גם אם תוכנית טראמפ לא תתקדם, הנזק כבר נעשה

התוכנית רעה מסך חלקיה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בבית הלבן בוושינגטון, ב-4 בפברואר 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

בספטמבר 2020 דונלד טראמפ ניצח בבית הלבן על החתימה על הסכמי שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. ההסכמים האלה זכו לשם "הסכמי אברהם", אבל למעשה אפשר להגדיר אותם כ"הסכמים לעקיפת העם הפלסטיני". המטרה מאחוריהם לא היתה לייצר שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות או לבחריין, שבכל מקרה לא היתה ביניהן מלחמה, אלא לייצר מציאות במזרח התיכון שבה העניין הפלסטיני, השאיפה של הפלסטינים לשוויון ולסיום הכיבוש, יוסט לשוליים, יפסיק לשחק תפקיד.

ארבע וחצי השנים שחלפו מאז היו המדממות ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חצי שנה אחרי חתימת ההסכמים פרצו אירועי מאי 2021, שהרחיבו את מעגל האלימות בין יהודים ולפלסטינים לכל המרחב בין הירדן לים, כולל בתוך הקו הירוק, בפעם הראשונה מאז 1948. 2022 ו-2023 רשמו שיאים של אלימות בגדה המערבית וגם בתוך ישראל. ואז הגיע 7 באוקטובר, והתברר לכולם שלעקוף את העניין הפלסטיני זה כמו לעקוף קו הפרדה באוטוסטרדה. זה נגמר בהתנגשות קטלנית.

עכשיו טראמפ משיק תוכנית חדשה: אם אי אפשר לעקוף את הפלסטינים, הוא אומר למעשה, בואו נגרש אותם. בשלב ראשון הוא מציע לעקור את כל הפלסטינים שחיים בעזה. "שמעתי שעזה היתה מאוד לא מוצלחת בשבילם", הוא אמר, ולכן ראוי שיעברו ל"חלקת אדמה טובה, רעננה ויפה". ההצעה של טראמפ מוגבלת כרגע לעזה, אבל אין שום סיבה מיוחדת שלא תורחב לפלסטינים בגדה, שבעיניו של טראמפ גם היא מן הסתם "מאוד לא מוצלחת" להם. גם מזרח ירושלים או נצרת יכולות להיות הבאות בתור.

אחד הקריטריונים הראשונים שבהם בחנו את ההצעה של טראמפ היא האפשרות לממש אותה. במבחן הזה היא, מן הסתם, נכשלת. הסיכוי ששני מיליון פלסטינים – רובם פליטים או צאצאים של פליטים מ-1948, שהעדיפו במשך 75 שנה לחיות במחנות פליטים בעזה ובלבד שלא יעזבו את המולדת – יסכימו עכשיו לעזוב אותה הוא אפסי. הסיכוי שמדינות כמו ירדן או מצרים יסכימו לקבל אפילו חלק מהמיליונים האלה הוא קלוש מאוד, שכן מהלך כזה עלול למוטט את המשטרים שלהן. הסיכוי שארצות הברית, שנסוגה מעיראק וברחה מאפגניסטן, תהיה מוכנה עכשיו "לקחת בעלות" על רצועת עזה, לנהל אותה ולפתח אותה, נראה מופרך לא פחות.

אבל התוכנית הזו רעה יותר מסך חלקיה. "זהו סוג החשיבה שיכול לעצב מחדש את המזרח התיכון ולהביא שלום", הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו לתוכניתו של טראמפ. ב-7 באוקטובר ראינו מה קורה כש"מעצבים מחדש" את המזרח התיכון תוך התעלמות מהפלסטינים. תוכנית "הריביירה בעזה" עלולה להביא לתוצאות שה-7 באוקטובר אכן ייראה לעומתן כ"אירוע נקודתי", כפי שהגדיר שר הביטחון ישראל כ"ץ את מתקפת חמאס.

גם אם התוכנית לא תתקדם אפילו במילימטר, היא כבר השפיעה השפעה עמוקה על השיח הפוליטי בחברה היהודית בישראל. ואולי יותר נכון לומר שהתוכנית הזו שיקפה את זרמי העומק של החברה היהודית. איש לא הופתע שהימין הדתי-פשיסטי התייחס למסיבת העיתונאים בבית הלבן כאל התגלות אלוהית. אבל היה פחות צפוי – ואולי בדיעבד דווקא צפוי למדי – שבני גנץ יאמר שתוכנית הטרנספר של טראמפ מייצגת חשיבה "יצירתית, מקורית ומעניינת"; יאיר לפיד יאמר שמסיבת העיתונאים שבה הוצגה התוכנית היתה "טובה לישראל"; ויאיר גולן, מנהיג השמאל הציוני, יסתפק באמירה שהתוכנית לא מעשית. כאילו כל הפוליטיקאים מהמפלגות הציוניות המתינו לרגע שבו הטרנספר יקבל חותמת כשרות של Made in America כדי לאמץ אותו.

