הגידול הדמוגרפי בחברה החרדית מגדיל את האי שוויון
בעוד בשנות ה-50 נשים חרדיות ילדו פחות משלושה ילדים בממוצע, היום הממוצע עומד על יותר משבעה. במקביל שיעור הגברים החרדים העובדים ירד בתלילות. השילוב בין השניים הוא בעיה חברתית שראוי לטפל בה בצורה רצינית ומעמיקה
בכתבה הראשונה בסדרה, "דילול אוכלוסייה? תאנוס יכול לחכות", הוסבר "מודל התמורה הדמוגרפי", שדרכו עברו כמעט כל המדינות המפותחות בעולם. חוץ ממדינה אחת קטנה במזרח התיכון.
ישראל אינה משתבצת היטב במודל הזה. מצד אחד, היא מדינה מפותחת כמעט בכלל מדד. מאידך, קצב גידול האוכלוסייה כאן הוא כשל מדינה מתפתחת. ממוצע גידול האוכלוסייה השנתי באירופה, למשל, הוא 0.04%, ואילו אצלנו בישראל הוא כ-1.5%.
אם נמקם את מדינות העולם על גרף שציר ה-Y בו הוא מדד המאפיין את רמת החיים הממוצעת במדינה, וציר ה-X בו את מספר הלידות לאישה, חריגותה של ישראל תבלוט מיד. ב-32 המדינות המפותחות (שלב 4 – בכחול) רמת החיים גבוהה והילודה נמוכה; ב-32 מדינות הביניים (שלב 3 – בירוק), רמת החיים נמוכה יותר והילודה בממוצע גבוהה יותר; ובמדינות העולם השלישי (רובן בשלב 2 – באדום), רמת החיים נמוכה והילודה בממוצע גבוהה עד גבוהה מאוד.
מכל 173 המדינות בגרף, ישראל היא היחידה שאינה משתבצת באחת משלוש הקבוצות המובהקות.
אם נבחן את ההיסטוריה של קצב גידול האוכלוסייה בישראל, כפי שניתן לראות אותה מגרף המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), נקבל תמונה מבלבלת למדי, שקצב גידול האוכלוסייה עולה ויורד בה באופן לא ברור.
גלי ההגירה לישראל וממנה מערפלים את התמונה. צריך לנטרל את האלמנט הזה כדי להבין מה קורה עם הריבוי הטבעי, כלומר לבחון לא את הגידול באוכלוסייה אלא את שיעור הפריון, או מספר הילדים הממוצע שאישה יולדת בימי חייה.
אם מסתכלים על גרפים היסטוריים באתר ה-OECD, ניתן לראות שהפריון הממוצע לאישה בישראל נותר כמעט קבוע מאז תחילת שנות ה-60. הגרף שלמטה מראה שבין 1961 ל-2018 ירד מספר הילדים לאישה במקסיקו מ-6.8 ל-2.1, בטורקיה מ-6.4 ל-2.0, בקולומביה מ-6.7 ל-1.8 ובקוריאה הדרומית מ-5.8 ל-1.0. ניכר שכולן התקדמו לאורך המודל הדמוגרפי, ואילו בישראל באותה תקופה הירידה היתה מ-3.8 ל-3.1 בלבד. מהמקום האחרון בחבורה ב-1961 עברה ישראל להיות אלופת הילודה של ה-OECD.
למעשה, מסוף שנות ה-70 לא היה שינוי של ממש בפריון הממוצע בישראל, ובכל 40 השנים האחרונות הוא היה 3 ילדים לאישה, פלוס או מינוס 0.2. נראה שישראל נתקעה בשלב 3 של המודל הדמוגרפי. שיעור הפריון בישראל כיום, 3.1 ילדים לאישה, גבוה בפער גדול מזה של שאר מדינות ה-OECD. בחברות הארגון הבאות אחריה בטבלת הפריון, מקסיקו וטורקיה, שיעור הפריון הוא 2.1 ו-2.0 ילדים לאישה בהתאמה.
השילוב של פריון ברמה המאפיינת מדינות מתפתחות, יחד עם הגירה חיובית ותוחלת חיים גבוהה המאפיינים מדינות מפותחות, מעמיד את ישראל בפני אתגר.
לפני כמה שנים ערכה הלמ"ס תחזית לגידול האוכלוסייה עד 2065. בגרף שלמטה אפשר לראות את שלוש האלטרנטיבות שהציעה הלמ"ס, בהתאם להערכותיה אודות המשך קצב גידול האוכלוסייה – תחזית נמוכה שלפיה קצב הילודה מאיט משמעותית; תחזית גבוהה שלפיה הקצב נשאר בעינו; ותחזית ביניים שניתן לקוות לה.
על הגרף ניתן לראות את עדכון נתוני האמת, ומסתמן שכמו בתחזיות קודמות שערכה הלמ"ס, גם הפעם נראה שהמציאות מתיישרת דווקא לפי הקצה העליון של התחזית.
על פי המגמה, צפויה אוכלוסיית ישראל לכל הפחות להכפיל את עצמה עד 2050, מה שיהפוך אותה לאחד האזורים הצפופים בעולם. זאת עוד לפני שמביאים בחשבון שאזורים נרחבים במדינה הם בעייתיים ליישוב, ועוד לפני שמתחשבים בשינויי האקלים שצפויים להחריף את הבעיה.
גידול אוכלוסייה כזה מציב אתגרים חריפים לתשתיות בשלל תחומים – בריאות, הגנת הסביבה, דיור, חינוך, תחבורה, תעסוקה ועוד. אם ניקח למשל רק את תחום החינוך, הרי שריבוי התלמידים המתמיד גורר מחסור כרוני הן במספר בתי הספר והן בכוח אדם. דבר זה מכתיב ירידה באיכות הלמידה הן מצד התלמידים והן מצד המורים, מכיוון שמצוקת התשתיות מחייבת ריבוי תלמידים בכיתה, ומצוקת כוח האדם מחייבת התפשרות על גודל הכיתות ורמת המורים. הבעיה החברתית והכלכלית המתפתחת מסתמנת כחמורה אף יותר.
מדינה אחת לשישה עמים
החברה הישראלית נחלקת בהכללה ליהודים ושאינם יהודים, כאשר כל אחת מאוכלוסיות אלה נחלקת שוב, בחלוקה גסה, לשלושה מגזרים: היהודים נחלקים לחילונים, דתיים-ציוניים וחרדים, והלא-יהודים נחלקים לערבים נוצרים, ערבים מוסלמים ודרוזים. השוני בין הקבוצות מתבטא בין השאר גם במאפיינים הדמוגרפיים של כל אחת מהן, ובאופן שבו מאפיינים אלה השתנו עם השנים.
ב-2016 הכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח, שהתבסס על נתוני הלמ"ס, בשם "שיעורי הפריון הכולל בישראל לפי דת ולפי רמת דתיות". בדו"ח מופיעות מגמות הפריון המובחנות בכל מגזר, המראות שבין 1960 ל-2014 ירדו בחדות שיעורי הפריון של נשים בכל המגזרים הלא יהודיים.
בקרב האוכלוסייה היהודית, לעומת זאת, הירידה היתה קטנה, מ-3.4 ילדים לאישה ב-1960 ל-3.1 כיום. בעשורים האחרונים שיעור הפריון היהודי לא רק שלא ירד, אלא אף עלה. מדוע?
בקרב הנשים היהודיות המזדהות כחילוניות וכמסורתיות שיעור הפריון הכולל מעולם לא ירד מ-2.2, כך שגם הוא לבדו גבוה משיעור הפריון בכל המדינות האחרות ב-OECD. אולי מגמה זו נשענת גם על מה שנתפס כמאבק דמוגרפי פנימי על אופייה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית", ולא במקרה היקף השימוש בטכנולוגיות פריון לנפש והיקף המימון הציבורי שלו בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם.
אבל הרחק מעל ומעבר למגזר החילוני והמסורתי, בולט מגזר אחר בצמיחתו המהירה לא רק בישראל אלא אף ביחס לעולם, ובכך שהוא שובר את התבניות הקלאסיות של המודל.
מודל התמורה הדמוגרפי מראה בכל מדינות העולם מתאם יפה בין ירידה בפריון לבין עלייה בהשכלת נשים ובשיעור השתתפותן בשוק העבודה, וכמו כן מתאם הפוך בין עלייה בעירוניות האוכלוסייה לבין שיעור הילודה וקצב הגידול שלה. אלא שהמגזר החרדי בישראל שובר את כל המתאמים הללו: שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה כמעט כפול מזה של הגברים (כפי שניתן לראות בגרף), המגזר עירוני באופן קיצוני, ונשים זוכות להשכלה רלוונטית למשק בשיעור גבוה יותר מהגברים.
והנה למרות כל זאת, מסיבות תרבותיות, דתיות ובעיקר בזכות הקונסטלציה הפוליטית התומכת בכך, מגזר זה שובר שיאים בהשוואה לכל מקום אחר בעולם מבחינת השילוב בין ילודה גבוהה, תמותה נמוכה ויציבות מגמות הפריון לאורך שנים ואף עשורים.
נשים חרדיות אשכנזית שנישאו לפני 1955 ילדו בממוצע 2.8 ילדים. הממוצע עבור נשים מאותו מגזר שנישאו בשנות ה-70 כבר היה 5.9 ילדים, וב-2004 הוא היה 7.4. מחקר של הביטוח הלאומי מתאר כנקודת מפתח את "הרחבת מערך קצבאות הילדים בשנות ה-70, הנהגת הסדר 'תורתו אומנותו' שפטרה חרדים משירות צבאי אבל חייבה אותו ללמוד בישיבה ולא לעבוד, ותמיכות שהוענקו לבחורי ישיבה".
ההתייחסות היא לבחירות ב-1977, שבעקבותיהן התאפשר לראשונה ליו"ר הליכוד, מנחם בגין, להקים קואליציה של 62 חברי כנסת, בסיוע ארבעת חברי הכנסת של אגודת ישראל החרדית. "גבירותי ורבותי – מהפך!" התאפשר (בין השאר) בזכות ביטול המכסות של הסכם "תורתו אומנותו", שבמסגרתו יכלו צעירים חרדיים להימנע מלהתגייס לצבא בתנאי שימשיכו ללמוד בישיבה.
ב-1977 היו 8,260 תלמידים בהסכם. ב-2010 הגיע מספרם ליותר מ-60 אלף. בהמשך העבירה ממשלתו של אהוד ברק בשנת 2000 את חוק הסיוע למשפחות ברוכות ילדים ("חוק הלפרט"), שהגדיל מאוד את הקיצבה לכל ילד במשפחה מהחמישי ואילך. מחקרים של מישר ומנסקי ושל בט"ל טענו לקשר בין קצבאות הילדים לפריון, ואף הודגם מתאם בין קיצוץ קצבאות הילדים על ידי בנימין נתניהו ב-2003, כשר האוצר בממשלת שרון, לבין הירידה מיד אחרי כן בקצב הילודה.
> מאחורי הסטטיסטיקה על "הילודה החרדית" יש נשים. אלה סיפוריהן
השילוב המתגבר במגזר של הסתמכות על תשלומי העברה, השתתפות נמוכה בשוק העבודה והשכלה שמקשה על השגת משרות ברמת הכנסה גבוהה גרר עוני בהיקף רחב. ב-1998 למשל שיעור העוני בחברה החרדית היה 38%. המצב במגמת החרפה, ולפי מדד הביטוח הלאומי ב-2015 הגיע כבר שיעור העוני החרדי לכדי 52%.
הכלכלן אלי ברמן הציג במחקריו תיאוריה שלפיה דווקא המחסור מחזק את הילודה הגבוהה במגזר זה, שכן לימודים בישיבה ומשפחה גדולה מחזקים את מעמדה של המשפחה בקהילה משום שהם מעידים על נכונות לוויתורים ועל הסתפקות במועט.
הפריון הגבוה והתמותה הנמוכה מכתיבים קצב גידול לאוכלוסייה החרדית שב-40 השנים האחרונות הוא מהמהירים בעולם. בטבלה שבאתר הבנק העולמי, המרכזת נתוני פריון מרחבי העולם, בכל 50 המדינות הגבוהות ביותר מגמת הפריון בירידה. בניז'ר למשל, בעלת הפריון הגבוה בעולם, נקודת ההיפוך היתה ב-1983 ומאז מספר הילדים לאישה נמצא בירידה מתמדת וכרגע הוא 6.9. ואילו אצלנו, הפריון באוכלוסייה החרדית אינו רק גבוה אלא גם שומר כבר יותר מעשור על קצב של 6.6 ילדים לאישה, המוביל לגידול של כ-4% בשנה.
מובילים באי-שוויון
בתחזית של הלמ"ס לישראל עד 2065 השתקפה היטב מגמת צמיחה זו. בגרף כאן ניתן לראות את תחזית הלמ"ס לצמיחה היחסית בחלקה של האוכלוסייה החרדית מזו הכללית.
גיל הנישואים הצעיר בחברה זו ומספר הילדים הגדול למשפחה מובילים לכך שהאוכלוסייה החרדית הישראלית היא צעירה מאוד, ויותר מ-50% ממנה מתחת לגיל 16. לכן בקרב הילדים התמונה אפילו דרמטית יותר. כבר כיום 20% מהילדים בישראל לומדים במערכת החינוך החרדית, ואפשר לראות שהחל מעוד 31 שנה זו תהיה הקבוצה הגדולה ביותר של ילדים בגילי 0-14.
במגזר החרדי, למשל, לפני ההסכם הקואליציוני שהסיר את המגבלה על הסדר "תורתו אומנותו", רוב החרדים התגייסו ואחר כך עבדו. הצורך להסתגר בישיבות מאז המהפך חסך מהם את הגיוס, אבל גם לא איפשר להם לעבוד. שיעור המועסקים בקרב גברים חרדים ירד מ-80% ב-1980 ל-45% ב-2016, וגם זה לפי קריטריונים מקלים באופן קיצוני של המושג "מועסק": "מי שעבד בעבודה כלשהי שעה אחת לפחות בשבוע". בפועל 39% מהם עבדו במה שהוגדר על ידי משרד הכלכלה "משרה חלקית", לעומת 13% בלבד של עובדים חלקיים באוכלוסייה הכללית.
גם מבחינת חינוך נמצאת מדינת ישראל במצב גרוע מול אוכלוסיות אלה, מצב שהולך ומחריף. על פי שנתון החברה החרדית בישראל, שמוציא מדי שנה המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 13% מהתלמידים החרדים היו זכאים לתעודת בגרות בשנת הלימודים תשע"ח (2017-2018), לעומת 80% בחינוך הממלכתי. הגרף שלמטה מראה גם שבגלל שהבחינות הנערכות בבתי הספר החרדיים נוטות להיות ברמה נמוכה יותר (למשל 3 יחידות לימוד בלבד במתמטיקה ובאנגלית), הפער גדול אפילו יותר מבחינת האפשרות להתקבל ללימודים אקדמיים.
מעניין לראות גם שבאופן הפוך ממה שהיינו מצפים מהמודל הדמוגרפי הקלאסי למגזרים עם פריון ילודה גבוה, בקרב החרדים דווקא הבנות זוכות לחינוך רלוונטי למשק בשיעור גבוה בהרבה מהבנים: במוסדות בפיקוח חרדי יותר ממחצית מהבנות (55%) ניגשות לכל הפחות לחלק מבחינות הבגרות, לעומת 13% בלבד מהבנים, ושיעור הבנות החרדיות הזכאיות לתעודת בגרות (20%) גבוה פי 5 משיעור הבנים (4%).
סקירת המגמה גם היא אינה מבשרת טובות. מ-1996 עד 2018 עלה שיעור הזכאות לבגרות בקרב גברים חרדים בשיעור של 2.2% בלבד, בעוד שבקרב גברים לא חרדים היתה עלייה של 33.1%. פערי ההשכלה רק הולכים וגדלים.
גם ילדי המגזר הערבי נותרים מאחור באופן עקבי. במבחנים המשווים בין מדינות OECD בתי הספר החרדיים אינם משתתפים כלל, אבל אפילו כשמתעלמים מקיומם ("בניכוי החרדים") תלמידי ישראל מגיעים רק למקום ה-33 מתוך 37 מדינות הארגון במבחני המתמטיקה.
במדד אחד, לעומת זאת, ישראל מובילה בגדול על פני כל מדינות הארגון: מדד אי השוויון, בראש ובראשונה בזכות הזנחת חינוך התלמידים הערבים. בכל המבחנים הבינלאומיים למתמטיקה ומדע מ-1999 ועד היום (מבחני TIMSS ופיז"ה), ישראל דורגה ראשונה בין המדינות המפותחות במידת אי השוויון בהישגים.
סיכם זאת יפה החוקר נעם גרובר ממכון המחקר שורש: "מתקבל הרושם שהתלמידים הערבים בישראל זוכים לחינוך של עולם שלישי ואינם נהנים מהשתייכותם למערכת חינוך של מדינה מפותחת". הגרפים שלמטה שבהם עיבד גרובר את נתוני מבחני פיז"ה מ-2012, מדגימים היטב את היקף ועומק אי השוויון.
בגרף הימני ניתן לראות כי אף שהתלמידים הערבים היו רק רבע מסך הנבחנים, הרי שהם הרוב בעשירונים האקדמיים התחתונים של תלמידי ישראל, מעל ומעבר למשקלם באוכלוסייה. מקרב התלמידים בעשירון הציון העליון, לעומת זאת, משקלם הוא 1% בלבד.
בגרף השמאלי ניתן לראות שזו לא רק תופעה של "יותר תלמידים חלשים בחברה הערבית". הפער האקדמי נותר בעינו גם כשבוחנים רק את העשירון העליון בכל קבוצת אוכלוסייה: גם המצטיינים בחברה הערבית נמצאים בפער עצום ממצטייני החברה היהודית, ושניהם גם יחד רחוקים מממוצע ה-OECD. למעשה, המרחק בין ישראל דוברת העברית וזו הערבית, מבחינת חינוך, רחוק יותר מהמרחק בין ישראל העברית לבין המדינות המצטיינות ביותר ב-OECD.
הדברים כרוכים אלה באלה. המגמות הדמוגרפיות מובילות לפערים בתשתיות וחינוך, וחינוך הוא מהמנבאים החזקים ביותר להתקדמותה של מדינה לאורך מודל התמורה.
פערי החינוך שמובילים לפערים במשק הם בעיה שהחריפה מאד בארבעת העשורים האחרונים. המצב הגרוע הנוכחי של ישראל מבחינת פריון עבודה, שיעור השתתפות בשוק התעסוקה והישגים חינוכיים מהווה רק הקדמה לעתיד לבוא. מגמות דמוגרפיות הן לא דבר שמשתנה תוך חודשים, ואפילו לא תוך שנים. אבל אפשר להתחיל להתמודד עם הבעיה כבר עכשיו.
ניתוח נתוני השכר והתעסוקה בקרב ילידי 1978-1990 בחברה היהודית, מ-2003 עד 2018, הראה בעוד שההכנסה החודשית הממוצעת של בוגרי מסגרות החרדיות עלתה ב-86%, זו של בוגרי החינוך הממלכתי עלתה ב-184%.
גם פה, כמו בנושא החינוך, הפער בין המגזר החרדי לבין בוגרי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי הולך וגדל. גם כאשר בוחנים את התפתחות פערי ההכנסה על פי גיל עולה תמונה דומה – הפער הולך ומתרחב ככל שחולף הזמן, גם בין בני אותו גיל.
בחינה ברזולוציה גבוהה יותר של הנתונים, לפי ענפי עיסוק, מראה שתי סיבות שונות לפער: הן תת-ייצוג של האוכלוסיה החרדית בענפים המכניסים יותר במשק דוגמת פיננסים, ביטוח, היי-טק וענפים טכנולוגיים נוספים, ככל הנראה בשל רמה אקדמית ממוצעת נמוכה יותר; והן פערי הכנסה גדולים בתוך תחומי התעסוקה עצמם – אין אפילו ענף כלכלי אחד במשק שבו הכנסתם הממוצעת של חרדים עולה על זו של לא חרדים, וככל שהענף מתאפיין בשכר ממוצע גבוה יותר, כך גדל הפער היחסי בשכר בין החרדים לשאר המועסקים.
גובהו של השכר הממוצע שמשתכרים החרדים שכן משתלבים בענף ההיי-טק, למשל, הוא רק 62% מהשכר הממוצע של הלא־חרדים בענף. חלק מהפער עשוי להיות מוסבר בהתפלגות שונה של משרות ודרגות בתוך תחום העיסוק, וחלקו נובע מהיקף עבודה שונה, כאשר סקרי הלמ״ס בתחום מראים שהיקף שעות העבודה של המועסק החרדי הינו רק 77% בממוצע משל שאר האוכלוסייה.
כך או כך, ב-17 השנים האחרונות הפער רק הולך וגדל בהתמדה.
המצב אינו בר קיימא
מובילי דעה בעולם החרדי טוענים שבחברה רב-תרבותית ראוי לתת לאוכלוסיות נפרדות לנהוג לפי אמונתן. פלורליזם הוא אכן עיקרון נאצל, אבל הטענה שתת-אוכלוסיות יכולות להיות נפרדות היא אשליה מזיקה. גם מגזר הנותר לכאורה מחוץ לחברה המודרנית נשען עליה בפועל באופן קבוע, בין אם מדובר בצרכים מיוחדים כמו טיפול רפואי או בכל פעם שפותחים ברז או מדליקים את האור.
אפשר היה לראות זאת בעוצמה כעת עם מגיפת הקורונה, שבה חלקים מהאוכלוסיות החרדית והערבית חשו עצמן לכאורה מנותקות מהמדינה, אך למעשה מילאו את בתי החולים הרבה מעבר לחלקן היחסי באוכלוסייה.
הפערים בין תתי-האוכלוסיות במדינה הולכים ונפערים. בשנת 2000, 1% ממס ההכנסה שנגבה בישראל הגיע מחמשת העשירונים התחתונים של משלמי המסים, ו-83% נגבו משני העשירונים העליונים; ב-2009 המס שנגבה מהמחצית התחתונה ירד ל-0.2% וחלקם של שני העשירונים העליונים עלה ל-90%; ב-2017 חמשת העשירונים התחתונים כבר שילמו 0% מהמס, ושני העליונים 92%.
הדמוגרפיה מכתיבה שאתגרים אלה רק יילכו ויתעצמו. הגרף שלמטה מראה שאם כיום האוכלוסיות החרדית והערבית הן 28% מהאזרחים בגילי העבודה העיקריים (25 עד 64), ב-2040 חלקם יצמח לכדי 37%, וב-2065 יגיע ל-48%. ללא שינוי גישה מהותי מצד המדינה צפויים בוגרים אלה להגיע לשוק העבודה ללא השכלה שמכשירה כראוי למשק מודרני ומתוך נקודת זינוק גירעונית של עוני ומחסור. הפערים עלולים להעמיק עד כדי איום על יכולתו של המשק הישראלי לתפקד.
שינוי מהותי הוא אם כן חיוני, אבל למגמות דמוגרפיות יש אינרציה גדולה, ושינוי שלהן הוא משימה כבירה. נשגה למשל לרגע באשליה שהפוליטיקאים התעשתו במפתיע והבינו שלמכור את עתידה של המדינה ושל מערכת הרווחה תמורת כיסא שקול למי ששורף את ביתו כדי להתחמם.
ונדמיין אם כן שבתוך יום מועבר בכנסת ישראל חוק המחייב לימודי ליבה בכל בתי הספר הממומנים על ידי המדינה, בדומה לחקיקה בכל המדינות המפותחות. נתאמץ ונדמיין אף שיש היענות ונכונות מצד רשתות החינוך החרדיות, ושהמחוקק התגבר על כל האתגרים המשפטיים, החברתיים, התקציביים והטכניים הכרוכים בהעברת החוק ובתוכנית ליישומו. הכל בתוך יום אחד בלבד. נס בירושלים. החקיקה מאושרת והתוכנית יוצאת לדרך כבר מחר. כמה זמן יידרש עד לתחילת האפקט הרצוי במשק?
ראשית נדרשת הקמת מערכים ותשתיות לגיוס כוח אדם ולהכשרתו, שהרי יש צורך בתוספת של אלפי מורים; אחרי כן יש לגייס בפועל את כל אותם מורים; ואז יש להכשיר אותם להוראה, כולל להתמחות בתחומים הרלוונטיים; בשלב הבא יש לשבץ אותם במסגרות החינוך הרלוונטיות כדי שיוכלו להתחיל ללמד.
אי אפשר יהיה להתחיל ברמת התיכון עם תלמידים שמעולם לא למדו אנגלית או מתמטיקה, לכן תוכנית הלימודים החדשה תתחיל לכל המאוחר בחטיבת הביניים או אפילו ביסודי; הילדים יצטרכו להתבגר דרכה, ואז להיבחן לתעודת הבגרות ואף להמשיך ללימודים גבוהים ככל שנדרש; אז, אחרי לימודים גבוהים ככל שנדרש – יוכלו להתחיל לחפש עבודה.
במילים אחרות, גם אחרי העברת חוק המחייב ומתקצב לימודי ליבה במוסדות חרדיים מחר, תרחיש לא סביר ושסבירותו הולכת ויורדת, יידרשו 10 עד 15 שנה כדי שההשפעה תורגש במשק העבודה, פרק זמן בו המגזר האמור ממשיך לצמוח בקצב גידול מהגבוהים בעולם ועם השכלה שאינה תואמת את צורכי המשק ודרישות העולם המודרני.
הדוגמה ניתנה בתחום החינוך, אך אפשר היה לתת אותה גם בתחומי הגנת הסביבה, הדיור, התחבורה, הבריאות ועוד. המלכוד במצב הוא שהתנעת שינוי שייטיב עם כל הנוגעים בדבר הופכת מאתגרת יותר. מעצם הגדרתה של מדינה דמוקרטית, תיטה מגמה דמוגרפית של ריבוי לחזק את עצמה, בוודאי בקרב מגזר שבו יש משמעת הצבעה גבוהה.
בישראל הולך וגדל פלח האוכלוסייה שנסמך על תשלומי העברה, לא זוכה לחינוך המאפשר השתתפות במשק מודרני ושחלקו היחסי בפריון העבודה במשק נמוך. זה אינו מצב בר קיימא – לא כלכלית ולא חברתית.
שיתוף הפעולה האזרחי הנדרש לקיום מדינת רווחה מבוסס על אמון בהוגנות ובאיזון האמור לאפשר סיוע לחסרי המזל ולאפשר נקודת זינוק שווה. כאשר מערך הרווחה נתפס כמכשיר המשמש לאורח חיים בדלני ולא בר קיימא האמון הזה נפגע, נכונות האזרחים להשתתף במשחק החברתי יורדת, והמרקם החברתי – או מה שנותר ממנו – הולך ונפרם. אם מדינת ישראל חפצת חיים, המגמות הללו חייבות להשתנות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן