מה שמתנחלי חברון שוכחים כשהם מדברים על שוק נדל"ן חופשי

כותב אורח: דרור אטקס

איפשהו על אם הדרך ההיסטורית שמחברת בין מינכן והיידלברג, שוכנת עיירה ימי ביניימית רומנטית אם כי מנומנמת בשם נורדלינגן. בתי העיירה המטופחים – רובם בני שתיים עד שלוש קומות – מסודרים בצורת מעגלים קונצנטריים. במרכז העיירה ניצב מגדל פעמון של הכנסייה המקומית. מי שיהין ויטפס במעלה מאות מדרגותיו המתעקלות של המגדל יזכה לראות לא רק את העיירה כולה על כף ידו, אלא גם את המכתש הרחב שנגרם, כך אומרים המומחים, כתוצאה מפגיעת מטאור לפני כ-14 מיליון שנה, ואשר בתוכו הוקמה העיר אי שם במאה ה-9 לספירה.

בעיירה קטנה זו חיה עד מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית לא גדולה, שאחת ממשפחותיה נקראה משפחת אייזנמן, זאת כנראה בשל משלח ידם המסורתי של גברי המשפחה, שהיה קשור במסחר במוצרי ברזל – "אייזן" בגרמנית. בני משפחת אייזנמן, הורים ושני בניהם שנולדו בפער של עשר שנים זה מזה, חיו חיי בורגנות נוחים בזכות בית מסחר לחומרי בניין וכלי עבודה ששכן בקומת הקרקע של הבניין הפינתי שהיה בבעלותם. הם עצמם חיו בדירה מרווחת בקומה השנייה של אותו בניין, ואב המשפחה, אוטו אייזנמן, ניהל את העסק המשפחתי המשגשג ביד רמה.

במהלך 12 שנות קיומו של "הרייך בן אלף השנים", נפוצה גם משפחת אייזנמן, יחד עם קהילת יהודי העיירה כולה, לכל עבר. הבן הגדול – ארנסט שמו, אשר היה בשנה השלישית של לימודי הרפואה, סולק מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת מינכן ש"טוהרה" באותה עת מיהודים ועבר לבולוניה בצפון איטליה בניסיון להמשיך את לימודיו שם, אך נאלץ לאחר שנה להמשיך במסעו לפלסטינה בה השתקע. ואילו הבן השני – אל שמו, הצליח בהיותו בן 19 לברוח לארה"ב ממש עם פרוץ המלחמה, אם כי לא לפני שהתנסה בביקור קצר ולא מוצלח בבית המעצר של סניף הגסטאפו המקומי. אם המשפחה, שמפאת גילה או מזגה ביכרה שלא לעזוב את ביתה, נשלחה במהלך המלחמה מזרחה ונרצחה באחד ממחנות ההשמדה. וכך קרה שרק האבא, שמת מוות טבעי עוד לפני עליית הנאצים לשלטון ונקבר בבית הקברות היהודי המקומי, נותר בעיר.

ומה עלה בגורלו של העסק המשפחתי? אותו מכרה אם המשפחה בשלהי שנות ה-30 ב"מחיר מציאה", והוא נקרא כיום אייזן-פישר. העסק ממשיך גם היום כפי שמעיד אתר האינטרנט המעוצב שלו, במסורת שהתבססה החל משנת 1874, למכור סחורה באיכות גבוהה ולהעניק יעוץ מקצועי מקיף ללקוחותיו. למותר לציין כי התייחסות לגלגולי הבעלות של העסק הפורח אין באתר.

> השיטה: כך משתלטים המתנחלים והמדינה על אדמות פלסטינים

איך קרה שהבתים ננטשו?

נזכרתי בסיפור הזה, לא מכבר כאשר קראתי על "מבצע האכלוס" של מתנחלי חברון שנכנסו לשני הבתים החדשים, "בית רחל" ו"בית לאה", שלטענתם הם רכשו בלב החלק ההיסטורי של העיר.

טענת רכישה זו מצטרפת לה לעוד אי אילו נכסים שבאופן כזה או אחר מתנחלים טענו בשנים האחרונות, שהם רכשו מבעליהם הפלסטינים. נשמע טוב, לא? סוף כל סוף המתנחלים קונים בכסף מלא במקום לגנוב או לקבל מהמדינה נכסים שהיא גנבה עבורם בדרכים עקלקלות. ומי מבינינו באמת לא בעד שוק חופשי? הערבים רוצים למכור והיהודים רוצים לקנות, והם עוד תמיד מוכנים לשלם מעל מחיר השוק הריאלי, אז למה לא? הנה לנו אידיליה של "שוק חופשי"!

מי שלא מאמין ששוק הנדל"ן בגדה המערבית פועל על פי חוקי ההיצע והביקוש של השוק החופשי, ראוי שיקרא את הכתבה הארוכה, הדביקה והרפסנית של עודד שלום ואלישע בן קימון שהתפרסמה לפני שבוע במוסף של ה"עיתון של המדינה" (וכאן באתר YNET באנגלית).

על הכל מדברים שם בכתבה: על הפגישות הסודיות, עורכי הדין הממולחים ודמויות המסתורין דוברות הערבית הרהוטה, וכמובן, איך לא, גם על "הערבים תאבי הבצע" שמוכנים למכור הכל בעבור חופן של מזומנים. רק על עניין אחד פעוט פוסחים שני העיתונאים החרוצים: ההקשר שבו כל הסיפור הזה מתנהל!

הבתים בהם מדובר מצויים בלב אזור H-2, כלומר החלק של חברון שמצוי תחת שליטה ישראלית ישירה, שבו חיים כמה מאות מתנחלים וסביבם עוד כ-1,500 חיילים, זאת על פי ההערכות המקובלות. זהו אחד המקומות שבהם ההנחה כי חייהם של פלסטינים רבים החיים כיום בגדה המערבית אינם קלים או נעימים במיוחד, מקבלת ביטוי בוטה ואלים במיוחד.

אם לתרגם זאת למילים פשוטות: מדובר בבתים שנמצאים בלב אזור שחלק גדול מתושביו הפלסטינים, ומדובר באלפים רבים, נטשו אותו ושרוב עסקיו, מאות במספר, נסגרו – אם בשל צווים צבאיים שונים מאז שנת 1994 ואם בשל נטישת האוכלוסייה את חלקה זה של העיר. "עיר רפאים" הוא הכינוי שנהוג להדביק לחלק זה של חברון ולא בכדי.

> תמיד חלמתם לנפוש במאחז לא חוקי ללילה אחד? חפשו ב-AirBnb

מדובר, אם כן, באזור שרוב רובם של הקונים או השוכרים הפלסטינים הפוטנציאליים מנועים או פשוט לא רוצים לחיות בו בשל האלימות הבלתי פוסקת שמפעילים המתנחלים והצבא בתיאום מושלם. לדבר אם כן על "שוק חופשי" בהקשר של רכישת הבתים הללו כמו בהקשרו של אזור H-2 בכללו, זה כמו לדבר על "האהבה החופשית" המתקיימת בין גברים ונשים במוסד השוכן ברחוב הירקון 98.

לרכוש את האדמות שכבר נבזזו

לא השתכנעתם? אז בואו תשמעו סיפור נוסף: ההתנחלות "פסגות" הוקמה ממש בראשית שנות ה-80 על פסגתו של ג'בל טוויל בצמוד לדופן המזרחית של אל-בירה שבאזור רמאללה. שם, על פסגה זו, ישנן כמה עשרות דונם של אדמות שנרשמו על שם האוצר הירדני עוד לפני 1967, ושניתנו על ידי המדינה למתנחלים. אלא שכמו כל ההתנחלויות סביב רמאללה, גם תושבי התנחלות זו התמכרו עם השנים להרגל של ביזת אדמות השכנים הערבים סביבם.

> היי הרצוג, בוא תכיר את השכונות בירושלים שמהן אתה רוצה להפרד

זה התחיל בגידורים לא חוקיים ובגירוש בעלים מאדמותיהם, ונמשך כמו בהרבה מקומות אחרים בהקמת מאחזים, פינות פיקניק חמודות בצל עצי תאנה מעתירים, ובשתילה וטיפוח של למעלה מ-75 דונם של כרמי גפנים, שהיין המופק מהם נמכר תחת מותג הבוטיק של "יקב פסגות".

אלא מה, מכיוון שכל החגיגה הזו זה מתקיימת על אדמות פרטיות של פלסטינים ובניגוד לכל חוק, ברור כי הכל לפחות תיאורטית יאוים, במידה ובעלי הקרקע יגישו ביום מן הימים עתירה לבג"צ בדרישה שאדמותיהם יוחזרו להם. בשל זאת התגייסו תחמני ארגון "רגבים", שלמדו לקח או שניים מסיפורי מגרון, עמונה והאולפנה בשנים האחרונות, וניסו להקדים תרופה למכה ו"לרכוש" את אותן אדמות, שבפועל כבר נבזזו שנים קודם לכן על ידי מתנחלי פסגות.

כאן המקום להזכיר את המובן מאליו, והוא כי כאשר אנשים נורמטיביים חפצים לקנות את נכסי שכניהם, הם פונים אליהם בהצעה שמתקבלת או נדחית על ידי בעלי הנכס הנחשק. אלא שהבעיה הראשונה של מתנחלי פסגות וחבריהם מ"רגבים", שמעולם לא היו קרובים בכלל להתנהל מול שכניהם כאנשים נורמטיביים, היתה שהם לא ידעו מי הם בעלי הקרקעות סביב ההתנחלות פסגות. שכן בניגוד למצב השורר בתוך ישראל בה מרשם המקרקעין פתוח לעיון הציבור הרחב, בגדה מרשם המקרקעין נותר חסוי מכוחו של צו צבאי, ורק מי שמוכיח כי יש לו זיקת בעלות לקרקע מסוימת, רשאי לקבל נסח בעלות של אותה קרקע. בשל כך פנו אנשי "רגבים" בשם מתנחלי פסגות, למנהל האזרחי ועל סמך "חוק חופש המידע" הם דרשו לקבל את נסחי הבעלות של החלקות המשתרעות על מאות דונמים סביב ההתנחלות.

> גם בלי תוכניות בנייה חדשה, זו הייתה שנה טובה למתנחלים בירושלים

בעקבות סירובו של המנהל האזרחי להעביר להם את המידע המבוקש (בשל העובדה כי לא מדובר באנשים שיש להם זיקת בעלות חוקית כלשהי לקרקעות אלו), עתרו אנשי "רגבים" בשנת 2012 לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לקבל את נסחי הטאבו של החלקות הבאות בגוש אדמות העיר אל-בירה: חלקות 85 ו-87 בגוש 22; חלקות 1 עד 19 בגוש 21; חלקות 145 עד 237 וכן חלקה 285 בגוש 17. הם נימקו את עתירתם לבית המשפט בכך שמדובר במקרקעין שחלקם נמצאים בתוך שטח היישוב וחלקם סמוך לו. וכי המידע נדרש לשם רכישת קרקעות נוספות סמוך ליישוב במטרה לפתח את היישוב ולהרחיבו. וכן כי מדובר בקרקעות טרשים שאין להן כל ערך לבד מהכללתן ביישוב עצמו.

כאן הרגע שראוי לשים לב לפרטים הקטנים, שכן שם כידוע נמצא אלוהים, אם וכאשר הוא כבר טורח להתגלות לנו לבני התמותה. כל אותן מאה ומשהו חלקות קרקע אשר "רגבים" ביקשו מבית המשפט להורות על מסירת נסחיהן, הן חלקות שנמצאות או בתוך השטח שגודר באופן בלתי חוקי על ידי ההתנחלות פסגות, ושעל חלקים גדולים ממנו קיימת מזה שנים בנייה או השתלטות חקלאית, או בשטחים הסמוכים להתנחלות, אשר גם אליהם מנועים בפועל פלסטינים להגיע מזה שנים ארוכות.

הנה כמה דוגמאות אקראיות: על חלקות 193-203 של גוש 17 הונחו קרוואנים ונסללו כבישים במאחז גבעת העי במהלך השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה. על רוב החלקות 214-237, אף הן בגוש 17, נטעו כרמי גפנים של "יקב פסגות" במהלך העשור שבין 2002-2012. ועל חלקה 1 של גוש 21 הונחו קרוואנים עוד בשלהי שנות ה-90.

עובדות שוליות אלו הועלמו כמובן מידיעת השופט הליברלי יגאל מרזל שפסק בעתירה כי על המנהל האזרחי אכן להעביר את הנסחים לידי העותרים בשם חופש המידע שנועד לאפשר ל"שוק החופשי" להמשיך ולשגשג.

נזכיר בהזדמנות זו כי זהו אותו "שוק חופשי" שבשמו פנה גם אותו "סוחר קרקעות" לעזרא נאווי שתועד בכתבת "עובדה", על מנת למכור לו אדמות שכולן "קרובות להתנחלויות". וזהו גם אותו "שוק חופשי" שבשמו חברת "אל-ווטן" הזרוע האמונה על זיופי מסמכים עבור חברת "אמנה", "רוכשת" אדמות באמצעות אנשי קש וזייפנים במאחזים, כפי שתיעד היטב רביב דרוקר בתחקיר "המקור". וזהו גם אותו "שוק חופשי" שבזכותו פועלת עד היום בהצלחה ניכרת, פירמת אייזן-פישר, באותה עיר מקסימה בדרום גרמניה אשר בה התחלנו את סיפורנו.

דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה.

> המדינה ביטלה לעשרות פעילי שלום פלסטינים אישורי כניסה לישראל