האלימות היא הסיבה הטובה ביותר להמשיך להיאבק למען שלום

גם כשתהליך שלום לא נראה באופק, המתקפה שגבתה את חייהם של ארבעה בתל אביב היא תזכורת לכך שאין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים ולוותר על השאיפה לעתיד שבו ישראלים ופלסטינים גם יחד יוכלו להרגיש בטוחים בבתיהם, ברחובות ובבתי הקפה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב: מיכאל שפר עומר-מן

לפני כמעט שש שנים היתה הילרי קלינטון עסוקה בהכנות אחרונות לקראת פגישה ישירה ראשונה בין בנימין נתניהו ומחמוד עבאס, במסגרת הבליץ בו פתח ממשל אובמה במטרה לכונן שלום במזרח התיכון. מזכירת המדינה קלינטון נאלצה לעבור דרך ארוכה ורצופת מכשולים, שבמהלכה אף חילצה מנתניהו הסכמה על הקפאת התנחלויות למשך תשעה חודשים, כדי להצליח להושיב יחד באותו חדר את שני המנהיגים.

אולם שלושה ימים לפני ששני הצדדים היו אמורים להיפגש, ב-31 באוגוסט 2010, נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים מירי עליו לקח חמאס אחריות. יום לאחר מכן עמד הארגון האסלאמי המיליטנטי מאחורי מתקפה נוספת שהסתיימה בפציעתם של שני אזרחים ישראלים. המסר של חמאס היה בהיר לחלוטין: המטרה היא לשבש את שיחות השלום.

כתבתי אז, לאחר האירוע הראשון, שחמאס הופך להיות מה שבתחום יישוב הסכסוכים היו מכנים "קבוצת ספויילר". במקרה הזה מדובר בקבוצה שהיא בעלת עניין, שהורחקה מהשתתפות בתהליך השלום, ולכן מנסה להשתמש באלימות כדי לחבל בו. למרות האיום שנשקף מצד קבוצות כמו חמאס, מתנחלים קיצונים וקבוצות הרסניות נוספות, טענתי בזמנו כי הסיכויים לשלום שווים את הסכנה הגלומה בהתנגדות האלימה לתהליך.

> אשליית הרגיעה התנפצה אתמול בשרונה

ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

זה היה אז. נריץ קדימה שש שנים, ותהליך שלום עדיין לא נראה באופק. על תהליך כזה גם לא מדובר כבר זמן רב. למרות שבשבועות האחרונים ישנה מעין מראית עין של תזוזה מחודשת, שבאה לידי ביטוי בפסגת פריז כמו גם בניסיונותיו הכושלים של נתניהו לשכתב את יוזמת השלום הערבית – עדיין אין שום דבר שמצביע על כך שמנהיגים ישראלים ופלסטינים עתידים לשבת יחד בעתיד הנראה לעין כדי להגיע להסכם. (בן כספית מסביר בתמציתיות באל-מוניטור מדוע לא צריך להתייחס למחוות של נתניהו ליוזמה הערבית ברצינות יתרה).

אינטלקטואלית, כמעט בלתי אפשרי למצוא תקווה בקיפאון המדיני הנוכחי. למרות שעמדה על הפרק האפשרות לנסות לצרף לממשלה את מפלגת העבודה, התומכת בפתרון שתי המדינות, נתניהו בחר לחזק את הקואליציה שלו דווקא עם ליברמן, ולמעשה בחר בקו של תומך הסיפוח נפתלי בנט, שכבר התחייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית.

מחמוד עבאס, מי שהוכתר כבר מזמן על ידי רבים בשמאל הישראלי, כמו גם על ידי חלק מהקהילה הבינלאומית, בתור השותף האפשרי האחרון של ישראל לשלום, איבד בשנים האחרונות את כל מה שנותר משרידי הדמוקרטיה והמנדט שקיבל מהציבור הפלסטיני.

שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, עברו תהליכים של הקצנה. בשתיהן ישנה תמיכה בשימוש באלימות כלפי הצד השני, ובשתיהן חוששים מפני אלימות הצד השני. סקרים שנערכו בחודשים האחרונים הראו כי יותר מחצי מהיהודים בישראל תומכים בהוצאות להורג ללא משפט של חשודים בטרור, וכי שיעור דומה הביע תמיכה בטיהור אתני של ערבים מישראל. בציבור הפלסטיני גילה סקר שנערך בתחילת החודש כי למעלה מחצי מהאוכלוסיה תומכת בחזרה לאינתיפאדה חמושה בהיעדר משא ומתן לשלום.

האלימות הנוכחית, שדוגמא קשה שלה ראינו השבוע במתחם שרונה בתל אביב, אינה ניסיון מחושב בקפידה לשבש תהליך שלום. היא גם לא יכולה להוות תירוץ לייאוש. למעשה, האלימות היא הסיבה הכי חזקה שיש לנו להמשיך ולפעול למען שלום, לשמור על התקווה לשלום.

אם נפסיק להיאבק למען עתיד שבו פלסטינים וישראלים כאחד ירגישו בטוחים בבתיהם, ברחובות, בבתי הקפה ובכיכרות – המשמעות תהיה שהשלמנו עם עתיד של אלימות חסרת תוחלת, מלחמות, הפצצות ובני נוער נואשים ומקוטבים שעם כל שנה שחולפת פחות ופחות מסוגלים לראות את האנושיות בצד השני. אם נפסיק להילחם למען השלום, אנחנו מקבלים על עצמנו 49 שנים נוספות של כיבוש צבאי ואלימות.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי יעל מרום.

> צפו בסרטון מחברון: צה"ל נגד אבטיח

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf