האם, אחרי הכל, כן נמות וכן נמית בשירות ארצות הברית?

טראמפ, כך נראה, לא רק משרטט את המטרות הגדולות של המלחמה אלא מכתיב את המהלכים בשטח. טראמפ ונתניהו על שלט חוצות בתל-אביב. (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

לא ברור מתי בדיוק נולדה הסיסמה "לא נמות ולא נמית / בשירות ארצות הברית", אבל היא מלווה הפגנות של השמאל בישראל, בעיקר השמאל הקומוניסטי, מאז שנות ה-80, והיא נולדה כנראה כתגובה לכך שהממשל האמריקאי נתן אור ירוק לפלישה הישראלית ללבנון ב-1982. כך או כך, נדמה שבשנים האחרונות הסיסמה הזו נראתה תלושה מהמציאות. ישראל לא היתה זקוקה להוראות מאמריקה כדי להפציץ בעזה או להתנחל בגדה. אפשר היה להכריז בגאווה על הכיבוש ועל האפרטהייד כעל תוצרת מקומית, Made in Israel.

לא עוד. אם ישראל תחזור לפעול צבאית בעזה בימים הקרובים, מה שנראה יותר ויותר סביר, זה יהיה במידה רבה ב"שירות ארצות הברית", או לכל הפחות על פי המתווה שהיא שרטטה. בסדרת אמירות מהשבועיים האחרונים, הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ קבע למעשה לישראל את מטרת המלחמה – לכבוש את רצועת עזה כולה, לרוקן אותה מתושביה ו"להעביר אותה לארצות הברית בסוף הקרבות", כי "אנחנו (ארה"ב, מ"ר) עומדים לקחת אותה, אנחנו עומדים להחזיק בה, עומדים להעניק לה כבוד, עומדים להעמיד אותה בסופו של דבר על הרגליים" ולהפוך אותה ל"ריביירה של המזרח התיכון", פרויקט נדל"ן "טוב יותר ממונקו", כפי שהתפאר חתנו ג'ראלד קושנר כבר באוקטובר 2024.

המחשבה על טרנספר לאוכלוסייה הילידית בארץ ישראל / פלסטין מלווה את הציונות מראשיתה, והיא אף מומשה באופן מסיבי ב-1948 (וגם בהזדמנויות אחרות, בהיקף קטן יותר), אבל היה צריך לחכות לטראמפ כדי שטרנספר יהפוך למדיניות הרשמית והמוצהרת של מדינת ישראל. "הנשיא הציג חזון חדש ומהפכני על היום שאחרי חמאס", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בדיון בכנסת השבוע, "לאחר תקופה מאתגרת, אנחנו רואים עין בעין עם ממשל ארה"ב את כל מטרות המלחמה. כל הזמן דיברתם (האופוזיציה, מ"ר) על היום שאחרי, אז קיבלתם את היום שאחרי, רק שהוא לא תואם את נרטיב אוסלו".

במילים אחרות, אם נתניהו אכן רואה "עין בעין" עם הממשל האמריקאי את מטרות המלחמה, ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לנקות אותה מתושביה (לטובתם, כמובן, כדי שלא ייאלצו לחיות בין ההריסות שישראל מוטטה ותמוטט מעל ראשם), ואחרי שתשלים את המשימה הזו, שאין ספק שתעלה בדם חיילים ישראלים, שלא לדבר על דמם של עשרות אלפי פלסטינים, היא תמסור את הרצועה לידי ארה"ב, או לידיו של טראמפ אישית, ההבדלים לא תמיד ברורים, כדי שיוכל להקים בה פרויקט נדל"ן לתפארת. פחות מזה ייראה כמו חצי עבודה. אין יותר "למות בשירות ארצות הברית" מזה.

טראמפ, כך נראה, לא רק משרטט את המטרות הגדולות של המלחמה. הוא מכתיב, או לפחות משפיע עמוקות, על המהלכים בשטח. שלשום, לפני פגישתו עם מלך ירדן עבדאללה, הוא חזר על האמירה שלו שאם "כל בני הערובה (הישראליים, מ"ר) לא יוחזרו עד שבת ב-12 בצהריים, אני מציע לבטל את זה (את הפסקת האש, מ"ר), להפסיק את כל החישובים ולתת לגיהינום לפרוץ". נכון שנתניהו היה סקפטי לגבי הפסקת האש מהרגע הראשון, ונכון שבצלאל סמוטריץ' מתנהג כאילו כבר הובטח לו לחזור למלחמה אחרי סיום השלב הראשון, אבל אלמלא האמירות המפורשות של טראמפ, ספק אם נתניהו היה מודיע כי "אם חמאס לא יחזיר את חטופינו עד שבת בצהריים, הפסקת האש תיפסק, וצה"ל יחזור ללחימה עצימה עד להכרעה סופית של החמאס".

עוד לא ברור מה משמעות האמירה הזו של נתניהו, והאם ישראל אכן תחזור למלחמה, אם בשבת לא יחזרו "כל בני הערובה" – מה שבוודאות לא יקרה. אבל אם זה יקרה וישראל אכן תחזור למלחמה, אין ספק שלאמירות של טראמפ – שאליהן הצטרפה אמירה של שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו ולפיה "נמאס לו (לטראמפ, מ"ר) לחכות לאדם אחד, שניים, שלושה בכל פעם. הגיע הזמן שכולם יחזרו הביתה" – יהיה משקל נכבד בהחלטה של נתניהו. כלומר, חזרה למלחמה בעזה ופיצוץ הפסקת האש, עם המחירים שיהיו לכך בחיי החטופים שאמורים להשתחרר בעסקה הנוכחית ובחיי אלה שיכולים להשתחרר בשלב הבא, ייעשו גם הם ב"שירות ארצות הברית", או לפי הנחייתה.

קשה למצוא תשובה ברורה לשאלה מדוע טראמפ מתעקש על תוכנית הטרנספר, למרות האפשרות שההתעקשות הזו עלולה להביא לקרע של ממש בין ארה"ב ובין בעלות בריתה הקרובות ביותר במזרח התיכון – מצרים, ירדן ומדינות אחרות. אין ברצועת עזה אוצרות טבע, היא לא יושבת במיקום אסטרטגי במיוחד, ואפילו אם החופים שלה אכן יפים, אפשר להעלות על הדעת מקומות שהקמת ריביירה בהם תהיה רווחית יותר.

טרנספר לתושבי עזה הוא קריאת תיגר מוחלטת על כל הכללים הישנים. עקורים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה דרך רחוב ראשיד, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

תשובה אפשרית אחת היא שזה מקרה מובהק שבו "הזנב מכשכש בכלב", כלומר טראמפ הוא זה שעומד על הבמה וצועק טרנספר, אבל הלחשן שמספק לו את הטקסט הוא ישראל, או התומכים שלה בימין האוונגליסטי בארה"ב. זו בהחלט אפשרות סבירה, שכן אנחנו יודעים שמשרד המודיעין בראשות גילה גמליאל הפיץ מסמך המציע כיבוש מלא של רצועת עזה וטרנספר לתושביה כבר בתחילת המלחמה. אחרי שטראמפ הציג את תוכנית הטרנספר שלו, סמוטריץ' אמר שהיתה לו "היכרות אינטימית עם המהלכים מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים" שהובילו להצגת התוכנית, כך שבהחלט ייתכן שהיה תיאום מוקדם בין ישראל לטראמפ או לאנשים המקורבים לו עוד לפני שנכנס לבית הלבן.

אפשרות אחרת היא שטראמפ, המכור לתשומת לב, הבין מהר שהאמירות שלו בנוגע לעזה זוכות לתשומת לב עולמית עצומה, ולכן במקום לעמעם את האמירות שלו או לחזור בו, הוא העצים והחריף אותן. המהומה העולמית סביב עזה תורמת ליצירת הכאוס, שעליו המליץ יועצו לשעבר סטיב בנון כמכשיר להעברת מהלכים אחרים בזירה הפנים אמריקאית, שחשובים יותר לו ולמיליארדרים שסביבו.

אבל תיתכן גם קריאה אחרת. הטרנספר לתושבי עזה משתלב היטב בחזון של טראמפ לעולם. עולם שבו מפרקים את החוקים והכללים, ומאפשרים לחזקים לשלוט ללא שום מגבלות או עכבות. זה בוודאי נכון בזירה הפנים אמריקאית, שם הוא נותן לאילון מאסק יד חופשית לפרק את כל גופי הרגולציה ולהרעיב את הסוכנויות הפדרליות, אבל גם בזירה הבינלאומית: זה ההיגיון מאחורי היציאה שלו מארגון הבריאות העולמי, זה הרעיון מאחורי היציאה מהסכם האקלים, מאחורי הסנקציות על בית הדין הפלילי בהאג ועוד.

הדרישה מדנמרק למכור לארה"ב את גרינלנד, או מפנמה להחזיר את תעלת פנמה לשליטה אמריקאית, נובעות מאותו מקום. אבל לטרנספר בעזה יש ערך מוסף: הוא ביטוי מזוקק של השאיפה של טראמפ לחזור לאחור, לזמנים שבהם על האימפריאליזם והקולוניאליזם לא הוטלו מגבלות, לימים של "המרוץ לאפריקה" בין המעצמות הקולוניאליות בסוף המאה ה-19, או אולי גם לימים הקדומים יותר של "השמידו את כל הפראים", כשמו של ספרו המפורסם של סוון לינדקוויסט. את המלחמה בעזה קל לטראמפ להבין ולצייר כמלחמה בין "פראים" ל"נאורים", ולכן דווקא בה הוא רוצה להתרכז, שם הוא רוצה להראות לכל ה"רדיקלים המופרעים" השמאלנים, כדברי ידידו מאסק, שהם טועים והוא צודק.

טרנספר לתושבי עזה הוא קריאת תיגר מוחלטת על כל הכללים הישנים, המגנים על "הפושעים" שחיים מחוץ לגבולות אמריקה, כפי שטראמפ נוהג לכנות את כל מי שהוא לא אמריקאי. אם בגרינלנד יש לארה"ב כבר היום נוכחות צבאית, ואם תעלת פנמה אכן נבנתה על ידי האמריקאים, לרצועת עזה אין ולא היה שום קשר לאמריקה. העולם כולו מכיר בה כטריטוריה פלסטינית, ואפילו בישראל מתעקשים לכל היותר להגדיר אותה כ"שטח נתון במחלוקת", בוודאי שלא שטח אמריקאי. השתלטות עליה תייצג את שובו של האדם הלבן למקומו ה"טבעי", זה שמחליט לבדו על גורל טריטוריות קרובות ורחוקות, על אפם וחמתם של התושבים בהן, וגם במחיר חייהם.

לפני שה"ווקיסטים" באו להפריע

אם הפרשנות הזו נשמעת מופרכת, כדאי לעיין במאמר שפרסם עמית סגל בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "טראמפ קובר את מדיניות החוץ של וילסון". לפי סגל, אם במדיניות הפנים טראמפ מפרק את המורשת של ג'ו ביידן, במדיניות החוץ שלו הוא מפרק את המורשת של הנשיא וודרו וילסון, שנאום 14 הנקודות שלו לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה נחשב כמה שכונן סדר עולמי המבוסס על זכות ההגדרה העצמית לעמים ועל מנגנונים עולמיים של מדינות עצמאיות, תחילה חבר הלאומים ואחר כך האו"ם.

טראמפ, כותב סגל, דוחה את הגישה של וילסון לפיה "הפרה של ריבונות לאומית ושל גבולות היא האיום המרכזי על שלום העולם". ומוסיף "לפי דעתו (של טראמפ), האיום הראשוני לשלום העולמי הוא לא הפרת ריבונותן של מדינות אלא פעולות של משטרים טרוריסטים אוטוריטאריים". אין זה משנה כרגע האם הניתוח של סגל את הפילוסופיה הפוליטית והמדינית של וילסון הוא נכון, או האם הוא מפרש נכון את הגישה של טראמפ. מה שמעניין הוא שהנציג הבכיר ביותר של תנועת ההתנחלויות (או הקולוניות, כפי שקראו להן בראשית הציונות ללא בושה) בתקשורת הישראלית, ומי שנחשב מקורב מאוד לנתניהו, יוצר זיקה מובהקת בין הניסיון של טראמפ להסיר את המגבלות (החלקיות) שהטיל וילסון על המעצמות הקולוניאליות בדרך לכונן סדר עולמי המבוסס על חוק בינלאומי וכיבוד זכויות האדם באשר הן, מכל מין ומגדר, ובין התוכנית לגרש את תושבי עזה ולהעבירה לשלטון אמריקאי.

קוקטיילים מול השקיעה בעזה. עמית סגל (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש90)

"כילד, נפשתי במלון על אחד מהחופים עוצרי הנשימה של עזה שאין שווה ליופיים בכל המזרח התיכון", מתפייט סגל לקראת סוף המאמר. "אין שום סיבה שבשם האידיאליזם של וילסון החופים האלה יארחו כנופיות טרוריסטים הממומנות על ידי איראן במקום קוקטיילים מול השקיעה". במאה ה-19 לא היו כותבים את זה באופן רומנטי יותר.

בתמונה מפורסמת שצולמה במארס 1906 נראים חיילים אמריקאים ליד בור שבו מוטלות גופותיהם של בני שבט המורו, שבט מוסלמי בפיליפינים שגנרל אמריקאי החליט שיש להילחם בו. בקרב שנערך במקום הנקרא באד דאיו (Bud Dajo), חיילים אמריקאים חמושים בתותחים, מכונות ירייה ורובים הרגו כאלף מבני השבט, שהיו חמושים בחרבות. רק שישה מבני השבט שרדו. התמונה שהגיעה לידי פעילים אפרו-אמריקאים בארה"ב עוררה ביקורת גדולה על התנהלות הכיבוש האמריקאי בפיליפינים.

בכך שהיא מאמצת בהתלהבות כה עצומה את תוכנית הטרנספר של טראמפ, ישראל כאילו מתעקשת לומר שלא רק שהיא "מתה וממיתה בשירות ארצות הברית", אלא שהיא גם עושה זאת במסגרת ניסיון לשוב לקולוניאליזם בצורתו הטהורה, לפני שכל מיני "ווקיסטים" כמו וילסון באו והפריעו. זה המקום שישראל מנסה להציב בו את עצמה היום. ליד החיילים האמריקאים מעל לקבר האחים בבאד דאיו, או של החיילים הגרמנים שטבחו כמעט באותן שנים בבני שבטי הררו ונאמה במה שהיום היא נמיביה.