newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מתעורר מהפנטזיה על ישראל

ישראל היא עדיין חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. אבל מתחת לאף של נתניהו מתרחש שינוי. העלבונות שמוטחים באובמה, וההתייחסות למי שמעיזים לבקר את ישראל כלא יהודים מספיק מסמנים את הקרע בין הדור הצעיר של יהודי ארה"ב לבין ההנהגה הישראלית

מאת:

כותבת: ליסה גולדמן

במהלך הקיץ האחרון הצליח מייקל אורן, שגריר ישראל בארה"ב בשנים 2009-2013, להעליב בחדווה משונה את כל האליטה המדינית, התקשורתית והממשלתית בניו-יורק ובוושינגטון, על ידי שורת האשמות שהטיח בנשיא אובמה וביהדות האמריקנית הליברלית.

תמצית ההאשמות היתה שהנשיא אובמה מחבל במתכוון ביחסים עם ישראל בכדי להתחנף לעולם הערבי המוסלמי, וכדי להקל על המשא-ומתן הגרעיני עם איראן. אורן גם טען שהנשיא מגלה יחס סלחני כלפי הטרור בגלל תסביך-אב מוסלמי לא פתור שלו, והגדיר את היהודים האמריקנים שביקרו את ישראל כאנטי ישראלים או לא יהודים דיים.

תגובתם של אנשי מדיניות החוץ האמריקנית היתה נזעמת. הם חשו נבגדים. האנשים האלה ראו באורן בן ברית החולק את תפיסת עולמם. תחת זאת, הוא קרע מעליו את מסכת המתינות וחשף מאחוריה לאומן צורמני שהחבילה שהוא סוחב מלאה בפנטזיות על הלוחם העברי, אובססיית שואה, ומנטליות מתבצרת.

אך בעוד דמויות מרכזיות מתוך המעגלים המדיניים הפנימיים, דוגמת מרטין אינדיק, השיבו לטענותיו של אורן על התנהלות הבית הלבן תחת הנשיא אובמה בעימותים עצבניים בסי.אן.אן, איש כמעט לא התייחס לסיפורו האישי של השגריר בדימוס, סיפור בנאלי באופן כמעט מביך: נער יהודי "חנון" שגדל בפרבר אמריקני וסבל קשות מהתעמרות אנטישמית מצד בריונים. בשנות התבגרותו הוא החל לגלות עניין אינטנסיבי בשואה, נשבע לעשות הכל כדי שהיא לא תחזור על עצמה, הפך לציוני מושבע והחל לחסוך כסף כדי לעלות לישראל, שם יהפוך כבמטה קסמים ללוחם יפה התואר שמתגייס לקרב ללא חת. הוא גם מסתכן בהבאת מצות ותשמישי קדושה ליהודים מסורבי העלייה בברית המועצות, חוזר לישראל, משתתף במלחמה, נושא את אהובתו לאישה ולבסוף הופך לדיפלומט בכיר הממשיך ללחום את מלחמותיה של ישראל, הפעם בזירה הדיפלומטית הבינלאומית.

> "מצביעים שחורים בארה"ב זועמים על ההנהגה הישראלית"

עבור לא מעט יהודים אמריקאים מהדור המבוגר יותר הסיפור האישי של מייקל אורן חוויה מוכרת שמסבירה את האידאליזציה שהם עושים לישראל. בתמונה אורן ג'ון קרי (צילום: מחלקת המדינה האמריקאית)

עבור לא מעט יהודים אמריקאים מהדור המבוגר יותר הסיפור האישי של מייקל אורן חוויה מוכרת שמסבירה את האידאליזציה שהם עושים לישראל. בתמונה אורן ג'ון קרי (צילום: מחלקת המדינה האמריקאית)

כל יהודי אמריקני מעל גיל 45 שהשתתף אי פעם במחנה קיץ יהודי מכיר את הסיפור הזה בעל פה. כולנו צמחנו על ברכי הסיפורים על מסורבי העלייה בגולאגים, השתתפנו בעצרות לשחרור יהודי ברית המועצות, הקשבנו לניצולי שואה שסיפרו את סיפורם בבית הספר ביום הזיכרון, שמענו את הורינו ואת הסבים והסבתות מספרים על האנטישמיות שחוו בשנות הארבעים, החמישים והשישים, סיפורים על מכסות לסטודנטים יהודים באוניברסיטאות, על שכונות היוקרה בהן סיכמו בעלי הבתים בינם לבין עצמם שלא ימכרו בתים ליהודים, על משרדי עריכת דין שסירבו להעסיק יהודים, ועל מועדונים שלא קיבלו יהודים כחברים.

מי שנענה באופן אוטומטי לנרטיב המהוקצע לעילא של אורן הוא הדור הזה של יהודי אמריקה, אלה המבוגרים דיים כדי לזכור את עוצמת הגאווה והתרוממות הרוח בעקבות הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים. הסיכוי שיהודים שנולדו בשנות השמונים יתחברו לסיפור הזה של אורן הוא קטן באופן משמעותי.

לא אכפת לי. ממש לא אכפת לי

ואולם בעוד יהודים אמריקנים בני גיל מסויים עשויים להתייחס לדבריו של אורן על ילדותו ועל שאיפותיו הציוניות מתוך רפלקסיה נוסטלגית, התגובות הנזעמות להאשמות שהטיח אורן בנשיא אובמה כמי שבגד בישראל ורמיזתו לכך שיהודים אמיתיים לא מבקרים את ישראל מעידים כי הוא איבד קשר עם המגמות המשתנות בקרב יהדות ארצות הברית. במיוחד נדמה כי אורן שכח שמרבית היהודים האמריקנים מצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית, ושקרוב לשבעים אחוז מהם הצביע עבור אובמה ב-2008 ושוב ב-2012.

ואולי למייקל אורן ולדומיו פשוט לא ממש אכפת, אבל הם דיפלומטים מספיק כדי שלא לומר כך מפורשות. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, מעולם לא הניח לגינונים מסוג זה להפריע לו; בפורום סבן שנערך בוושינגטון בשבוע הראשון של דצמבר, כתב ה"אטלנטיק" ג'פרי גולדברג אמר לליברמן כי סטודנטים יהודים מתקשים יותר ויותר להגן על מדיניותה של ישראל בקמפוסים. תשובתו של ליברמן, בפנים החתומות חסרות ההבעה האופייניות לו, היתה "לא אכפת לי". ואז הוא הוסיף: "ממש לא אכפת לי".

גולדברג, אשר מיצב את עצמו בשנים האחרונות כשומר השער של השיח אודות ישראל בוושינגטון, היה המום. וכמוהו גם הקהל. לא רק בגלל גסות הרוח בה התבטא ליברמן, אלא משום שהוא אישש בבוטות את מה שכבר הלך והתבהר במהלך השנתיים האחרונות: שנתניהו, בנט, ושאר האליטה הפוליטית הימנית והפרו-מתנחלית בישראל לחלוטין לא מסונכרנים פוליטית או אידיאולוגית עם הקול היהודי המיינסטרימי בארצות הברית. בתקופת שלטונו של נתניהו, משרד ראש הממשלה בירושלים הפך למעין שלוחה של המפלגה הרפובליקנית. אלא שהרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית עדיין מזדהה עמוקות דוקא עם המפלגה הדמוקרטית.

> לא תשובה ולא נתניהו, מתווה הגז הוא פרויקט של הממשל האמריקאי

תומכים של ארגון JVP מפגינים במהלך המתקפה הישראלית האחרונה על עזה, 2 באוגוסט 2014. בעקבות המלחמה נרשמה עליה משמעותית במספר המצטרפים לארגון

תומכים של ארגון JVP מפגינים במהלך המתקפה הישראלית האחרונה על עזה, 2 באוגוסט 2014. בעקבות המלחמה נרשמה עליה משמעותית במספר המצטרפים לארגון

הפערים הערכיים מתרחבים

עבור הדור היהודי הזה בארצות הברית, הפער ההולך ומעמיק בין ישראל, המדינה בידיה הפקידו במידה רבה את הבעלות על הזהות היהודית שלהם, ובין ארצות הברית, ביתם, מעלה באוב את רוחות הרפאים של פחד הנאמנות הכפולה. הם לא יכולים באמת להזדהות עם נתניהו לאור ההערות הגזעניות שלו, הקואליציה הימנית-ניצית שלו והעוינות המופגנת שלו לאובמה, ובה בעת, ישראל חשובה להם מאוד כמקום וכרעיון. משום כך הם יכלו לגנות את הערתו הגזענית של נתניהו ביום הבחירות, שעמדה בניגוד משווע לתפיסות הליברליות שלהם, וגם לתמוך במלחמת צוק איתן בעזה מפני שהצבא והתקשורת הישראלית אמרו שזאת מלחמת הגנה.

אבל עבור הדור היהודי האמריקני הצעיר יותר, ילידי שנות ה-80, המלחמה האחרונה בעזה היתה מעין קו פרשת מים ביחסם המשתנה לישראל. מימדי ההרס ברצועה והפער הענק בין מספר הקורבנות – כ-1,900 הרוגים פלסטינים, ביניהם למעלה מ-500 ילדים, לעומת 67 קורבנות ישראליים – הותירו רושם עז. לאחר המלחמה, הארגון הפרוגרסיבי JVP – Jewish Voice for Peace רשם עליה חדה במספר החברים שהצטרפו לשורותיו. לדברי מנהלת הארגון, רבקה וילקומרסון, מספר הסניפים של הארגון ברחבי ארצות הברית הוכפל מאז קיץ 2014. מספר העוקבים אחריו ברשתות החברתיות גדל פי שלושה.

עבור הקהילה היהודית הממסדית, המאופיינת בערכים חברתיים ליברליים וביחס הבלתי ביקורתי בדרך כלל כלפי ישראל – יחס שעומד כעת למבחן אמיתי לאור המדיניות של ראש הממשלה נתניהו – ארגון JVP ותמיכתו בחרם על ישראל נתפס כגוף נתעב. בארצות הברית, יהודי יכול בקלות רבה לאין שיעור להטיל ספק בקיומו של האל בבית הכנסת מאשר לבקר את ישראל. ולמרות צמיחתו של JVP, מספר חבריו המשלמים דמי חבר עומד כעת על 10,000 בלבד. ובכל זאת, הגידול המהיר מצביע על בקיעים בתוך שורות הקהילה היהודית שהיתה לפנים כמקשה אחת.

הגברים שמכתיבים את השיח

האנשים במעגלים הפנימיים בוושינגטון מתקשים, עם זאת, לעקוב אחרי המהלך של בקיעים אלה. קובעי המדיניות מעצבים את עמדותיהם בהתאם לעמדות של קבוצה קטנה המורכבת רובה ככולה מגברים יהודים בגילאי 50 ו-60, אותם גברים המאיישים כמעט כל כנס וכל פאנל לניתוח חדשות בסי.אן.אן. מרטין אינדיק, דייויד מקובסקי, ארון דייויד מילר, דניס רוס, פיליפ גורדון, ג'פרי גולדברג. כשהם רוצים לשמוע ניתוח מפי ישראלי של ממש, הם יפנו לארי שביט או בכיר שב"כ בדימוס כמו עמי אילון. ולא שיש מחסור בנשים מומחיות, או מומחים לא יהודים, או כאלה צעירים יותר, או פרוגרסיבים יותר. אבל הם לא חלק מהמעגלים הפנימיים ואין להם השפעה פוליטית.

בינתיים, הקבוצה הזו של גברים בגיל העמידה שלא ממש מבינים את המורכבויות של המציאות בשטח – בישראל/פלסטין או בקרב הקהילה היהודית האמריקנית – שולטים ומכתיבים במידה רבה את השיח על ישראל/פלסטין בדרגים הגבוהים ביותר בוושינגטון. התוצאה היא נאומים צורמים להחריד כמו נאום המליאה שנשא ג'ו ביידן בכנס של ג'יי-סטריט לפני שנתיים, או זה שנשאה סמנת'ה פאוור בכנס הארץ שהתקיים בניו-יורק בדצמבר האחרון. שניהם נשאו נאומים המתאימים יותר ל-AIPAC, השדולה היהודית האמריקנית השמרנית, בפני קהל פרוגרסיבי שגילה קוצר רוח וחוסר עניין בקלישאות אודות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והתייחסויות נוסטלגיות מביכות למנהיגים ישראליים דגולים מדור הנפילים, כמו גולדה.

> דונלד טראמפ לא יותר גזען מהפוליטיקאי הישראלי הממוצע

פעילי JVP בפעולה ישירה נגד ארגון FIDF במחאה על תמיכתו במה"ל

פעילי JVP בפעולה ישירה נגד ארגון FIDF במחאה על תמיכתו במה"ל

ישנו גורם נוסף שחשוב לקחת בחשבון בניתוח ההשלכות האפשריות של התמורות החלות בדעת הקהל היהודי-אמריקני ביחס לישראל: העובדה שעבור רוב יהודי ארצות הברית, ישראל איננה הסוגיה הבוערת ביותר. על פי סקר שערך מרכז Pew בשנת 2013, בני ה-30 ומטה בקהילה הולכים ומאבדים עניין הן בישראל והן ביהדות. ייתכן שבתוך דור או שניים, מועמדים לנשיאות וחברי קונגרס כבר לא יצטרכו בכלל לעסוק בשאלת ישראל בקמפיינים שלהם. אפשרות נוספת היא שישראל תהפוך לסוגיה המזוהה עם הימין הנוצרי האוונגליסטי הרבה יותר מאשר עם מצביעים יהודים.

במהלך השנים 2014-2015, הפער האידיאולוגי בין יהודים דמוקרטיים המשתייכים לקהילה היהודית הממוסדת בארצות הברית לבין העמדות הניציות של ההנהגה הישראלית הפך כה גדול עד שלא ניתן להתעלם ממנו יותר. את המלחמות אפשר להצדיק בשם הביטחון של ישראל, אך לא כן ביחס להסתה גזענית, צנזורה על ספרים, וניסיון להביא לסגירת ארגוני זכויות אדם. עבור מרבית יהודי ארצות הברית, ישראל היא יותר בבחינת רעיון מאשר מציאות. הם לא מדברים עברית, הם לא יבקרו בה יותר מפעם או פעמיים בימי חייהם, והיכרותם עם החברה הישראלית מוגבלת ורדודה. אבל מדינת ישראל חשובה להם, ולא רק כסמל; לקיומו של מקלט בטוח יש חשיבות גדולה עבור עם שסבל מרדיפות ומרצח עם.

כעת, רבים מחברי הקהילה נאלצים להתמודד עם המשבר הקיומי הנובע מההתנגשות בין תעודת הביטוח וסמל הזהות לבין הערכים הבסיסיים ביותר שלהם. כפי שאמר לי חבר שאיננו דתי כלל וכלל ואינו מדבר עברית או יידיש, הזהות שלו כיהודי התבססה על ישראל ועל השואה. "ועכשיו, מה בדיוק אני אמור להנחיל לילדים שלי?", הוא שואל. השאלה הזו עוד עלולה להתברר כירושה המשמעותית ביותר שינחיל נתניהו ליהדות התפוצות.

ליסה גולדמן היא כותבת ועורכת באתר 972+.
הפוסט פורסם במקור באנגלית, ותורגם על ידי אורלי נוי.

> איילת שקד מתנגדת למימון זר? בדיחה טובה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים מתעמתים עם מתנחלים וחיילים באזור ח'לה אל-שוואהין, ב-8 במרץ 2021 (צילום: באסל אל-עדרה)

פלסטינים מתעמתים עם מתנחלים וחיילים באזור ח'לה אל-שוואהין, ב-8 במרץ 2021 (צילום: באסל אל-עדרה)

המדיניות הגזענית שנקראת "אדמות מדינה"

פלסטיני מבוגר ראה מתנחלים חופרים באדמתו, והלך עם בני משפחתו – בעלי הקרקע – לבדוק מדוע זה קורה. מה שקרה אחר כך הוא עוד דוגמה שגרתית ויום יומית של המדיניות שמפעילה ישראל כדי לגרש את הפלסטינים מאדמתם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf