גירוש-בינוי בעזה: נתניהו וטראמפ בע"מ

הביצוע של הטרנספר יהיה ישראלי, החסות אימפריאלית. אוהל על החוף בדיר אל-בלח, אוקטובר 2024 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

תוכנית טראמפ עוררה גל התלהבות בגוש הפוליטי החזק בישראל – קואליציית ההתנחלות והנישול – ולתמיכה נרחבת בציבור הישראלי. לא מעטים ממתנגדיה ניסו לומר שהיא ממילא לא תתגשם, אבל התוכנית הזו רצינית לגמרי ומשתלבת היטב בשינויים גלובליים שמתרחשים לנגד עינינו. מהלכים, שנחשבו כאלה ש"לא יעלו על הדעת" בעולם כפי שהתעצב לאחר מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, הפכו אפשריים לחלוטין. אם בעבר סיפרו לעצמם לא מעטים בישראל ש"אמריקה לא תרשה" לבצע פשעי מלחמה כאלה ואחרים, ארה"ב של טראמפ לא רק מרשה פשעי מלחמה, אלא מציעה אותם. הסכנה ממשית.

>> האם, אחרי הכל, כן נמות וכן נמית בשירות ארצות הברית?

לטיהור אתני יש לפחות שני תנאים. האחד, צריך לגרש את האנשים. איך? מקל גדול וגזר זעיר. התנאי השני הוא שיש לאנשים לאן ללכת.

התנאי השני יכול להתקיים בתנאי מלחמה, בחסות ערפל הקרב. אז אפשר לפרוץ בכוח את השער שדרכו יוצאים האנשים. כך זה היה ב-1948, כך ניסו לעשות ב-1956, וכך עשתה ישראל ב-1967. בהיעדר מלחמה כזו, צריך הסכמה של המשטרים באזור, ואותה קשה להשיג מאז 1950.

השגת ההסכמה הזו היא בעיקרו של דבר תפקידו של הפָּריץ, של הדוד מאמריקה. כמו שכמה מחברותיי וחבריי כתבו, לא ברור בכלל איך ישראל תתמודד עם השלכותיו של ערעור כזה של ההסדרים הפוליטיים במזרח התיכון. לא ברור אם המשטרים הערביים יעמדו בלחץ האמריקאי, ואם ישתפו פעולה עם הגירוש, אם יצליחו לשמור על יציבות פוליטית. גירוש הוא סיפור לגמרי אחר מאשר לקנות נשק מישראל או לקיים איתה שיתוף פעולה כלכלי ודיפלומטי.

התנאי הראשון הוא לגרש את האנשים מרצועת עזה, וזה נשאר תפקידה של ישראל. האם מסובך לדמיין את זה? לא ממש. זה לא שונה ממה שנציגי הפשע המאורגן עושים כשהם צריכים להשתלט, בטוב או ברע, על נכסים. זה מה שכרישי נדל"ן עם תוכניות בנייה עושים, אם תושבי שכונה מתנגדים להצעות הפינוי; הם ימררו להם את החיים, ולעיתים גם יפעילו בריונים.

אבל אם תרצו דוגמה קונקרטית קרובה, כל מה שצריך לדמיין הוא מה שאירע באום אל-חיראן ומה שקורה שם ממש עכשיו. לאחר פינוי הבדואים מאום אל-חיראן, היא הופכת כעת ליישוב היוקרתי דרור (השם המקורי שתוכנן ליישוב, "חירן", נזנח מטעמים מובנים). זו ציונות מנשלת על ספידים. תהליך הנישול והפינוי עבר מהזנחה שיטתית והריסת בתים להפעלת אלימות שלטונית בקנה מידה גדול (זה קרה בלילה הנורא שבו נהרג יעקוב אלקיעאן). הסרטונים, שבעזרתם שיווקו המתיישבים את פרויקט העקירה של אום אל-חיראן והחלפתה ביישוב יהודי למהדרין, מאפשרים הצצה מוקדמת לפרסומות למשקיעים בריביירה בחוף עזה.

היגיון דומה להריסות בנגב. הריסת אום אל חיראן, ב-14 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

האם פרויקט הטיהור האתני בעזה חדש? כרגע עולים לפני השטח מסמכים שונים, שהציעו לפתור את "בעיית עזה" על ידי פינוי-בינוי המוני. הם מרתקים, כי הם מסמנים שינוי גלובלי חשוב. טריטוריות ובני אדם הם שוב למכירה, ממש כמו בימי הקולוניאליזם הקלאסי. אפשר "לחכור" אותם, אפשר להעביר אותם לידי "משקיעים", והתוכנית העסקית יכולה להתעלם מהצורך בגירוש אלים – כלומר לעשות מיקור חוץ של האלימות המכוננת. עניין חסכוני. גירוש הוא היום אסטרטגיה מבוססת של קפיטליזם טורפני; סאסקיה סאסן כתבה על כך, ורבים אחרים.

אבל נניח לתוכניות: תוכניות וכוונות יש הרבה, ומה שחשוב הוא התהליך. מאמצי ה"טרנספר מרצון" מתנהלים הרי בעצם כבר שנים ארוכות: השנים של חנק רצועת עזה באמצעות הסגר היו דרך לעודד הגירה, לדחוף אנשים החוצה, וסוף וסוף להשלים את ניסיונותיה הקודמים של ישראל לרוקן את מובלעת עזה מתושביה הפלסטינים, ובמיוחד מהפליטים – ניסיונות שזכו להצלחה חלקית מאוד בשנים 1967 עד 1973.

מאז אוקטובר 2023 הגיע השלב השני: ההפצצות הבלתי מבחינות, הגירוש ההמוני במהלך המלחמה וההרס השיטתי של כל מה שרק אפשר הם הצעד הבא בתהליך – ההסלמה. מה ש"תוכנית טראמפ" אומרת הוא שעכשיו תגיע עוד הסלמה, אבל בחסות אימפריאלית.

אני לא יודע אם תהיה "ריביירה". פרט ללגיטימציה לטרנספר, חשובה מכל המשמעות המעשית של הפרויקט: מלחמת חורמה מתמשכת בעזה תכשיר את הקרקע, וזו תהיה העבודה של הצבא הישראלי. אליו אולי יצטרפו בהמשך קבלנים ויזמים. המלחמה הזו תכוון הפעם בגלוי, יותר מאשר אי פעם, נגד כלל הפלסטינים, כולם. יש שמות למלחמות שמטרתן היא הרס יסודות קיומו של עם שלם וגירוש המוני.

אולי מדי פעם תנסה ישראל גם לפתוח את הגבול דרומה. אבל בזהירות, זה יכול להיות מסוכן. אבל מה יעשו המצרים אם אלפי אנשים מורעבים ונואשים יבקשו לחצות את הגבול? האם יוכלו ישראל והאמריקאים להסתכן בכך?

כישלון ישראלי. חיילים בין הריסות מחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז עזה, ב-2 בינואר 2024 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

עצם ההסלמה הזו מעידה על כשלון אדיר של ישראל להתמודד עם העיקשות הפלסטינית, עם הסירוב הפלסטיני להימחק ולהיעלם. זו משמעות המהלך האחרון, שאינו אלתור אלא צעד מתואם היטב בין נתניהו ואנשיו לבין טראמפ וצוותו; המושבה אינה יכולה להמשיך את מלאכת ההרג והגירוש בלי חסות גלויה מצד האימפריה. לא צריך לטעות: הביצוע יישאר ישראלי; החיילים שיהרגו וייהרגו יהיו ישראלים; אבל החסות היא אימפריאלית, כמו בימים הטובים ההם של סוף המאה ה-19, כשאפשר היה לסחור בחברות שלמות, במיליוני בני אדם, ולהעביר אותם מיד ליד. זו התקופה שנראה שאנחנו נכנסים אליה, ולא רק במזרח התיכון.

האם הפרויקט יצליח? הצלחה חלקית יכולה בהחלט להיות לו. כמה פלסטינים יעזבו? אני לא יודע. אבל אסור לזלזל בשום פנים בעקשנות ובחיוניות של אנשי עזה. אסור לזלזל גם באכזריות שבה ישראל תנסה לממש את המהלך, וגם לא בהתנגדות החמושה של הפלסטינים.

פעם, כשהייתי שם בגיל 16, ראיתי במו עיניי במחנות הפליטים איך אנשים משקמים את בתיהם לאחר מסע ההרס של הטנקים והבולדוזרים בהנהגתו של אריק שרון (1971–1973). מאז קמו אנשי מובלעת עזה מעפר, פעם אחר פעם. ראינו אותם צועדים באלפיהם חזרה לבתים שאינם, נאחזים בחיים. משהו מהעקשנות הזאת מכיר כל מי שליווה מאבק של שכונת עוני נגד כרישי נדל"ן; כל מי שראה כיצד פלסטינים בנגב נאחזים בציפורניים באדמתם לאחר שהרסו את בתיהם על כל מיטלטליהם; כל מי שראה את אנשי אל-עראקיב סובלים שנים כל דיכוי אפשרי, מאסר, התעללות, קנסות, מכות וריסוס מן האוויר בחומרי הדברה – ומנסים להיאחז באדמתם.

טראמפ חושב, או מעמיד פנים שהוא חושב, שאנשי עזה נמצאים בה רק כי אין להם ברירה. הם, אנשי עזה, פשוט עוד לא ראו את המצגת היפה שלו, עם הבתים שמחכים להם. זו לא סתם אשליה של מגלומן: ככריש נדל"ן הוא מבין בפינויים, ומעולם לא הבין את היחס העמוק של אנשים לארצם, למקום שלהם, למשפחות ולחברים ולחברות.

טראמפ לא מבין את הקשר העמוק של אנשים לארצם. פלסטינים משקמים את ביתם בתל אל-הווא בעזה, ינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בית ומולדת הם לא נדל"ן. אלה מבין הישראלים שמפנטזים על "דף חדש" ועל עזיבה המונית של הפלסטינים מעזה מבטאים הפנמה עמוקה של התורה הציונית, שלפיה בעיות פותרים על ידי עקירה והתיישבות, התיישבות ועקירה, וחוזר חלילה. הציונות חתרה תחת התחושה הפשוטה של תושבי ישראל היהודים שאפשר בכלל להיות משהו אחר חוץ ממתיישבים, שאפשר פשוט לשבת, להבין את הקשר הפשוט שבין אנשים לארצם ולכבד אותו. התשובה לאלה היא פשוטה: אף אחד לא הולך לשום מקום. "חילופי אוכלוסיות", טרנספר או פינוי המוני הם לא פתרון אנושי אלא ברבריוּת שמייצרת שנאת מוות. כולנו נשארים כאן כדי לחיות.

אבל גם בלי להצליח, גם אם טראמפ-מאסק-נתניהו וחבריהם לא יצליחו להשלים את הגירוש ולבנות על השרידים החרבים עזה חדשה למשקיעים, הם יוכלו בלי ספק להמיט סבל בלתי נתפס על האנשים. ושנאה מרה. קל יותר להרוס.

עכשיו נותרות השאלות: האם לאחר שנה וחצי של לחימה והקזת דם, חיילים ישושו לחזור להרוג ולהיהרג? האם אפשר להשיג זאת באמצעים "כירורגיים", בהפצצות נוראות, או שצריך יהיה לעבור מבית לבית? האם ניתן יהיה לרתום את רגשי הנקם של אנשים בישראל לפרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי המואץ? האם משפחות החטופים יעזו לומר בגלוי את מה שכל אחד יודע והוא שסבל יקיריהם הוא רק דלק לטנקים השועטים? שבעיני הממשלה אין לחייהם ולכאבם כל חשיבות, פרט לתפקידם בקידום מצעד החורבן? האם עובדים ועובדות, מעסיקים קטנים וגדולים, יסכימו למלחמת חורבן ארוכה על כל השלכותיה על פרנסה, על החיים, וגם על הרווחים? האם יהיו די אנשים שיתחמקו משירות ומסיכון חייהם למען פרויקט שהם לא מאמינים בו?

והאם יהיו מספיק אנשים בישראל שיגידו בגלוי: זה הקו האדום שלנו, ובעצם עברנו אותו מזמן. לעולם לא עוד!

גדי אלגזי הוא היסטוריון ופעיל חברתי