השנה, ביום שבו ישראל מציינת את יום העצמאות, ביקור שיבה לא-דאמון. הזמנו את הקהל הרחב – ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים – לבוא ולשמוע את סיפורי הכפר. נפגשנו כולנו כקהילה שיכלה לצמוח ולשגשג על אדמת א-דאמון, אלמלא פיזרה הנכבה את המשפחות לכל עבר. זה לא היה רק טקס זיכרון, אלא מעשה של הנכחה: הצהרה שהמקום הזה לא נמחק, אנשיו לא נעלמו, ושהסיפור עודנו נכתב.

לשתי בנותיי גידלתי חלום שבו הזיכרון אינו מוליד שנאה, והצדק ההיסטורי אינו סותר חיים משותפים. איני מוותר עליו. אני ממשיך לחבר בין אנשים, בין נרטיבים ובין כאב לתקווה, לעבר חזון של חיים משותפים על האדמה הזו. א-דאמון, עבורי, אינו רק מה שאבד; הוא גם מה שעוד אפשר לבנות.

עו"ד נדאל עות'מאן הוא פעיל חברתי ופוליטי