"גידלתי את הבן שלי על שלום ורצחו אותו כשהלך להציל אנשים"

"מצאתי אותו עם ארבעה כדורים". מוחמד בהלול, הפרדמיק הפלסטיני שנהרג יחד עם 14 מחבריו מירי חיילים ברפיח, ב-23 במרץ 2025 (צילום: באדיבות המשפחה)

"רצחו את הבן שלי בדם קר, קברו אותו בבור. גידלתי את הילדים על בסיס שלום שמתחיל בבית, זה מה שלמדתי בישראל ועל זה הם גודלו וחונכו, אז מה אשמת הבן שלי? למה רצחו אותו בדם קר בלינץ' כזה? הוא אשם כי הוא רצה להציל אנשים?"

סובחי בהלול הוא הוא אביו של מוחמד, בן 34, מתנדב בסהר האדום ואחד מ-15 הפרמדיקים ועובדי הגנה אזרחית הפלסטינים שחיילים הרגו בשכונת תל אל-סולטן ברפיח ב-23 במרץ, ביום הראשון שבו ישראל הפרה את הפסקת האש, במה שהולך ונראה כהוצאה להורג.

>> הג'נוסייד יסתיים והפלסטינים ישתקמו, אך הפשע לא יישכח

לצד העדויות ההולכות ומצטברות לכך שהפלסטינים נורו מטווח קצר ושחלקם נכפתו קודם לכן, התחזקה אתמול מאוד הסברה שהחיילים ידעו היטב שמדובר באמבולנסים ורכבי הצלה, בניגוד למה שדובר צה"ל ניסה לטעון תחילה. סרטון שצילם ריפעת רדוואן, אחד הפרמדיקים שנהרגו ושהגיע לידי "ניו יורק טיימס" מראה בבירור שהאמבולנסים ורכב כיבוי האש הפעילו אורות מהבהבים, שהיו אמורים לזהות אותם.

אולם בתוך הטרגדיה הנוראה הזו, סיפורו של סובחי בן ה-63 הוא יוצא דופן. הוא מורה לעברית, לצד היותו גם מורה לערבית ולאנגלית, שהוביל משלחות של ישראלים לעזה בתקופה שלאחר אוסלו, ועשה תואר שני בלימודי עברית באוניברסיטת תל אביב, תופעה יוצאת דופן בפני עצמה. בעברית רהוטה הוא תיאר ממקום המקלט שלו בח'אן יונס מה קרה לבנו.

"הם נסעו לתל אל-סולטן כדי להציל נפגעים", מספר סובחי, "והכוחות שם, כוחות צה"ל, עשו להם מלכודת, לכדו חמישה אמבולנסים, רצחו אותם בדם קר איך שאומרים, שמו את כולם בבור אחד. זה הסיפור של מוחמד וחבריו, כל הצוות שהיה איתו. מוחמד אף פעם לא הזיק לאף חייל, אפילו אבן לא זרק בחיים, ככה אני גידלתי אותו. יודעים שאבא למד באוניברסיטת תל אביב ויש לו חברים שם (בישראל; א"ז)".

האירוע התרחש, כאמור, בבוקר יום ראשון, 23 במרץ. אמבולנס של הסהר האדום נשלח לאסוף נפגעים מתקיפה ישראלית באזור המכונה חששין בתל אל-סולטן במערב רפיח. הצוות הזעיק למקום אמבולנס נוסף. הראשון חזר לבית החולים, והקשר עם השני אבד בצהריים. לאחר אובדן הקשר, נשלחו למקום ארבעה אמבולנסים, כבאית וכלי רכב של האו"ם.

הקשר עם עובדי הסיוע נותק, ובמשך ימים ארוכים לא היה ידוע מה עלה בגורלם. ביום רביעי, שלושה ימים אחרי האירוע, פנתה "שיחה מקומית" לדובר צה"ל על מנת לברר מה עלה בגורל עובדי הסיוע, אם נהרגו או נעצרו. אולם בדובר צה"ל בחרו שלא לענות לשאלה, והסתפקו בתשובה כי "כלי רכב" נסעו "בצורה חשודה סמוך לכוח (הצבא)" וכי "מבדיקה ראשונית עולה כי נסעו ללא תיאום וללא אורות נסיעה וחירום". לפי ההודעה, הכוח ירה "לעבר כלי הרכב החשודים וחיסל מספר מחבלים… לאחר בדיקה ראשונית, התברר כי חלק מכלי הרכב החשודים שנעו בסמוך לכוח היו אמבולנסים ורכב כיבוי אש". הסרטון שפורסם אתמול, שבו נראים האמבולנסים ורכב הכיבוי נוסעים עם אורות חירום, מפריך לכאורה גרסה זו.

"מהיום הראשון היו שמועות שהרגו את כולם, אבל תמיד יש תקווה, לא רצינו להאמין לשמועה הזו", אומר סובחי. "היתה תקווה שהוא ברח או נעצר, שהעבירו אותו לבית כלא בארץ. ביום החג הראשון (עיד אל פיטר, יום ראשון שעבר; א"ז), נתנו אישור לאמבולנסים ולצלב האדום להיכנס ולהוציא את כל הגופות משם".

צוותי החילוץ מצאו את 15 הנעדרים קבורים בחול יחד עם רכבי ההצלה שלהם. על ראש אחת מערימות החול הוצב פנס מסתובב (צ'קלקה) של רכב הצלה. לדברי עובדי החילוץ, הצבא כיוון אותם למיקום המדויק שבו נקברו הגופות, ואמר להם לבוא עם כלי חפירה.

על פי עיתון ה"גרדיאן", פתולוג שבדק את גופותיהם של כמה מ-15 ההרוגים אמר כי יש בידיו ראיות לכך שהפלסטינים הוצאו להורג, וזאת בהתבסס על "המיקום הספציפי והמכוון" של פגיעות הירי, שנעשה לכאורה מטווח קצר.

עבד מונדר, פרמדיק שהיה באמבולנס הראשון שהגיע לזירה ושרד, סיפר ל"גרדיאן" כי ירו לעבר האמבולנס שלו. הוא יצא מהאמבולנס, הופשט על ידי החיילים שהגיעו למקום, הוכה והושפל, ובהמשך ראה את האורות של שני אמבולנסים שהגיעו מכיוון רפיח. "יכולתי לראות רק את האורות האדומים של האמבולנסים ולשמוע את קולות הירי", הוא העיד. "חלפו עוד חמש דקות ואמבולנס שלישי הגיע מכיוון ח'אן יונס, אותו כיוון שממנו הגענו. הוא עצר ליד הרכב שלנו וגם הוא נורה, בדיוק כמו האחרים".

במשך שבוע לא היה ידוע מה עלה בגורלם. ההלוויה של שמונה אנשי הסהר האדום שנהרגו מאש צה"ל ברפיח, עזה, ב-31 במרץ 2025 (צילום: AP / Abdel Kareem Hana)

לפי התיאור של מונדר, כשהשמש עלתה הגיעו למקום טנקים, דחפור ומחפר (באגר), ו"הם החלו לחפור בור עצום והשליכו לתוכו את האמבולנסים ואת רכב ההגנה האזרחית, קברו אותם וכיסו את הבור".

ביום שני שעבר, יום לאחר שהגופות התגלו, חזר דובר צה"ל בפני "שיחה מקומית" על הגרסה כי כלי הרכב הפלסטיניים "התקדמו לעבר כוחות צה"ל, באופן חשוד, ללא אורות חזית, אותות חירום ונסיעתם לא תואמה מראש". בהודעה גם נאמר כי "הכוחות חיסלו את פעיל הזרוע הצבאית של חמאס, מחמד אמין אבראהים שובכי, ועוד שמונה פעילים מארגוני הטרור חמאס וגא"פ (ג'יהאד אסלאמי)".

אולם ברשימת ההרוגים שמסרו הפלסטינים לא מופיע השם אבראהים שובכי. דובר צה"ל לא ענה לשאלות "שיחה מקומית" אודות הקשר של שובכי לאירוע והראיות לכך ששמונה מההרוגים היו פעילי חמאס וג'יהאד. אתמול, שבועיים לאחר האירוע, ולאחר שהתפרסם הסרטון הסותר את הגרסה כי האמבולנסים נסעו ללא אורות חירום, נמסר מדובר צה"ל כי "אירוע הירי לעבר שיירת האמבולנסים בתל-סולטאן מ-23 במרץ נמצא בתהליכי בירור מעמיקים. כלל הטענות, לרבות התיעוד אשר פורסם, ייבחנו ביסודיות ולעומק לשם הבנת ההתנהלות באירוע".

לא סיפר לילדים

סובחי בהלול מספר כי כשגופת בנו הגיעה לבית החולים יחד עם גופות חבריו לא היו עליה סימני קשירה, אבל "העדים אמרו שאנשים היו קשורים, חלק מהם בידיים. אני ראיתי ארבעה כדורים בחזה של הבן שלי. מוחמד כנראה ניסה להרים יד, אז הכדור חצה את כף היד ונכנס לחזה. אין כדורים בבטן או ברגליים, רק בחזה. זו הוכחה שזה רצח בכוונה, זה פשע. אחרים קיבלו כדור במצח. ממרחק אפס".

תוכל לספר על מוחמד?

"הוא היה נשוי ואב לחמישה ילדים, הבן הגדול שלו בכיתה ה', הבן הקטן נולד בראש השנה לפני שלושה חודשים. מוחמד היה חייכן, הצחיק את כולם, אוהב לשרת את כולם, 15 שנה הוא פרמדיק ונהג אמבולנס, ומ-2018 הוא מתנדב בסהר האדום. הוא תמיד הגיע ראשון, אמיץ. לא משנה מה המקום הזמן, תמיד רץ לעזור".

הוא עבר את כל המלחמות בעזה בתור מתנדב?

"מוחמד בתחום הזה מהמלחמה ב-2008 ועד עכשיו. תמיד היה שם. גם במלחמה הזו, אף שכל אנשי צוותי ההצלה, הנהגים והפרמדיקים יודעים שהם על הכוונת, הוא לא פחד ולא היסס אף פעם. תמיד יצא להציל אנשים. הוא לא סיפר את זה לילדים הקטנים שלו. בשנה וחצי של מלחמה, ראיתי אותו ארבע-חמש פעמים. כל הזמן בבית חולים. אין יום ולילה.

"בחיים לא חלמתי שצוותים רפואיים יירצחו. מה שקורה עכשיו נותן אינדיקציה שמה שקורה זו השמדת עם, בנוסף להרס של התשתיות בעזה, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות, מתקני מים. הכל הושמד, הכל נהרס".

הצבא קבר אותם בחול. חילוץ גופות עובדי ההצלה וכלי הרכב שלהם ברפיח (צילום: OCHA)

הקליטה לא תמיד עובדת, האינטרנט פועל רק בחלקים מהיום, כשמצליחים להטעין את הנייד, אבל לבהלול חשוב להסביר לישראלים את המצב הבלתי האפשרי שבו חיים תושבי עזה בשנה וחצי האחרונות. למרות האסון שפקד אותו, הוא מדבר לאט וברוגע ולא מהסס לענות על כל שאלה, בתקווה שבצד השני ירצו לשמוע.

מה אתה יכול לספר על מציאות החיים בעזה בשנה וחצי האחרונות?

"יש הרבה אתגרים. מוחמד עבד בסהר האדום בח'אן יונס. הוא לא חזר איתי הביתה לרפיח. אפילו שזה מרחק של חמישה-שבעה קילומטר, הוא לא יכול היה לחזור בלילה.

"אין פיתות, אין גז. מתחילת הרמדאן, המעבר סגור ולא נכנס כלום. כשעושים קפה, מדליקים קרטונים ועצים שמוצאים פה ושם. ככה גם (לבישול) אוכל. אין אוכל בשוק. שנה וחצי חיים על קופסאות שימורים. קילו עגבניות 40–50 שקל, קילו מלפפונים אותו דבר. בקושי אתה רואה ירקות בשוק, שכחנו את הצורה של פירות. עופות ובשר רואים רק בסרטים.

"כאדם מבוגר אתה יכול להתמודד, אבל מה תסביר לילדים קטנים? תגיד להם שאין עגבניות בשוק, אין בננות, אין תפוחים, אין עוף, אין בשר, אין חצילים?

"אין מי שתייה, אין מים לשימוש במטבח, למקלחת. כבר חודשים אתה צריך לצעוד ברגל 2–3 קילומטרים כדי למלא מיכל של 18 ליטר, גם לשתייה וגם לשימוש אחר. אין תאורה. יש לי מצבר של 18 וולט שקניתי לפני המלחמה ב-150 שקל. עכשיו הוא עולה אלף דולר. סיגריה אחת עולה 150 שקל.

"השטרות נראים כמו סמרטוטים מרוב שימוש. כבר שנה לא נכנס לעזה שום כסף חדש. לפני כמה חודשים גם היתה שמועה שהמטבעות של עשרה שקלים מזויפים, אז הפסיקו לקבל אותם".

מה קורה אם מתקלקל או נשבר הנייד יש איפה לתקן?

"קשה מאוד, אתה לא תמצא. על הטלפון אתה שומר עליו יותר מהבן שלך. בלי טלפון, זה כמו לחיות בלי מים. היינו חודשים בלי אינטרנט, עד שבח'אן יונס התחילו לתקן את הרשתות של הטלפון והאינטרנט".

לא נשאר שום דבר מהעיר. הריסות ברפיח, ב-2 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כמה פעמים היית קרוב להיפגע מהפצצות?

"לפני שבוע בדיוק, כשהייתי בבית ברפיח, הפציצו בית מול הבית שלי. מרחק עשרים מטר. היו 18 הרוגים באותו בית, והמשקוף של החלון עף מעליי ומעל אשתי כשישנו. רק שלשום אחרי חצות נפל טיל על בית הרוס, עשרה מטרים מהדירה ששכרתי בח'אן יונס. בכל דקה אנחנו מצפים שייפול לנו על הראש טיל או שתהיה הפגזה. אין מקום בטוח. כשאתה הולך ברחוב, תמיד העיניים בשמיים, מרוב הפחד שייפול משהו. הרבה אנשים מתו כשהלכו ברחוב.

"כל שנייה זה צפוי, כמו שנושמים אוויר כל שנייה. אתה חי בפחד 24 שעות. זה לא כמו אצלכם בארץ שמקבלים התראות ויורדים למקום מוגן. אין לנו מקלטים. המקלטים שלנו הם השמיים. רוב האנשים באוהלים, כי כבר 70% מהבניינים הרוסים.

"רוב התושבים בעזה הם מוסלמים, יש להם אמונה שמי שנופל הוא שהיד. זה קצת מקל על האנשים, זה לא שמקבלים את זה בשמחה".

עבר בית שבע פעמים

כמה פעמים נאלצת לעבור ממקום למקום בזמן המלחמה?

"לפני שבוע יצאתי בפעם האחרונה מהבית שלי ברפיח. אחרי שהתחילה ההודנא (הפסקת האש ב-17 בינואר; א"ז) חזרתי הביתה, אבל לא לקח הרבה זמן עד שההודנא קרסה. זו הפעם השביעית שאני עובר. הפעם עזבנו לח'אן יונס. כל העקירות זה קשה מאוד. אין דלק, אין גז, (אתה נוסע) על חמור עם עגלה ואין מספיק עגלות, צריך ללכת ברגל, להחליט מה לקחת ומה לעזוב, מה חשוב ומה פחות חשוב. לצאת ממקום למקום תחת אש".

איך מצאת את הבית שלך ברפיח כשחזרת עם תחילת הפסקת האש?

"הבית שלי היה חצי הרוס וחצי שרוף, הטרנד החדש, האופנה החדשה במלחמה היא לשרוף בתים. הדירה של מוחמד נשרפה. הצלחתי לסדר שני חדרים בתוך הבית שלי, ישבנו שם כולם, עד ששוב התחילה ההשתוללות (ההפצצות; א"ז)".

ישראל טוענת שההפצצות נועדו להפעיל לחץ על התושבים, כדי שאתם תלחצו על חמאס לשחרר את החטופים. מה דעתך על זה?

"זה לא הגיוני, זה לא עובד ככה. הלחץ על התושבים כדי שילחצו על ממשלת חמאס לא יעבוד. אי אפשר ללחוץ כשהאנשים במשך 24 שעות רודפים אחרי מים ואוכל.

"אנשי חמאס לא באו אלינו מכוכב אחר. הם גם תושבי עזה, יש להם משפחות, ילדים, תינוקות, עבודה ופרנסה שלהם. מה שקרה ב-7 באוקטובר לא אומר שכל תושבי עזה צריכים להיענש. ברור לאנשים (בעזה) שמה שהממשלה (בישראל) מנסה לעשות עכשיו זו עקירה של כל העם הפלסטיני. זה לא נגד חמאס, זו השמדת עם שלם.

"אנשים אומרים שאפילו אם חמאס משחררים את האסירים ומוותרים על כל הנשק וגם יוצאים מרצועת עזה, ההשמדה לא תיגמר פה. לא תהיה ריביירה בעזה. זה שקר".

זה לא מאורגן. פלסטינים משתתפים במחאה שקוראת לסוף המלחמה ולסיום שלטון חמאס בעזה בבית לאהיא, ב-26 במרץ 2025 (צילום: פלאש90)

בשבועות האחרונים החלו הפגנות נגד המלחמה בעזה.

"לאנשים נמאס. זה לא היה משהו מאורגן, לא עמד מאחוריהם איזה גוף. לאנשים נמאס, רוצים שחמאס יוותר על הכל, אבל הם גם יודעים באותו הזמן שגם אם חמאס יוותר, זה לא ייגמר".

חוויה אדירה בתל אביב

איך הגעת ללמוד באוניברסיטת תל אביב?

"אחרי שהרשות הפלסטינית נכנסה לעזה ב-1994, התחילו לבוא אקדמאים מהארץ (מישראל). בתקופה ההיא כבר לימדתי עברית בח'אן יונס ובעזה. פגשתי שתי מרצות מהחוג לפילוסופיה, הן ראו שהעברית פחות או יותר בסדר, ושאלו אותי למה לא ניסיתי להמשיך לתואר שני ודוקטורט. אמרתי שכבר התחלתי תואר שני בעזה, והן שאלו: מה דעתך ללמוד אצלנו בתל אביב? אפילו בחלום לא חשבתי על זה, אמרתי כן, הלוואי, להיות העזתי הראשון שמגיע לאוניברסיטת תל אביב.

"אמרתי טוב יאללה, בוא ננסה. יצאתי ממחסום ארז, קיבלתי אישור לצאת לאוניברסיטה. עברתי את המבחנים. סיימתי תואר שני בהוראת שפות. לא יצא לי לחזור לתואר שלישי כי המצב התחיל להיות קשה, והתחלתי לעבוד פה באוניברסיטאות ולכתוב ספרים".

איך היתה החוויה שם?

"במחסום ארז היו חיילים שהיו רואים אותי כל שבוע, אומרים לי 'שלום ד"ר סובחי', נהיינו חברים. פעם אחת היה סגר, ואני הייתי חייב להגיע לאוניברסיטה, אז פתחו את המחסום ונתנו לי לעבור לבד. את אחד החיילים שם פגשתי באלנבי או בדיזנגוף, הולך עם אבא שלו לקנות חליפה לחתונה. הוא הציג אותי לאבא שלו.

"אחרי השנה הראשונה, נתנו לי אישור לכל הסמסטר. החוויה היתה אדירה, תענוג, ללמוד שם, להיות עם חברים, עם תומכים. באחד מחגי פסח עשינו, אשתי ואני, סדר עם אחת החברות שלנו מהאוניברסיטה. אני זוכר שאחת המרצות אמרה לי שאם יהיה בינינו שלום, אני מבטיחה שאתה תהיה השגריר הפלסטיני הראשון בתל אביב. זה לא הגיע".

אתה גדלת בתקופה שבה היתה פחות הפרדה, פיזית ופסיכולוגית, איך אתה רואה את המצב היום?

"לפני האינתיפאדה הראשונה ב-1987, ברפיח, שוק הירקות נראה כמו שוק הכרמל. הישראלים באו ועשו קניות. לא רוצה להגיד שחיו ביחד, אבל (בעזה) התרגלו לראות יהודים. פועלים שלנו עבדו בישראל. נוצרו מעין חברויות. לחתונה של חבר שלי ברפיח, באו המנהל (הישראלי) שלו והחברים שלו. זה לא היה מוזר.

"עוד באינתיפאדה הראשונה, אני זוכר שנתנו אישורים מיוחדים לפועלים. גם בזמן העוצר החיילים היו קוראים ברמקולים: 'הפועלים, לצאת לעבודה'. היתה ידידות אפילו עם החיילים.

"באינתיפאדה השנייה הכל השתנה, הדברים נהיו יותר אלימים. השתנו הרגשות גם אצל הפועלים שחיו שם (בישראל) והיו להם הרבה חברים. ב-2008 התחילה המלחמה הראשונה, והכל נהיה שחור. אבל אני שמרתי על כל הקשרים שלי עם החברים היהודים.

במלחמת 2014 היה קשה. 51 ימים, עזבתי את הבית שלי ברפיח, ונסעתי לתל אל-סולטן שקרה בו המקרה השחור הזה (המוות של בנו; א"ז) כי הבית שלי הוא ברפיח המזרחית, קרוב ל(רחוב) סלאח א-דין ומעבר רפיח, קרוב לגבול. אני בחרתי מקום שקט, רחוק מאנשים, אבל לא ידעתי שבסוף הוא יהיה מסוכן. מי חשב שתהיה מלחמה כזו?

החיילים הכירו אותו. פועלים עזתים מחכים במעבר ארז, ב-28 בספטמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"ההפרדה שברה את הכול. היחס מהחיילים נהיה גרוע מאוד, כל מה שבנינו במשך שנים נשבר והכול נפל. אני לא אומר שההפרדה הפיזית פחות חמורה, אבל יותר חשובה ההפרדה הפסיכולוגית, היא שינתה מאוד את הרגשות של האנשים".

בתור אחד שחי בישראל ומכיר את השפה והחברה, מה המסר שלך לחברה הישראלית?

"המסר הקטן שלי הוא שצריך לשמור על מה שנשאר, ושאפשר להתחיל מחדש. חלמתי וחשבתי וציפיתי שאפשר לחיות ביחד, שני העמים, עם ליד עם, בלי שפיכות דמים, מריבות והריסות. בסוף כולנו מפסידים – גם אצלנו נהרגו הרבה אנשים, גם בצד שני נהרגו הרבה. מה זו אשמתנו ואשמתכם, אנחנו האזרחים הרגילים?

"תמיד למלחמה יש תירוץ, לוחמים בטרור. אבל לא כל עזה טרור. חבל על הזמן שלנו. כל החיים שלנו נמשיך ככה במלחמה? מתי נירגע קצת, ננשום קצת אוויר? חיינו הרבה שנים יחד, היתה בינינו חברות, אפשר להחזיר את זה, יהיה בינינו שלום. זה לא קשה. שלום עושים בין אויבים, לא בין חברים".

חשבת שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן?

"הכי גרוע, חשבנו שהיא תימשך חודש, נגיד חודשיים אם מגזימים. כשיצאנו, לא לקחנו כלום מהבית. זה כמו 1948. אבא שלי, זכרונו לברכה, סיפר שכשהם יצאו מיבנה הם לא לקחו כלום, אפילו את רישום הטאבו השאירו כי אמרו להם שהם יחזרו תוך כמה ימים. זה שוב קרה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בפינוי האחרון ברפיח לא נשאר שם אף אחד".

מה דעתך על התוכנית של נתניהו וטראמפ לריקון עזה מתושביה?

"אנשים חוששים שיהיה דבר כזה. הם (ישראל) אומרים שתהיה הגירה למי שרוצה, מבחירה, אבל זה לא נכון. אני מתפלל שלא תהיה עקירה לכל התושבים לכיוון סיני. עם הממשלה הקיצונית הימנית, זה יכול לקרות, וגם טראמפ תומך ויש לו את התוכניות שלו. אבל הרבה אנשים מעדיפים למות תחת ההריסות של הבית שלהם ולא לצאת מעזה, ואני אחד מהם.

"יש גם אנשים שמוכנים לצאת כי כבר נמאס להם. הם נעקרו כמה עשר פעמים, מפה לשם, נהרס להם הבית, כל מה שהם בנו עשרות שנים עף בשנייה ואין להם מה לחפש פה. יש אנשים שמוכנים לצאת אחרי שאיבדו חצי מהמשפחה או את כולה, אבל הם לא רבים. רוב האנשים מעדיפים למות פה תחת ההריסות ולא לצאת בעל כורחם".