גם אחרי הטבח, פעילי שלום בנגב מושיטים יד לשכנים בעזה

"לרוב הציבור פה קשה לתפוס שחיים שם בני אדם". הפגנה של "קול אחר" וארגונים נוספים בסמוך ליד מרדכי במהלך צעדות השיבה מעזה, 18 במאי 2018 (צילום: אורן זיו)

"ביום העצמאות היתה כאן תהלוכת 'חוזרים לעזה' של מתנחלים שהגיעו מהשטחים", אומר ד"ר אבנר דינור, תושב שדרות. "כל פעם שהיה פיצוץ בעזה, שמענו אותם צוהלים על כל בום. קל להגיד שזה הימין הקיצוני, אבל זה לא; רוב היהודים בין הים לבין הנהר מרגישים ככה".

דינור שייך לקבוצה של ישראלים תושבי עוטף עזה והנגב המערבי הנקראת "קול אחר", אשר מטפחת קשרים עם עזתים מאז 2008, שנתיים לאחר תחילת המצור הישראלי על הרצועה ושנה אחרי עליית חמאס לשלטון. חלק מחברי הקבוצה נשארו בקשר עם תושבי עזה גם בתקופת המלחמה. כמו רבים מתושבי האזור, בני משפחתם וחבריהם נפגעו, נרצחו ונחטפו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. אולם בשונה ממרבית שכניהם היהודים, אנשי "קול אחר" עוקבים בדאגה גם אחר גורלם של מכרים וחברים עזתים, שאת היריות וההפגזות עליהם הם שומעים מבתיהם.

אריק ילין, תושב שדרות ומייסד "קול אחר", ביקר בעזה לראשונה כחייל. "עשיתי מילואים בעזה וראיתי את המציאות הבלתי אפשרית של העזתים. ב-2005 פגשתי שני עזתים בכנס בירושלים שבו היו בעיקר פלסטינים מהגדה. דרך שני הצעירים האלה התחיל קשר יותר רציף עם עזתים נוספים. עם אחד מהם כתבתי בלוג משותף, אבל הפסקנו אותו ב-2007 כי הוא הרגיש לא בטוח לכתוב אחרי שחמאס השתלט". על רקע השתלטות חמאס על עזה, ילין הקים את "קול אחר" יחד עם תושבים נוספים מעוטף עזה והנגב המערבי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"המפגשים שלנו עם עזתים היו ברובם וירטואליים", אומר ילין. "הצלחנו בקושי לקבל אישורים מהצבא עבור מפגשים פיזיים עם פלסטינים מעזה, אבל שמרנו על קשר עם עשרות עזתים לאורך השנים". מארגני המפגשים הווירטואליים ניסו למצוא תחומי עניין משותפים לישראלים ולעזתים. רוני קידר, חברת "קול אחר" ממושב נתיב העשרה, הזמינה מורים שלימדו שיעורי דרמה משותפים בסקייפ ובזום. "זה היה נפלא לראות את הקשר השבועי שנוצר", היא אומרת. קידר פעלה גם במסגרת קבוצת שיח בשם "המגדלור", שנפגשה בכל יום שישי בין אחת לארבע בסמוך למפעל הגופרית הישן בקיבוץ בארי. "ביקשנו מכל המשתתפים רק דבר אחד – שיציגו את עצמם ויגידו משהו על עזה. לא משנה מה נאמר, אסור היה להגיב. פעם אחת מישהו אמר שעזה צריכה להימחק מעל פני האדמה. ישבתי מכווצת, אבל שתקתי".

לאורך השנים, חברי "קול אחר" יזמו שורה של פעולות שטח: הם הפגינו בצומת יד מרדכי למען פתרון מדיני בין ישראל לעזה, ארגנו סמינרים לסטודנטים ישראלים ועזתים, וב-2011 אף הפיקו במכללת ספיר ובשדרות את "כנס עזה-שדרות: מעוינות לקיימות". "היו מי שבאו למחות נגדנו", ילין מעיד, אך הכנס היה הצלחה: הגיעו אליו 400 ישראלים יהודים, 15 עזתים וכמה עשרות פלסטינים מהגדה ומישראל. אך עבור העזתים, לכנס היו השלכות שמארגניו לא ייחלו להן.

"הטרגדיה של הכנס היתה שרוב האנשים שחזרו לעזה מהמפגש מצאו את עצמם תחת איום משמעותי מצד חמאס", אומר ילין. "חלקם נעצרו, חלקם נפגעו פיזית, אחד מהם נאלץ לברוח מעזה כדי להציל את חייו. היתה לנו תחושה קשה: המפגש היה מופלא, אבל נתקלנו במציאות הקשה, שיש אפס חופש דיבור למי שחי בעזה".

"יש לי בית מטופח, אני לא גרה באוהל"

גם כיום, קשר עם ישראלים מהווה סיכון עבור תושבי עזה. "למפגשים של המגדלור לא נכנסים כרגע עזתים", אומרת קידר, שממשיכה לתאם את מפגשי המגדלור באופן מקוון בעיקר. "יש שם פחד נוראי. רק לפני כמה ימים אמר לי חבר מעזה שהיה מישהו שהתבטא ברחוב בקשר לזה שצריך דו קיום ונורה על ידי חמאס". חברי "קול אחר" מספרים כי רבים מחבריהם העזתים נמלטו מהרצועה, ואחרים חיים בפחד בין הפגזה להפגזה. "אני שומעת את כל רעשי המלחמה", אומרת ד"ר ג'וליה צ'ייטין, פסיכולוגית חברתית מקיבוץ אורים. "זה רעש שנכנס לך לחדר שינה. כטב״מים, מטוסים, מסוקים, הפצצות. הבּומים של עזה הם חזקים. זה דבר נוראי".

השמירה על הקשר המשותף מעניקה לפעילי השלום משמעות בתקופה של הרס ואובדן. "יש אישה עזתית שעבדתי איתה על פרויקט לילדים שנעלמה לתקופה ארוכה", אומרת צ'ייטין. "לבסוף, היא שלחה לי סרטון – השכונה שלה נמחקה, הבית שלה נהרס והבת שלה נפצעה. גייסנו תרומות בשבילה וכל יום אנחנו בקשר". חברי "קול אחר" מספרים על מגביות שונות שארגנו עבור עזתים, אך גם אלה לבסוף מובילות לתחושה של חוסר אונים. "אנחנו כל הזמן מקבלים פניות מאנשים לעזרה", אומרת צ׳ייטין. "אין כבר ממי לבקש עוד כסף, וכל הזמן מגיעות פניות חדשות".

השיחות עם תושבי עזה מבהירות לאנשי "קול אחר" עד כמה תפיסת המציאות יכולה להיות שונה עבור בני שיחם. צ'ייטין מספרת על אם חד הורית מעזה שאיתה התכתבה, שאמרה שהיא לא מאמינה שישראלים באמת נחטפו. לאחר מכן העזתית כתבה לה שהיא חושבת שמטפלים בחטופים מאד יפה. "כתבתי לה שיש בעיה לוגית – חטפו או לא חטפו?" אומרת צ׳ייטין. "לבסוף היא אמרה שהיא מקווה שאחרי המלחמה היא ואני נהיה בחיים ונדבר. אז אמרתי, 'גם אני, אשמח מאד'".

השמירה על הקשר המשותף מעניקה לפעילי השלום משמעות בתקופה של הרס ואובדן. חברים בתנועת "קול אחר" (צילום: אריק ילין)

לפני שהוא מדבר על חבריו בעזה, ילין מסייג כי הוא נזהר מלהזכיר אנשים ושמות, בעיקר כדי לשמור על ביטחונם. מהמעט שהוא מספר, ניכר כי הוא מכיר היטב את מימדי ההרס והחורבן בעזה. "הם נמצאים במאמץ הישרדותי עצום", הוא אומר על חבריו העזתים. "מי שנמצא בצפון עזה סובל הכי הרבה מתנאי המחיה הנוראיים". אחד מתושבי צפון עזה הביע דאגה כשנודע לו שילין חזר מחו"ל לשדרות אחרי 7 באוקטובר. "תשמור על עצמך", העזתי כתב לו בזמן שניסה להוציא את אשתו ואת ילדיו למצרים, ללא הועיל.

עוצמת הטראומה של מכריהם בעזה גורמת לחלק מחברי "קול אחר" להרגיש לא בנוח לדבר על הטראומה שהם עצמם חווים בשנה האחרונה. "חברה אחת אמרה לי שהיא מרגישה displaced (עקורה – ר"כ)", אומרת קידר, שעדיין לא חזרה לביתה שבנתיב העשרה. "המילה שהיא השתמשה בה זה בדיוק איך שאני מרגישה. אבל אז חשבתי לעצמי, איך אני מעזה לחשוב ככה?". צ'ייטין מהדהדת את אותו הסנטימנט. "הסבל פה הוא סבל אמיתי, אבל מה שקורה בעזה הוא בלתי נתפס. יש לי פריבילגיות, לא מזיזים אותי כל שני וחמישי. יש לי בית מטופח, אני לא גרה באוהל. אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלהם".

צ'ייטין וקידר אמנם חשות אי נוחות לדבר על סבלן בהשוואה לסבל של תושבי עזה, אך הטראומה והאובדן שהן וחברי "קול אחר" חווים הם עצומים. באותה שבת שחורה, כשכוחות חמאס תקפו את קיבוצי האזור, צ'ייטין אירחה את הבת והנכדה שלה המתגוררות בתל אביב. "באורים לא היתה כיתת כוננות כי לקחו את כל הנשקים", היא אומרת. "קיבלנו הודעות לנעול את הבית, אבל הבתים האלה לא ננעלים. לא היה לנו איפה להסתתר".

קידר איבדה בני משפחה וחברים רבים במתקפה. "בנתיב העשרה איבדנו 21 חברים, ביניהם עמית ויגאל וקס שקשורים למשפחתי בקשרי נישואים". קידר הזמינה לאחד המפגשים הפיזיים הבודדים של המגדלור שנערכו מאז המלחמה אישה שנכדה היה אחד החטופים שנרצחו בעזה. "למפגש הגיע רופא אמריקאי שדיבר על מה שראה ושמע בעזה. האישה התנצלה ואמרה שהיא לא מסוגלת להרשות לעצמה להרגיש אמפתיה למה שקורה בעזה, ואז היא עזבה. זאת היתה התגובה הכי קשה שקיבלתי". לדברי קידר, האמפתיה שהיא מתעקשת להרגיש כלפי העזתים הופכת לנקודת מחלוקת גם במעגל הקרוב שלה. "אני פתאום מרגישה שלא נעים לי שאני עדיין חושבת שלא כל פלסטיני הוא חמאס. נכדה שאלה אותי, 'איך יודעים?'. אני לא יודעת מה לענות לה".

גם ילין מסתיר את קשריו בעזה מהקהילה שבה הוא חי. "אני לא מדבר על מה שאני עושה בשדרות, כי רוב הציבור יסתכל עליי כעל משוגע. יש נתק מוחלט. הדימוי של עזה כמקום אפל ונוראי התחזק אחרי 7 באוקטובר. לרוב הציבור פה קשה לתפוס שחיים שם בני אדם".

בתוך האסון המתמשך, חברי "קול אחר" מנסים לחזור לפעילות. ילין, שבשבוע שלאחר 7 באוקטובר לא יכל לדבר עם עזתים, יצר מאז קשר כמעט עם כל מי שהוא מכיר. צ'ייטין אמנם חזרה לביתה שבועות ספורים אחרי הטבח, אך במשך תקופה ארוכה נמנעה מלנסוע על כביש 232 המגיע למתחם המסיבה ברעים ולקיבוץ בארי. "הכרתי המון אנשים שנרצחו, נפגעו או נחטפו, והייתי נוסעת מסביב. הבוקר היה לי תור לרופא בשדרות ואמרתי שאני חייבת לעשות את זה". עבור אבנר דינור, החזרה לשדרות היתה טראומה נוספת. "קצת אחרי שחזרנו באפריל, התחיל מבצע בג'באליה. היה צבע אדום פעם ביום, אחרי שחמאס כביכול כבר מוגר. היה פה נורא".

רוני קידר, שעדיין נמנעת מלחזור לביתה בנתיב העשרה, נמנית על מארגני כנס בסימן יום השנה ל-7 באוקטובר, שבו ישתתפו 15 ארגונים. צ'ייטין, יוזמת הכנס, אומרת: "בהתחלה קראתי לו 'יום הכאב, יום השלום', אך היו אנשים שאמרו ששלום זה גדול מדי. אולי עדיף תקווה. אז אמרתי, 'בסדר, שיהיה תקווה'". הכנס יתקיים ב-9 באוקטובר באזור התעסוקה עידן הנגב, בצומת להבים. "זה יהיה מפגש פנים ישראלי, עם יהודים ופלסטינים תושבי ישראל. החלטנו לא לעשות אותו עם עזתים או פלסטינים מהגדה. לא נצליח להכיל את כל הכאב הזה".