הרעל הטרנספריסטי הזה לא יתנקה כל כך מהר ממערכת הדם הישראלית. יכולות להיות לו השלכות בטווח המיידי. התחושה שלישראל נקלעה הזדמנות היסטורית לרוקן את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים, תיתן רוח גבית אדירה לתביעה של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לפוצץ את הפסקת האש לפני שתגיע לשלב השני, לכבוש את עזה ולדחוק את הפלסטינים החוצה ממנה. נתניהו, שנראה מעט נבוך מול ההצעה של טראמפ, עשוי להיענות לתביעה כזו, וטראמפ, בניגוד לתקוות שתלו בו במשפחות החטופים וכמה עיתונאים, לא צפוי להתנגד. ובאשר לצבא – בכיר במטכ"ל כבר צוטט ב-ynet לפני כמה ימים טוען שיוזמת הטרנספר של טראמפ היא "רעיון מצוין".

המהלכים הכוחניים עשויים להיענות בכוח

גם אם שלב ב' וג' בעסקה ימומשו, החטופים ישוחררו, הצבא ייסוג מהרצועה ותושג הפסקת אש קבועה, התוכנית של טראמפ לא תעזוב את הפוליטיקה היהודית בישראל. איזה תמריץ יהיה למפלגה יהודית ציונית כלשהי לדחוף להסכם פוליטי עם הפלסטינים, אם מול הציבור היהודי תעמוד האופציה של ריקון כל הארץ הזו מיושביה? כל הסכם, כל הפסקת אש, עשויים להיתפס כלא יותר מצעד זמני לקראת המטרה העליונה של טרנספר. הסיכוי לשיתוף פעולה פוליטי אפקטיבי עם המיעוט הפלסטיני יצטמק מאוד.

ברחוב הפלסטיני עשויה להיות לתוכנית טראמפ השפעה הרסנית על כל מחשבה לפיוס עם מדינת ישראל. לפעמים בהתלהבות, לפעמים בחריקת שיניים, אבל מאז הסכמי אוסלו ב-1993, ההנהגה הפוליטית של העם הפלסטיני הגיעה למסקנה שאפשר להגיע לפשרה עם מדינת ישראל, שאפשר לחיות איתה, אף שהיא נולדה על חורבות העם הפלסטיני ב-1948. זה לא היה חד וחלק. היו הרבה מורדות, היה הרבה דיבור כפול, היו הרבה מתנגדים אלימים – חמאס בראשם – אבל הגישה הזו נשארה דומיננטית לאורך כל העשורים האלה.

מרגע שהנשיא האמריקאי מציע טרנספר כפתרון לבעיה הפלסטינית, ומרגע שישראל כולה – מהימין הדתי-פשיסטי ועד המרכז הליברלי ואפילו השמאל הציוני – מאמצים את הפתרון הזה, המסר לפלסטינים ברור. עם מדינת ישראל ועם הפטרון האמריקאי שלה (לפחות הנוכחי) אין שום אפשרות לפשרה, משום שהיא, ישראל, נחושה לחסל את העם הפלסטיני. אין פירוש הדבר שהפלסטינים כולם יאמצו מיד את המאבק המזוין – אף שגם זו אפשרות – אבל זה בהחלט עלול להביא לכך שלא תהיה לגיטימציה לשום מנהיג פלסטיני שינסה להגיע להסדר עם ישראל. כבר עכשיו אנחנו רואים איך אבו מאזן מאבד לגיטימציה, או למעשה כבר איבד אותה. זה רק ייעשה גרוע יותר.

מאבד לגיטימציה. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) בלשכה ברמאללה, בספטמבר 2020 (צילום: פלאש 90)

והסכנה לא מסתיימת כאן. טראמפ, מתוך חוסר הכרה מוחלט של המזרח התיכון (לאורך כל מסיבת העיתונאים הוא שב ואמר ש"גם ערבים וגם מוסלמים" ייהנו מהשגשוג שתוכניתו תביא), עשה "אֵזוֹריזציה" של השאלה הפלסטינית, כלומר הוציא אותה מהתחום של סכסוך בין היהודים והפלסטינים החיים בין הירדן לים, והשליך אותה על מדינות האזור. הוא לא רק דורש ממצרים, ירדן, סעודיה ומדינות אחרות להסכים לקבל לתחומן מאות אלפי פלסטינים, הוא גם מבקש מהן למעשה להיות חתומות על קבורת העניין הפלסטיני.

דרישה כזו היא איום ישיר על המשטרים בעולם הערבי. המשטר בירדן חושש שנהירה משמעותית של פלסטינים לממלכה תביא את קיצו, שכן שהיא תשנה את המאזן הדמוגרפי העדין שם. אבל גם במדינות אחרות, שהקשר שלהן לפלסטין פחות ישיר, המצב לא פחות עדין. די היה להסתכל אתמול בערוצים הסעודיים, לא באל-גז'ירה הקטרי, כדי להבין את מידת התדהמה, האיום והפחד מפני המהלך.

15 שנה לפני שאש"ף קיבל על עצמו את הפשרה עם ישראל והכיר בה, מצרים הגיעה למסקנה שלא רק שהיא יכולה להשלים עם קיומה של ישראל באזור, היא אפילו יכולה להרוויח ממנו. ירדן הלכה בעקבותיה, ולפני ארבע וחצי שנים גם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. גם מדינות שאין להן יחסים עם ישראל כמו סעודיה הגיעו כנראה למסקנה דומה.

אבל המהלך הכוחני של טראמפ, והאימוץ האינסטינקטיבי שלו מצד ישראל, עלול לשדר למשטרים במזרח התיכון – גם אלה המוגדרים "מתונים" (למעשה הם בדרך כלל אוטוקרטיים יותר מהאחרים) – שאין שום תועלת בפשרה. זאת מפני שישראל מאמינה שהודות לכוחה הצבאי ולתמיכה אמריקאית היא יכולה לכפות על המזרח התיכון כל פתרון שהיא מעוניינת בו, כולל הזזת מיליונים מארצם וביטול זכותו של עָם להגדרה עצמית, אף שכל העולם כמעט הכיר בה.

במלחמה האחרונה ישראל לא הסתפקה בהרג המוני בעזה ובהריסת התשתית המאפשרת חיי אדם בה, אלא גם כבשה חלקים מלבנון ומסרבת לצאת מהם למרות הסכם שהיא חתמה עליו, וכבשה חלקים מסוריה בלי שום כוונה לצאת מהם עד הודעה חדשה. עובדה זו בוודאי מחזקת את הרושם שישראל הגיעה למסקנה שהיא יכולה לייצר סדר חדש במזרח התיכון בכוח הזרוע. בלי הסכמה, בלי משא ומתן.

מלחמת 1973 היתה הפעם האחרונה שבה ישראל נלחמה נגד צבאות של מדינות, לא נגד ארגונים חמושים לא מדינתיים, שתמיד היו חלשים ממנה בהרבה. גם אם בספרי ההיסטוריה שילמדו עכשיו בבתי הספר התיכון בישראל יהיה כתוב שלישראל לא היתה כל אשמה במלחמה הזו, אין ספק שמצרים וסוריה יצאו אליה משום שהבינו שאין שום סיכוי לקבל חזרה בדרכי שלום את השטחים שישראל כבשה מהן ב-1967. הנתיב שישראל, בהשפעת טראמפ, צועדת בו עכשיו יכול להביא אותה בדיוק לאותו מקום, שבו השכנות יגיעו למסקנה שישראל מבינה רק כוח. באתר Middle East Eye נכתב אתמול מפי מקורות בעמאן, שירדן מוכנה להכריז מלחמה על ישראל אם נתניהו ינסה לכפות עליה לקלוט מגורשים פלסטינים.

זה לא אבוד, כמובן. זה תלוי לא מעט בהתנגדות לתוכנית טראמפ. היא חייבת לבוא לא רק מפלסטינים, אלא גם מיהודים בישראל שמבינים שלא יהיה להם עתיד כאן בלי חיים של שכנות שוויונית עם ילידי הארץ הזו. ההתנגדות יכולה לבוא גם בדמות של קואליציות חדשות במזרח התיכון ובעולם, שלא יסכימו לקבל את התכתיבים האמריקאיים. אבל המהלכים הכוחניים של טראמפ, והניסיון הישראלי הפתטי לרכוב עליהם, עשויים להיענות בכוח. וזה יהיה רע לכולם.