newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגדר יצרה אשליה שהפלסטינים נעלמו. הפיגועים ניפצו אותה

מאז האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה, בתל אביב ובערים אחרות בישראל העדיפו להדחיק את קיומם של הפלסטינים תחת כיבוש. אפילו את הפרצות בגדר הם בחרו לא לראות. עכשיו המציאות עלתה אל פני השטח

מאת:
לא האמינו שזה יגיע לתל אביב. כוחות צבא סורקים רחובות לאחר הפיגוע בבר האילקה בדיזינגוף (צילום: אורן זיו)

לא האמינו שזה יגיע לתל אביב. כוחות צבא סורקים רחובות לאחר הפיגוע בבר האילקה בדיזנגוף (צילום: אורן זיו)

האירוע החדשותי הראשון שצילמתי היה ב- 2003, כשהייתי בן 17. פלסטיני פוצץ את עצמו בקו 37 בשדרות מוריה בחיפה, ו-17 איש נרצחו. השמועה על הפיגוע הגיעה במהרה לבית הספר שלמדתי בו. לקחתי את מצלמת הפילם שלי ויצאתי לזירה. תוך כדי האירוע התברר לי ששתי צעירות שהכרתי נרצחו בפיגוע.

השבוע חשבתי על ההבדלים בין התקופה היא להיום. אז, בשיא האינתיפאדה השנייה, כמעט כל הישראלים ידעו שלא רחוק מאיתנו חיים פלסטינים, ושחלקם מתנגדים לחיים תחת כיבוש, גם אם בצורה אלימה שפוגעת באזרחים. אך ב-19 השנים שחלפו מאז, במיוחד לאחר סוף האינתיפאדה השנייה, הציבור בישראל עשה כמיטב יכולתו להדחיק את ה"בעיה הפלסטינית", להעמיד פנים כאילו היא לא קיימת.

תל אביב, ובמיוחד רחוב דיזנגוף, ידעו פיגועים בעבר. הפיגוע הקטלני האחרון בעיר התרחש בינואר 2016, בבר ה"סמטה" ברחוב, מאתיים מטר בלבד ממקום הירי ביום חמישי האחרון. נשאת מלחם מערערה פתח אז באש והרג שלושה אנשים.

לא רחוק ממקום הפיגוע, בשנת 1994 פלסטיני פוצץ את עצמו בקו 5 בכיכר דיזנגוף ורצח 22 איש, מה שנחשב לאחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים. ב-1996 פלסטיני פוצץ את עצמו בכניסה לדיזנגוף סנטר, ורצח 13 בני אדם.

ובכל זאת, למרות הפיגועים בבאר שבע, חדרה ובני ברק בשבועיים האחרונים, הפיגוע ביום חמישי בדיזנגוף הגיע בהפתעה. אולי משום שפיגועי ההתאבדות של שנות ה-90 ושל האינתיפאדה השנייה הם היסטוריה רחוקה בשביל הצעירים שבילו באותו יום בתל אביב, ואולי משום שבעשור וחצי האחרון החיים בתל אביב, ובערים רבות נוספות בישראל, התנהלו כמעט ללא הפרעה, הרחק מהמציאות של הסכסוך ומהאנשים שחיים תחת משטר צבאי וכיבוש כמה עשרות קילומטר מחוף הים של תל אביב. התזכורת היחידה למציאות מעבר לגדר היתה במהלך ההתקפות מעזה, אז נשמעו אזעקות בתל אביב, ובשנה שעברה כשבאירועי מאי נפלו טילים בחולון וברמת גן.

צעירים, שהיו עדים לירי בדיזנגוף, סיפרו לי שחששו שדבר כזה יקרה גם בתל אביב, אך לא האמינו שזה יגיע אליהם. רובם התמקדו בתחושות הקשות לאחר הירי, ודיברו פחות על מה שצריך לקרות כעת. תל אביב, בהכללה, הגיבה באיפוק יחסי לפיגוע. לא נשמעו דרישות לנקמה או קריאות גזעניות, אלא התאבלות שקטה, עם נרות זיכרון, פרחים ומכתבים ומעט דגלי ישראל.

בתל אביב העדיפו אבל שקט. נרות ליד בר האילקה בדיזינגוף, יומיים לאחר הירי, 9 באפריל 2022 (צילום: אורן זיו)

בתל אביב העדיפו אבל שקט. נרות ליד בר האילקה בדיזנגוף, יומיים לאחר הירי, 9 באפריל 2022 (צילום: אורן זיו)

גם כשאיתמר בן גביר ואנשיו הגיעו אתמול (שבת) להפגין במקום הפיגוע, הם נתקלו – לצד הפגנת שמאל – בתרעומת מצד הצעירים, שלא אהבו את הניסיון לנצל פוליטית את הפיגוע, וביקשו מאנשי הימין לעזוב. חלק מהצעירים אפילו אמרו ש"משהו צריך להשתנות", אך התקשו להגדיר מהו אותו שינוי.

הירי בתל אביב, וגם זה שהיה בחדרה, בני ברק או מסע הדקירות בבאר שבע, חושפים את חוסר הסימטריה המובנה בין ישראלים לפלסטינים. כשהצבא ירה בשנה האחרונה למוות בתשעה צעירים בעיירה ביתא בצפון הגדה המערבית, במהלך הפגנות לא חמושות נגד מאחז לא חוקי, הדבר לא רק שלא עניין את הציבור הישראלי. זה גם לא שינה את שגרת חייו במילימטר. כך גם בשלל תקריות אחרות, שבהן חיילים או מתנחלים בגיבוי הצבא פעלו באלימות שהובילה להרג.

לעומת זאת, כשצעירים פלסטינים מבצעים פיגוע בישראל, יש לכך השלכות על כלל הציבור בגדה המערבית – בדמות ענישה קולקטיבית, כמו מניעת אישורי כניסה לישראל מתושבי ג'נין; סגירת מעבר ג'למה לכניסת פלסטינים אזרחי ישראל לקניות בג'נין; ופשיטות נרחבות של הצבא.

אך ייתכן שהפעם לאירועי הירי האלה יהיה השלכות גם על הישראלים. נראה שהפעם, לפחות לזמן הקרוב, ישראלים יתקשו להתעלם מקיומם של הפלסטינים. פרויקט גדר ההפרדה, שהחל לפני 20 שנה, נכשל בניסיון לנתק בין הגדה המערבית ובין ישראל שבתוך הקו הירוק, אבל הצליח בדבר אחד: הוא נתן אשליה לישראלים שהם התנתקו מהפלסטינים ויצר אשליה של מוּגנוּת מפני ההתנגדות החמושה לכיבוש.

בשנה שבה צילמתי את הפיגוע בחיפה, ראיתי את זכריה זביידי בטלוויזיה מתראיין לאחד מערוצי החדשות הישראלים במהלך הלוויה של חמוש שחוסל מג'נין. "אם לנו לא יהיה שקט, לכם לא יהיה", הוא אמר בעברית בזמן שהוא החזיק ביד רובה אם 16. מאז מנהיגים פלסטינים, מרמת השטח ועד ההנהגה, הפסיקו להתראיין לתקשורת ישראלית, הכתבים הישראלים לא נוסעים לג'נין, והציבור הישראלי להתמכר לשקט החד צדדי, בזמן שבגדה המעצרים והחיסולים נמשכו כרגיל.

אולם בשטח, כאמור, ההפרדה לא ממש עבדה. במהלך השנים, הגדר נשחקה, ובצבא ויתרו על המאמץ לתקן אותה. במערכת הביטחון ראו אינטרס ישראל מובהק בכניסה של פלסטינים רבים דרך הגדר: המחשבה היתה שאם פלסטינים יעבדו בישראל, הם לא יעשו פיגועים. ישראל גם רצתה ליהנות מכוח עבודה זול, ובתקופת הקורונה גם לשחוק את מעמדה של הרשות הפלסטינית, שניסתה לאכוף סגר. "הגדר היא רק בראש של הישראלים", הודה בכיר לשעבר בצבא.

כ-50 אלף פלסטינים ללא אישורים נכנסים מדי יום לישראל, גם לתל אביב. זאת בנוסף לכ-100 אלף פועלים שנכנסים עם אישורים. הם נכנסו בשקט, ולאיש בישראל זה לא ממש הפריע. הם עובדים בעבודות שישראלים לא רוצים, כמו בניין, ניקיון, גננות ובמטבחים.

רובם נכנסים דרך פרצות בגדר, לוקחים הסעה עד למקום העבודה, וממעטים לצאת ממנו במשך שבוע-שבועיים ואפילו יותר – מחשש שייתפסו. ואז חוזרים לבתיהם בגדה. פלסטיני בן עשרים שעובד בשדות תותים באזור נתניה, סיפר לי שמעולם לא היה במרכז העיר נתניה, מחשש שייעצר. גם עבור הנסיעות הוא משלם מאות שקלים למוניות לכל כיוון, כדי לא לנסוע בתחבורה ציבורית.

פרצה בגדר ההפרדה ליד מחסום מיתר, אפריל 2022 (צילום: אורן זיו)

פרצה בגדר ההפרדה ליד מחסום מיתר, אפריל 2022 (צילום: אורן זיו)

רבים מהפועלים ללא היתר ישנים באתרי בנייה או במקומות העבודה. הם מרוויחים כ-300 שקל ליום, פי שלושה מהשכר היומי בגדה, בעבור 10 שעות עבודה ביום, בלי ביטוח לאומי ובלי זכויות סוציאליות. מי שלא מגיע בבוקר לעבודה כי הוא חולה או שהפתח בגדר נסגר, לא מקבל תשלום.

הפעמים היחידות שבהן המציאות הזו של הגדר הפרוצה למעשה נחשפת לתושבי תל אביב וערים גדולות אחרות בישראל, הן בימי עיד אל פיטר ועיד אל אדחא, שני החגים המוסלמיים, אז רבים מגיעים מהגדה, עם ובלי אישורים, כדי לנפוש בים, פעמים רבות לראשונה בחייהם.

בסרטוני וידאו שהופצו אפשר היה לראות כיצד הם נכנסים דרך הפרצות, וכיצד נהגי הסעות מחכים להם בצידה השני של הגדר ומסיעים אותם תמורת כמה עשרות שקלים לחוף הים בחיפה, עכו, נתניה או תל אביב.

לפני עשור, כשפלסטינים החלו לשטוף את החופים בהמוניהם בימי החגים, היה מי שמחה על כך. אך עם השנים, גם לכך התרגלו התל אביבים. "למה זה לא יכול להיות ככה תמיד", תהו רבים מהצעירים הפלסטינים ששוחחתי איתם לאורך השנים בחוף הים. מבחינתם, העובדה שעשרות אלפים נכנסו בכל חג והעולם לא התמוטט, היתה הוכחה שההפרדה צריכה להתבטל. נראה שגם בצבא ובמשרד הביטחון הסכימו איתם, ולכן לאורך השנים השימוש בפרצות בגדר, לא רק בימי חג, הלך וגבר.

אך הירי בלב תל אביב, והעובדה שהמפגע נכנס דרך פרצה בגדר, כפי שעשה לפניו המפגע מבני ברק, חשפו את המציאות הזו.  עד עכשיו, העדיפו בצבא "להכיל" את הפרצות, והודו שמי שרוצה לבצע פיגוע, ימצא את הדרך לעבור. כעת, בגלל תשומת הלב הציבורית, מערכת הביטחון נאלצת להציג פתרון כלשהו במקום להודות בגלוי שהגדר היא אשליה.

פלסטינים מבלים בחוף הים ביפו ביום ראשון השבוע (צילום: אורן זיו)

פלסטינים מבלים בחוף הים ביפו ביום ראשון השבוע (צילום: אורן זיו)

אחת ההצעות המקודמות עכשיו היא "להקים את הגדר מחדש" בעלות של מאות מיליונים שקלים, אולי אפילו מיליארדים. אך ספק אם את החיבור בפועל בין הגדה לישראל אפשר להחזיר לאחור. לסגירת הגדר, גם אם באופן זמני, תהיה השלכה מרחיקת לכת על הכלכלה הפלסטינית בגדה. עובדים פלסטינים ללא היתר ששוחחתי איתם בשבוע שעבר סמוך למחסום מיתר, אמרו שיקרסו כלכלית אם הפרצות בגדר יישארו סגורות עוד זמן רב.

אך גם אם במערכת הביטחון יצליחו לבנות בכל אזור התפר בין ישראל לבין הגדה המערבית חומת בטון, כמו זו הקיימת סביב מזרח ירושלים, יספיק סולם מאולתר וחבל כדי לעבור אותה, כפי שעושים היום פלסטינים רבים מדי יום.

כדי לאכוף הפרדה הרמטית יש צורך לא רק בגדר חדשה, אלא גם בכוחות עצומים שיפטרלו לאורכה. גם בצבא מכירים בכך, ולכן הציעו בעצמם להגדיל את מספר ההיתרים לפלסטינים, כלומר להגמיש את הקריטריונים כך שגם חלק מ"מנועי הכניסה" היום יקבלו היתרים. השב"כ בינתיים מתנגד.

האירועים האחרונים הם הזדמנות, גם אם כואבת, לחשוב מחדש על מדיניות ההפרדה ו"ניהול הסכסוך". עכשיו ברור שאפילו את מטרתה המוצהרת – סיפוק ביטחון לציבור היהודי בישראל – היא אינה מצליחה לממש. אבל במקום להכיר במצב ולהתחיל לדבר על פתרון, בממשלה מעדיפים לדון על "חומת מגן 2". אולם לא בטוח שהפלסטינים יאפשרו שוב לציבור הישראלי לשכוח שהם קיימים.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf