דמעות הגברים בעזה הן סימן של מרד

גברים מרשים לעצמם לבכות בפומבי. פלסטינים מתאבלים על הרוגים ליד בית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-12 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

גדלתי בעזה ולמדתי שכדי להיות גבר, עליי להחריש את הבכי, להחביא את הרעידות ולהחניק את כאבי. אבל איך אני אמור לדבוק בכל הדברים האלה, כאשר סביבי הכול קרס?

נכנסתי לעולם הגברים תחת הפצצה, בעולם שרק לעיתים רחוקות ראה אנשים כמוני כראויים להגנה או אפילו לאבל. הג'נוסייד המתמשך בעזה לא רק שלל ממני את חיי בני משפחתי וחבריי, אלא גם פירק ועיצב מחדש באופן שיטתי את תחושות הזהות, הקהילה והאישיות שלי.

>> למרות הכאב, בעזה מתאבלים גם על ילדים בישראל

מגיל צעיר למדתי שכגבר עליי להגן, לפרנס ולעמוד אֵיתָן, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אולם בשלב מוקדם הבנתי שהמלאכה הזו תהיה שונה מאוד עבורי בהשוואה לילדים אחרים בעולם.

הייתי בן תשע כאשר ניצלתי בפעם הראשונה מהפצצה אווירית. הייתי בדרכי לבית ספר כשפצצה קרעה את הרחוב שאני וחברי לכיתה הלכנו בו. בזמן שהאפר והאבק התפזרו, רצתי הביתה וחלפתי על פני בני כיתתי – כמה מהם כבר היו מתים, אחרים צרחו, איבדו אברים.

כאשר הגעתי סוף סוף הביתה, כל בני משפחתי בכו. אני זוכר היטב שהבטתי באימי הרועדת ואמרתי לה דבר גדול בהרבה ממה שילד אמור לומר: "אמא, אני גבר. אסור שאיש יבכה עליי". ומתוך ביטחון שרק ילד מסוגל לו, הוספתי: "אני יודע איך לחמוק ממוות".

מאז אותו רגע, שרדתי יותר מעשר מתקפות. אבל עכשיו, בגיל 26 וכמעט שנתיים לתוך הג'נוסייד הזה, הגעתי להבנה שהאיפוק והעמידה האיתנה הנדרשים מהגבר הפלסטיני הן כמעט בלתי אפשריות.

איך אוכל לעמוד כ"מגן" כאשר מטוסי קרב הפכו את ביתי לאבק, כאשר רחפנים גוזלים מאיתנו את שנתנו, וכאשר עקירה כפויה היא הערובה היחידה לחיינו? איך אני יכול "לפרנס" לאחר שהסגר שהטילה ישראל במשך 18 שנה פורר את הכלכלה שלנו, והמצור המתהדק שלה ממשיך להרעיב אותנו, וכאשר התקרבות למשאיות סיוע פירושה סכנת חיים?

מבשלים למשפחות, מחליפים חיתולים באוהלים. מוחמד, אחיו הצעיר של המחבר, ליד האוהל של המשפחה (צילום: באדיבות המחבר)

איבדתי את אחי, נור, בתוך הכאוס. הוא היה שוטר שהקדיש את עצמו להגנה על אזרחים. הוא נעלם בהפצצות הישראליות על ח'אן יונס. משפחתי עדיין אינה יודעת מה קרה לו.

בתרבות העזתית, תחושת הגבריות שלנו קשורה לאחריות על המשפחה. חסרונו של נור לא רק שבר את ליבנו; הוא סדק את האופן שבו ראיתי את עצמי – כאח הבכור, המדריך, המגן. אבל כגבר, האחראי להאכיל את עשרת בני המשפחה, לא היה לי זמן אפילו להתחיל לעכל את הכאב הזה.

באחד הימים, כשיצאתי מהאוהל שלנו, אחותי הקטנה שאלה אותי איפה נור. לא יכולתי לשקר לה שוב, אבל גם לא יכולתי להרוס את מעט התקווה שנותרה לה. אני אוסף פיסות של עץ ושל שברי ברזל, מעמיד פנים כאילו הן למען בעירה או שיפוץ, בעוד מה שאני עושה, למען האמת, הוא להעסיק את ידיי כדי שליבי לא יתפוצץ.

אני קובר את נור מדי לילה במחשבותיי ומחיה אותו מדי בוקר בזיכרונותיי. אני יושב ליד הים כשאין הפגזות, על סיפה של עזה, היכן שהמים חופשיים אבל אנחנו לא – ומרשה לעצמי לבכות בלי להשמיע קול.

כך אני מעבד את הג'נוסייד: בשתיקה, בהיחבא, במקוטע. איני יכול לצרוח מול אימי. איני יכול לקרוס מול אבי. אני הבן שלהם, ובעיניהם אני עדיין המחסה שלהם, גם אם בתוכי אני מרגיש מטולטל.

להיות גבר זה להישאר רעב

אני לא לבד. קשה לאמוד את הנזק הרגשי שחוו הגברים הפלסטינים. דוח של קרן האוכלוסייה של האו"ם מ-2002 על מצבם של גברים באזורי סכסוך הזהיר מפני "טראומה כפולה" – כאב פיזי ופסיכולוגי המשלב ציפיות חברתיות הדורשות מהגברים שתיקה, איפוק ודיכוי רגשי.

בעזה, היכן שטיפול נפשי כמעט אינו קיים והסטיגמות נותרו חזקות, גברים מפנימים הכול. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי מלפני המלחמה, בעזה יש רק 0.2 פסיכיאטרים על 100 אלף תושבים. הסיוע הנפשי המועט שקיבלנו קבור תחת ההריסות.

גם לפרנס וגם לדעת להיות שביר. המחבר ודודו ח'אלד בונים שירותים לעקורים בעזה (צילום: באדיבות המחבר)

ואף על פי כן, חרף הנסיבות שאין לתארן, אני עד שוב ושוב לרכות של הגברים כשהם תומכים בהישרדות משפחותיהם.

"אחזתי בבתי משך כל הלילה אחרי שהאוהל שלנו קרס בגשם", סיפר לי מחמוד, שאותו ראיינתי במחנה ליד רפיח. "הייתי אמור להיות המגן שלה, אבל הייתי ספוג מים וחסר אונים". קולו נסדק.

קולו הסדוק היה קריאת תיגר, לא סימן לחולשה. בכך שהניח לקולו לרעוד, בכך שהרשה לאדם אחר להיות עד לכאבו, הוא הדף את הציפייה שגברים פלסטינים חייבים להיות תמיד מאופקים. אנחנו מתחילים לחשוף את הסדקים שלנו איש בפני רעהו.

איברהים אבו נאג'י, אב לארבע ילדים, אמר לי דבר מה שערער אותי מהיסוד. "להיות גבר היום בעזה פירושו לבחור להישאר רעב, ולא לצלול למערבולת כדי להשיג מזון המגיע במשאיות הסיוע".

הוא התייחס למחזות שנראו בעזה בחודשים האחרונים של המון פלסטיני מורעב ונואש מסתער על משאיות הסיוע בניסיון להשיג מה שהוא יכול. ישראל ניצלה את המחזות האלה כדי להצדיק את הפסקת כל פעולות הסיוע הבינלאומי בעזה, וכדי להקים את המנגנונים של מרכזי הסיוע שלה ככלי לטיהור אתני.

לפני 7 באוקטובר, אבו נאג'י עבד בבניין בישראל, אבל מאז תחילת המלחמה הוא איבד כל מקור פרנסה. "הרעב שלי הפך לצורה של מחאה", הוא אמר לי, "אני לא אעזור להם להרוס את מעט הכבוד שעוד נותר לנו".

בערבית התרגום המדויק יותר למונח "גבריות" איננו דווקא התרגום הליטרלי, "רוג'ולה", מלשון רג'ול, גבר, אלא "כראמה", "כבוד". חרף הדה-הומניזציה המכוונת של העם שלנו וחרף העיקור של הגברים שלנו, עזה היא ערש לידתה של גבריות מסוג חדש: גבריות שאינה בנויה על מיליטריזם, אלא על בהירות מוסרית וכבוד, אפילו בשעת רעב. למרות ההפצצות הנמשכות, עלינו לבנות מחדש את האוהלים ואת החיים שלנו שוב ושוב.

בראיונות שלי עם גברים עקורים אחרים, צצו דפוסים חדשים של גבריות. "להיות גבר פירושו לדאוג שהילדים שלי יהיו רגועים כאשר הם מבועתים מפני השמיים", אמר לי אבו עומאר, בן 37. אחר הסביר: " חשבתי שאני תמיד צריך להיות חזק. אבל עכשיו אני מרשה לעצמי לבכות ומרשה לבן שלי לראות אותי בוכה".

בכך שהם מרשים לילדים שלהם לראות את הכאב, הפחד והרכות שלהם, האבות מוכיחים עוצמה אמיתית. הדמעות שלנו אינן סימן לחולשה, אלא מעשה של מרד בעולם המנסה למחוץ את האנושיות שלנו. הרגשות שלנו וחוסר הנכונות שלנו להיות אדישים לכאב הזה הם צורה של התנגדות.

רגעים אלה חושפים משהו שבדוחק רואים בתקשורת הבינלאומית: מעבר לדימויים של לוחמים או קורבנות מכוסי אבק, נמצאים גברים הלכודים בין ג'נוסייד ובין העול של שמירה על תפיסה שירשנו לגבי גבריות. התקשורת הבינלאומית משטיחה את הגברים הפלסטינים לשני ארכיטיפוסים – איוּמים או מספרים – ומפשיטה אותנו מהמורכבות והאנושיות שלנו.

ועדיין, בתוך ההריסות, משהו אחר מתעצב.

לא רק לוחמים או צללים

צצה גבריות חדשה. פלסטינים ליד בית חולים נאסר בח'אן יונס, ב-24 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

היום צצה בעזה גבריות שונה, זו המחבקת פגיעוּת, דאגה ורוך. גברים מבשלים ארוחות במקלטים צפופים, מנחמים ילדים, בוכים בגלוי בעודם אוחזים בגופות נטולות החיים של נכדיהם, ומספרים סיפורים של יגון.

אנחנו מתחילים לנקוב בקול רם בשמן של הטראומות. והטרנספורמציה הזו אינה א-פוליטית. היא קריאת תיגר.

למרות הכאב שלנו, גברים עדיין נושאים בנטל של הסכנה, של הריצה תחת ההפצצות כדי להשיג מזון או מים, משום שמסוכן מדי לנשים או לילדים לעשות זאת. אבל כעת, להיות גבר אין פירושו רק להיות קשוח. פירושו גם להיות נוכח. להיות האיש שבוכה ובה בעת מסכן את חייו למען הצרכים הבסיסיים, זה שסוחב גם את המים וגם את היגון.

זהו סוג הגבריות החדשה שאנחנו בונים כאן. זו שאינו מתמצה רק בהישרדות אלא גם בשמירה על האנושיות. גברים שבוכים בפומבי, שמחליפים חיתולים באוהלים, שמשתפים את יגונם עם זרים – הגברים האלה יוצקים סוג חדש של גבריות, זו שמסלקת מעליה את השתלטנות ומחבקת את הדאגה לזולת.

ייקח דורות עד שנבנה מחדש את הזהויות שלנו שטולטלו. אבל הגדרה מחדש של מה פירוש להיות גבר – רך, שבור, מחלים, אבל עדיין עומד – זו התחלה.

ראוי להם, לגברים פלסטינים, שיראו אותם לא רק כלוחמים או כצללים, אלא כאנשים, על כל מורכבותם, עם לבבות שבירים ונטל בלתי אפשרי. סיום הכיבוש אינו מסתכם רק בהשבת האדמה. הוא כרוך גם בהחזרת הכבוד. פירוש הדבר לבנות מחדש את הבתים, לתקן את מה שנשבר בתוכנו, ולדמיין מחדש איך אנחנו צריכים להיראות בעיני עצמנו ובעיני האחרים.

א' ג' הוא פלסטיני החי בעזה ומתגורר כעת באוהל בח'אן יונס. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה בארה"ב באביב 2024, אבל עדיין אינו יכול לעזוב את רצועת עזה. בינתיים הוא ממשיך לכתוב מהאוהל, ולדאוג למשפחתו ולקהילה שלו. הכתבה הופיעה במקור במגזין 972+. מאנגלית: מירון רפופורט