newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גברים לבנים באמריקה מייעצים לעולם השלישי להפסיק ללדת

הסרט שהפיק מייקל מור, "כוכב בני האדם", מעורר סערה בעיקר משום שהוא טוען שאנרגיות מתחדשות לא מייצרות פתרון למשבר האקלים. אבל הבעיה המרכזית בסרט היא הדרישה לדלל את אוכלוסיית כדור הארץ.  זו עמדה פסולה מבחינה מוסרית ועובדתית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבוע האחרון גועשת הרשת הסביבתית בעולם וגם בארץ. יוצר הסרטים מייקל מור, המורד שלא מפחד לצאת למאבק לגילוי האמת והצבת מראה בפני האומה האמריקאית פעם אחר פעם, מצא לעצמו אויב חדש: תעשיית האנרגיות המתחדשות, שאותן ממקמת התנועה הסביבתית בלב הדרישות להתמודדות עם משבר האקלים.

הסרט מחבל באופן פעיל במאבק האקלים. (מתוך הסרט "כוכב בני האדם" בהפקת מייל מור ובבימוי ג'ף גיבס)

הסרט מחבל באופן פעיל במאבק האקלים. (מתוך הסרט "כוכב בני האדם" בהפקת מייל מור ובבימוי ג'ף גיבס)

זה שמייקל מור טועה ומטעה אינו מפתיע, אך באופן בלתי מוסבר מתקבל המסר שלו באהדה אפילו בקרב גורמים שלכאורה אמורים לדעת להתמודד עם ניתוחים ילדותיים מסוג זה בצורה מושכלת, כמו לדוגמא כתבי סביבה ותרבות בעיתונים "גארדיאן" ו"הארץ", ואף כמה פעילים בתוך התנועה הסביבתית. לכן חשנו שצריך להתמודד עם הטענות של מור לגופן, וגם לנסות להבין מדוע הן בכל זאת מצליחות לגייס סימפטיה ותמיכה.

לפני כשבועיים, במסגרת חגיגות ה-50 של יום כדור הארץ, פרסם מור סרט חדש בהפקתו שנקרא "כוכב בני האדם" (Planet of the Humans). את הסרט הוא שחרר בחינם ביוטיוב ועד כה הוא צבר יותר מ-6.5 מיליון צפיות. הסרט טוען שלוש טענות – הראשונה היא שאנרגיות מתחדשות אינן מייצרות פתרון למשבר האקלים. הטענה השנייה היא שארגוני סביבה שמקדמים אנרגיות מתחדשות משרתים את האג'נדה הנסתרת של תעשיית הדלקים המאובנים, שמשתמשת באנרגיות מתחדשות כדרך לשפר את התדמית שלה. הטענה השלישית היא שהתנועה הסביבתית מתעלמת מהפתרון האמיתי והיחידי למשבר האקלים לדידו של מור – דילול אוכלוסייה. אנחנו סבורים ששלושת הטענות שגויות, או חלקיות במקרה הטוב.

התאכזב לגלות שגם האנרגיה החלופית מזהמת

הסיפור כולו התחיל כאשר במאי הסרט ג'ף גיבס השתתף באירוע שלכאורה היה מונע באמצעות פאנלים סולאריים, אך כשהלך מאחורי הקלעים גילה שהמפיקים משתמשים גם בגנרטור רגיל ומזהם. גיבס הרגיש מרומה, והחליט לגלות את האמת לגבי הטכנולוגיה הזו שהוא שם בה את מבטחו כמושיעה הגדולה של המין האנושי מפני משבר האקלים. גיבס חשף אמיתות מטרידות לדידו  – כשאין שמש או רוח, פאנלים סולאריים וטורבינות רוח אינם יכולים לייצר חשמל (!). בנוסף, לא רק שהטכנולוגיות הללו מוגבלות, אין בהן בכלל תועלת סביבתית, כך טען.

הוא גילה שבשביל לייצר את הפאנל, או את הטורבינה, יש שרשרת של שלבים – ראשית צריך לכרות משאבים, ואז צריך לשנע אותם, לעבד אותם ולייצר במפעל מכונה חדשה. כל אלה דורשים חשמל ודלק ולכן, להבנתו, אין במכונות האלה שום תועלת. גיבס אף התייעץ עם מדען שחקר את התחום, שאמר לו שבכל מקרה לא נצליח לעבור ל-100% אנרגיות מתחדשות ולכן הפתרון בכלל לא רלוונטי.

למזלנו יש לא מעט חוקרים ומדענים שבחנו את העניין לעומק במשך שנים, פיתחו שיטות וסיפקו לנו תשובות ברורות אם רק נטרח לקרוא ולהקשיב. אכן, טורבינות רוח ופאנלים סולאריים (בדומה לטכנולוגיות אחרות שנמצאות כל הזמן בפיתוח) הן מכונות שלייצור שלהן יש עלות סביבתית וגם תועלת, אך השורה התחתונה היא שהן מייצרות חשמל בעלות נמוכה הרבה יותר מבחינת פליטות גזי חממה, שהם הגורם המרכזי למשבר האקלים.

חישובים מוטעים

את העלות והתועלת ניתן לכמת באמצעות כלים שונים, ובהם כלי הבוחן את השלבים השונים של חיי המוצר – מהכרייה של המחצבים ועד לסוף שלב החיים שלו – שנקרא Life Cycle Assessment. כך מתמודדים החוקרים עם ההשפעות הסביבתיות של כל השלבים בצורה רוחבית ומלאה ועבור כל שלב, במקרה זה הפאנל או הטורבינה. החוקרים בודקים את ההשפעה שלהם על הסביבה מזוויות ומדדים שונים – מפליטות גזי חממה ועד זיהום ורעילות, משקללים אותם ומשווים בין טכנולוגיות השונות באופן מושכל וכמותי.

כך לדוגמא דוח משנת 2018 של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) סקר כמה מחקרים כאלה ומצא שבראיית מחזור חיים מלאה, פליטת גזי החממה מפחם היא המזהמת ביותר. הפליטה מנפט וגז טבעי נמצאת במקום השני. פאנלים פוטו-וולטאיים (פאנלים סולאריים כמו אלה שמציבים או על גגות בניינים או בשדות גדולים) וטורבינות רוח פולטות כמות זניחה של גזי חממה ביחס למזהמים הגדולים. יש להניח שגם נתונים אלה מוטים לרעת האנרגיות מתחדשות, שהטכנולוגיה שלהן מתפתחת בקצב מסחרר. במלים אחרות – אנרגיות מתחדשות פולטות הרבה פחות גזי חממה מדלקים מאובנים, גם כשבוחנים ומשווים את כל שלבי החיים שלהן.

השאלה היא לא שאלה של מדיניות הגבלת ילודה, כמו שהיא שאלה של ויתור על פריבילגיות מעמדיות - לוותר על חובות לאומיים של מדינות עניות, לייצר השקעה מסיבית בכלכלות שהמערב ניצל

המעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות הוא אמנם תהליך קשה וארוך, אך בהחלט אפשרי. ראשית, זה מאמץ יקר. חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד העריכו בשנה שעברה שאם אנו רוצים לבצע את המעבר עד 2050, המאמץ יעלה לעולם 73 טריליון דולר. זה לא מעט, אך הסכום כמובן יחזיר את עצמו לאורך זמן. בנוסף, נתון זה נמוך מכלל ההשקעה הצפויה בסקטור האנרגיה עד 2050 שצפויה להיות, לפי הסוכנות הבין לאומית לאנרגיות מתחדשות, 95 טריליון דולר לכל הפחות. השאלה היא לאן הכסף ילך – לתשתיות של דלקים מאובנים, או לתשתיות של אנרגיה מתחדשת?

החדשות הטובות הן שהמחיר של אנרגיות מתחדשות ירד דרמטית בעשור האחרון. מחירי טורבינות הרוח ירדו ב-70% ומחירי הפאנלים הסולאריים (פוטו-וולטאיים) ירדו בממוצע ב-89%. ב-2018 מחיר האנרגיות המתחדשות אף ירד מתחת למחיר הפחם. הסוכנות האמריקאית למידע על אנרגיה צופה שב-2020 פרויקטים של רוח ושמש יהוו 76% מייצור החשמל החדש שיתווסף לרשת. כלומר כך או אך, השוק הולך בכיוון הנכון. בהיבט זה המעבר של חברות דלקים פוסיליים להשקעה באנרגיות מתחדשות היא לא נסתרת, לא קונספירטיבית, ולא שלילית בשום צורה.

גם הקמת לוחות סולאריים גורמת זיהום. השאלה כמה. חוות ענק של לוחות סולאריים (צילום מסך מתוך "כוכב בני האדם)

גם הקמת לוחות סולאריים גורמת זיהום. השאלה כמה. חוות ענק של לוחות סולאריים (צילום מסך מתוך "כוכב בני האדם)

האינטרס של כולנו הוא שכמה שיותר חברות יעשו את המעבר כמה שיותר מהר. התפקיד של ארגוני הסביבה הוא להאיץ את המעבר גם באמצעות פעילות מול השוק (כמו לדוגמא לעודד קרנות פנסיה ובנקים להפסיק את ההשקעות בדלקים פוסיליים) וגם בפעילות מול ממשלות, שלהן יש כוח רב לכוון ולשלוט בהתפתחות של תשתית האנרגיה בעולם.

גם בחזית הטכנולוגית נידרש לפיתוחים חדשים, ובראשם טכנולוגיות לאגירה של חשמל ופיתוח של רשתות חכמות שיודעות לתעל את החשמל בזמן הנכון למקום הנכון. הסוללות הן חוליה הכרחית במעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות, ונותנות תשובה לשאלה של מור וגיבס מה נעשה כשאין שמש או רוח. גם בחזית זו נרשמה התקדמות ניכרת בשנים האחרונות, והעלות הממוצעת של ייצור חשמל ואיפסונו בסוללת ליתיום יון, לדוגמה, ירדה ב-76% מאז 2012.

צמצום אוכלוסייה מכוון בעצם נגד אפריקה ואסיה

הטענה השלישית המשמעותית של מור היא שאנו מתעלמים מהעובדה שכדור הארץ לא יכול לתמוך באוכלוסייה הולכת וגדלה, והדרך היחידה להילחם במשבר האקלים היא לצמצם את האוכלוסייה. הטענה הזאת בעייתית ברמה העובדתית, אך היא בעיקר מסווה טיעון מוסרי בעייתי עוד יותר. ברמה העובדתית – אחת השאלות העיקריות שמתמודדים אתה התנועה הסביבתית וארגונים ממשלתיים היא כמה אנו צורכים בתור חברה ואיך וכמה ניתן להפריד בין צריכה לבין השלכות סביבתיות מזיקות. ניתן להתווכח על הגבול של הפרדיגמה הזאת – וזה ויכוח ראוי – אך היא כבר מצליחה לייצר טכנולוגיות ומודלים כלכליים חדשים שמערערים במידה רבה את גישת העסקים כרגיל של לא מעט תעשיות.

ברמה המוסרית – כשאנו אומרים שצריך לצמצם את האוכלוסייה בכדור הארץ, לאיזו אוכלוסייה אנו מתכוונים? הרי אירופה, ארה"ב ורוב העולם המערבי סובלים מצניחה בשיעורי הילודה. לפי הערכות האו"ם, בשנים 2020-2025 תתכווץ האוכלוסייה באירופה מדי שנה ב-0.05%. בארה"ב קצב גידול האוכלוסייה צפוי לקטון בחצי עד 2050.

כך שכאשר גיבס ומור והמומחים שראיינו מדברים על צמצום האוכלוסייה, הם מדברים בעצם על צמצום האוכלוסייה במקומות אחרים, עניים יותר, שם יולדים יותר ילדים – אסיה, אוקיאניה ובעיקר באפריקה. כלומר גיבס מראיין חבורה של גברים לבנים (ואישה לבנה אחת) מארה"ב, שאומרים בפועל, גם אם לא באופן ישיר, שהפתרון היחיד למשבר האקלים זה לצמצם את האוכלוסייה באסיה ובאפריקה.

מעבר לניחוח המטריד של הטיעון הזה, הוא מסווה את העוולה האמיתית. הסיבה לפער בקצב גידול האוכלוסייה בין הצפון לדרום הגלובלי היא אולי בחלקה תרבותית, אך במידה רבה יותר היא כלכלית. ניתוח מגמות אוכלוסייה מצביע על כך שכאשר ההשקעות בתשתיות מקומיות גדלות, וכשלאנשים יש גישה לחינוך ותעסוקה ובעיקר לשכר הוגן ושוויוני ולמערכת רפואה מפותחת – הם בדרך כלל מביאים פחות ילדים לעולם. זה מה שקרה במהלך המהפכה התעשייתית בצפון הגלובלי, וזה מה שקורה עכשיו במקומות אחרים.

אנו גם יודעים שרוב הצמיחה של מעמד הביניים בעשורים הקרובים צפויה לקרות בדיוק באותם מקומות שבהם שיעור הגידול הנוכחי גדול במיוחד, באפריקה ובאסיה. כלומר בהנחה שהעולם יתמוך, יאיץ, יסייע או לפחות לא יפריע לצמיחה הזו – שיעורי צמיחת האוכלוסייה שם יקטנו מעצמם ככל שמצבם הכלכלי ישתפר. לכן השאלה היא לא שאלה של מדיניות הגבלת ילודה, כמו שהיא שאלה של ויתור על פריבילגיות מעמדיות – לוותר על חובות לאומיים של מדינות עניות, לייצר השקעה מסיבית בכלכלות שהמערב ניצל אותן ואת המשאבים שלהן במשך מאות שנים ולסגת מדרישות צנע שמתנות את התמיכה המעטה יחסית שמקבלות מדינות אלה ממוסדות בין לאומיים ומממשלות חזקות.

או לסירוגין – שיתכבדו מור, גיבס וחבריו וידברו על הפחתת ילודה בארה"ב. תמיכה פוליטית משמעותית במדינה שבקושי מצליחה להתמודד עם הפלות כנראה שלא יצליחו לגייס, ולכן במקרה הטוב, גם אם יתמקדו בילודה רק במערב הם מתבוססים בטהרנות מוסרית שאין בינה לבין פתרון משבר האקלים דבר.

נשאיר רגע בצד את הדיון האם כדאי או לא לפתח מתקנים לייצור חשמל מביומסה (עצים וכדומה), דיון ראוי שלצערנו מתקיים בשטחיות רבה בסרט. הבעיה העיקרית בסרט היא הרומנטיזציה שלו. זוהי בעיה שהתנועה הסביבתית וכולנו חייבים להתמודד עמה כדי לייצר פתרון אמיתי למשבר. מבחינת מור התנועה הסביבתית צריכה לעסוק בבחירות בינאריות – שהן או טובות לחלוטין או רעות לחלוטין. מאחר שהתעשייה היא דבר שמור וגיבס מזהים כרוע מוחלט, הפתרון לא יכול להגיע דרכה. מפעל תעשייתי לא יכול מבחינתם לייצר פתרון, אלא רק בעיה. אך המציאות אינה דו-ממדית וכמובן שמורכבת יותר.

לכל פתרון יש עלות

אין כזה דבר פתרון ללא עלויות סביבתיות. לפתרונות שונים יש עלויות שונות ותועלות שונות. טורבינות רוח מציבים על הרים. יש אנשים שזה הורס להם את הנוף, יש ציפורים שעשויות להיפגע מהלהבים במקומות מסוימים והאזור שבו מציבים את הטורבינה עובר הפרעה. גם פאנלים סולאריים צריך להציב איפשהו. עדיף במקום עם שמש. האם כדאי להקריב את כל מדבריות העולם לטובת זה? כנראה שלא.

כשהעולם השלישי יתפתח, שיעור הילודה בו יירד מאליו. ילדות בשכונת עוני במנילה בירת הפיליפינים (צילום: אדם כהן CC BY NC ND 2.0)

כשהעולם השלישי יתפתח, שיעור הילודה בו יירד מאליו. ילדות בשכונת עוני במנילה בירת הפיליפינים (צילום: אדם כהן CC BY NC ND 2.0)

צריך לעשות מאזן איפה להציב, כמה, באילו חומרים אנו משתמשים בשביל לייצר את הפאנלים ובאילו תנאים הם מיוצרים. אלה שאלות מורכבות עם תשובות מורכבות, אך מדובר בשאלות שאנו חייבים לתת להן תשובות טובות מספיק בתור חברה, ולייצר מדיניות חכמה בהתאם – באמצעות שימוש בכלל הכלים המדעיים שעומדים לרשותנו בשביל לנתח, לשקלל את התמורות, ולהחליט. אנחנו צריכים גם לפתח טכנולוגיות חדשות שמפחיתות את העלויות הסביבתיות, וכפי שגיבס עצמו אומר, עלינו למצוא את הדרך מעבר לכלכלת השוק הדורסנית שהביאה אותנו עד הלום.

אך מעל לכל, על פי הסיומת של הסרט נראה כי יוצריו חושבים שהדבר היחיד שצריך לעשות כרגע זה להעלות מודעות. מודעות למה? שמובילה לאיזו החלטה? איזה שינוי? מה השינוי שהם רוצים לראות בעולם במונחים קונקרטיים? כל זה לא חשוב להם. זה האתגר העיקרי שהתנועה הסביבתית בעולם השכילה ברובה להתמודד עמו, אך מור וגיבס מסרבים לתת תשובות קונקרטיות, להציב חזון חלופי, ולעשות כל מה שאפשר בשביל לשנות מדיניות, לשנות את השוק, ולהתמודד עם המשבר היום. כל זאת לא באמצעות כלים טרנסצנדנטליים, אלא דרך מאבק יומיומי, ולפעמים גם משמים, על סעיפים תקציביים, על סדרי עדיפויות של ממשלות וחברות, וכן גם על חברה צודקת יותר שיודעת לקשור בין זכויות עובדים, זכויות סביבתיות וזכויות אדם.

מהמאבק הזה החליטו מור וגיבס לא רק להתעלם, אלא לחבל בו באופן פעיל. לכן אין שום מקום להוקרה או הכרה בפועלם, וגם לא להתייחס לסרט שייצרו כדיון פנימי בתנועה הסביבתית. לא כך מנהלים דיון, לא כך משנים מציאות פוליטית, ובוודאי שלא כך נפתור את משבר האקלים.

צרויה קלוואו שבח ועמית אשכנזי הם מומחים למדיניות סביבתית, מבצעים מחקרים ותוכניות אסטרטגיות עבור משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית, קרנות, ארגוני או"ם והאיחוד האירופי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מחאה בירושלים נגד הריגתו של איאד אלחלאק, ב-30 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)

מחאה בירושלים נגד הריגתו של איאד אלחלאק, ב-30 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)

מחאה נגד הרג הצעיר הפלסטיני בירושלים: "עם שלם לא יכול לנשום"

מפגינים מחו בתל אביב ובירושלים על הריגתו של איאד אלחלאק, שנורה על ידי שוטרי מג"ב. המוחים קישרו את המקרה למהומות שפרצו במיניאפוליס בעקבות הריגתו של אדם שחור על ידי שוטר, וטענו כי "ההסתה מתחילה במסדרונות הממשל". ח"כ טיבי: "מיניאפוליס למדו מאתנו, זה מיזם ישראלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf