האפליה במערכת הרווחה מחמירה את המצוקה של טרנסיות.ים

לקראת יום הזיכרון הטרנסי: טרנסיות.ים סובלות.ים מאפליה רב ממדית, שדוחקת אותן.ם הרחק מעבר לשולי החברה. אך השירותים החברתיים שמסופקים להן.ם אינם הולמים, ולעתים קרובות חסומים בפניהן.ם

מאת:

מגיל 18 אלינה גרה בהוסטל. שוב ושוב היא בורחת משם, ומנסה להגיע למסגרות של הקהילה הלהט"בית. היא אומרת: הם לא מוכנים לקבל אותי כפי שאני.

חנין שהתה גם היא בהוסטל. היא התקבלה כאישה, אך סבלה מטרנספוביה על בסיס קבוע ואף מאלימות פיזית, הן מצד הדיירים והן מצד הצוות. היא עזבה את ההוסטל ונשארה ללא קורת גג, וגם ללא קצבת הנכות שמגיעה לה.

איילת פנתה לעובדת סוציאלית להט"ב ברשות המקומית שלה, אבל איילת אוטיסטית ולכן לא יכולה להיות מטופלת אצלה אלא רק אצל עו"ס נכויות, שלא מצליחה לפנות אליה בלשון הפנייה ההולמת. אחרי שתיקנה את העו"ס כמה פעמים, היא נשברה, עזבה את הטיפול ונשארה ללא כתובת.

רון נאלץ להיכנס לפנימיה פוסט אשפוזית בגיל 16. הפסיכיאטרית איבחנה אותו כסכיזופרן כי התעקש לדבר על עצמו בלשון זכר. צוות הפנימיה החתים אותו על הסכם שלפיו כל עוד הוא שוהה בפנימיה, הוא מנוע מלקחת הורמונים (למרות ההסכמה לכך מצד הוריו).

להיות טרנסים המנסים להשתלב בחברה יכול להיות יותר קשה מלחיות בזנות. יום הזיכרון הטרנסי 2018 (צילום: שירז גרינבאום)

העוול זועק במיוחד. יום הזיכרון הטרנסי 2018 (צילום: שירז גרינבאום)

המקרים שתיארנו (בשינוי פרטים מזהים) הגיעו לידיעתנו לאורך השנים שבהן אנחנו משמשות כעובדות סוציאליות שעובדות עם הקהילה הטרנסית.

מערכת הרווחה אמונה על מתן שירותים, בקהילה ובמסגרות חוץ ביתיות, לאוכלוסיות הפגיעות ביותר: א.נשים עם נכויות, קטינים בסיכון, צעירות ללא עורף משפחתי, מי שמתמודדים עם אלימות ועוד. אך שוב ושוב, בעבודה עם אוכלוסיות מודרות מתגלה כי השירותים שהמערכת מספקת אינם טובים מספיק, ולעתים אף ממש לא ראויים.

מכיוון שמדובר באוכלוסיות שמשאביהן החברתיים מצומצמים מראש, תכופות הן לא מצליחות לעמוד על שלהן ולדרוש את המגיע להן. הן כן מוצאות את תעצומות הנפש כדי להתנגד למצב, אבל התנגדות זו לעתים מציבה אותן במצבים בעייתיים ואף מסוכנים יותר: ויתור על קורת גג לא מכבדת, או התנתקות מטיפול של העובדת הסוציאלית, שאינה מיטיבה לראותן.

במקרה של הקהילה הטרנסית העוול הזה זועק במיוחד. מדובר בקהילה שמתמודדת עם הדרה רב ממדית. טרנסים וטרנסיות סובלים מאפליה על רקע טרנספובי, שדוחקת אותם הרחק מעבר לשולי החברה. כ-60% מהן מרוויחים.ות הרבה מתחת לממוצע; 40% מקבלים.ות קצבאות נכות מהביטוח הלאומי (סטולר, 2021). קרוב למחצית מהם ביצעו ניסיון אובדני (גולדין, 2020).

אך על אף הצורך הברור, שירותים חברתיים רבים חסומים בפני הקהילה, בשל הפרדה מגדרית. הדבר בולט במיוחד בשירותים הכוללים לינה, אך הפרדה זו קיימת גם בשירותים נוספים, ומדובר במגמה שהולכת ומתעצמת. פעמים רבות, א.נשים על הקשת הטרנסית אינם מצליחים להשתלב בשירותים בשל הפרדה זו.

אפשר להרחיב בביקורת על מערכת הרווחה: על המסגרות החוץ ביתיות, ועל המענה הלקוי שניתן לא.נשים בעוני ולקהלים מוחלשים שונים, אך כאשר מדובר בקהילה הטרנסית – גם המענים הדלים הללו אינם נגישים.

יש לזכור כי שירותי הרווחה לא רק מוצעים כדי לסייע, אלא נאכפים לעתים מתוקף חוק (למשל בכל הנוגע לקטינות ולקטינים, ולפעמים גם לא.נשים עם מגבלות קוגניטיביות). במקרים אלו, לא רק שהשירותים אינם נותנים לאנשים את הטיפול שהם זקוקים להם – הם מחריפים את מצוקתם של הנתונים לחסדיהם, למשל, כאשר נער טרנס או אשה טרנסית נאלצים לשהות במסגרת שאינה מכבדת את זהותם המגדרית. הן הידע המקצועי שלנו והן הניסיון בשטח מראים שבמקרים כאלה, המצוקה הרגשית והאובדנות רק מחמירות.

שירותי רווחה שאינם ראויים פוגעים בזכויות אדם ואף מסכנים חיים. הם דוחקים אנשים לעוני חריף יותר, לבדידות, למצוקה נפשית, לזנות, להתמכרויות, לפגיעות עצמיות ועוד.

לפני חודש התאבדה זהבה, אשה טרנסית חסרת בית, שבשל ה"ניראות" שלה לא הורשתה לשהות במסגרת אליה הופנתה ונאלצה לעבור למסגרת שלא התאימה לצרכיה. למרבה הצער, זהבה אינה מקרה חריג, והיא אינה הראשונה שמתמודדת עם אפליה כזאת. כעובדות סוציאליות וכאקטיביסטיות, אנחנו נחושות לעשות כל מה שביכולתנו כדי שזהבה תהיה האחרונה בשרשרת.

אנו קוראות לכן.ם להצטרף לקריאתנו: די לאפליית טרנסים וטרנסיות – שירותי הרווחה צריכים להינתן לכולם.ן.

בימים אלה, הפעילות של פרויקט גילה להעצמה טרנסית מחתימות על עצומה שתועבר למשרד הרווחה. אנו דורשות ממשרד הרווחה לשלב באופן מלא את חברות וחברי הקהילה הטרנסית, על פי צורכיהם, בכל המסגרות הקיימות ברחבי הארץ; לפרסם באופן מיידי נהלים למתן טיפול הולם והוגן לטרנסיות ולטרנסים בכל מערכות הרווחה; להכשיר את כלל עובדות ועובדי המשרד, ובפרט את הצוותים העובדים עם אוכלוסיות בסיכון, בעבודה שיוויונית ומכבדת עם א.נשים שונים מגדרית.

להצטרפות וחתימה על העצומה

מיכל סטולר היא פעילה בפרויקט גילה להעצמה טרנסית, עובדת סוציאלית וחוקרת את נגישות השירותים החברתיים לקהילה הטרנסית; שני ורנר היא עובדת סוציאלית, רכזת תוכנית המנטורינג לנשים טרנסיות באוניברסיטת תל אביב, ולשעבר מנהלת הגג הוורוד בעמותת אותות

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf