newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדים דוממים: בתי הספר בכפרים הפלסטיניים הנטושים

כמו הסיפור הציוני, גם הסיפור הפלסטיני אינו רק איבה ומלחמות. בתי הספר הפלסטיניים, שעומדים עדיין על תילם ברחבי הארץ, מעידים על סיפוריהם של ילדים שזוכרים כיצד ציירו בננות וגנבו תאנים. אין צורך לפחד מהסיפורים, רק לפתח את שריר האמפתיה

מאת:

העצמאות הציונית תהיה שלמה וחגיגית יותר אם נדע להכיר לא רק בקיומו של האחר הפלסטיני, אלא גם בסיפורו ובכאבו. על כך העיד המורה והמחנך העברי יצחק אפשטיין כבר בשנת 1905: "שאלת יחסנו אל הערביים […] שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה, אלא נעלמה כליל מן הציוניים".

אחד העדים הדוממים לקיום הפלסטיני הם בתי הספר של הכפרים הנטושים, העומדים עדיין על תילם ברחבי הארץ. מבנים אלה נבנו על פי דגם אחיד על ידי מחלקת החינוך של המנדט הבריטי, ופעלו כרשת חינוך ערבית ממשלתית, לצדם של בתי ספר פרטיים ודתיים (נוצריים ומוסלמיים).

בית ספר בית ג'יז, כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

על פי יעקב שמעוני (ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 9: כתר), ב-30 שנות המנדט הבריטי נבנו 426 בתי ספר כאלה. בכך לא היה די, שכן בשטח המנדט היו יותר מאלף כפרים פלסטיניים, ומכאן שברוב הכפרים לא ניתנו שירותי חינוך בתקופת המנדט.

בתי הספר נבנו על פי רוב מחוץ לשטח הגרעיני של הכפרים, כנראה משתי סיבות: ראשית משום שמרכזי הכפרים היו כבר רוויים בבנייה, ושנית כדי שבית הספר יוכל לשרת כמה כפרים סמוכים. כך למשל בית הספר של הכפר בית ג'יז (כיום: הראל) נבנה בפסגת גבעה חשופה קילומטר אחד ממזרח לכפר, במחצית הדרך לכפר בית סוסין הסמוך (ראו תמונה).

בית הספר של בית ג'יז מוכר כיום בשם "מצפה הראל". לצדו בנתה הקרן הקיימת מגדל לתצפית אש על "יער אשתאול", שניטע סביב בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

סבתי זרעה בנפשנו את אהבת הכפר

בשנת 2013 ביקר לראשונה יוסף האייר, המתגורר בנורבגיה, בשרידי כפר משפחתו אלקֻבאב (כיום: משמר איילון). הסיור הודרך על ידי איתן ברונשטיין אפריסיו מעמותת זוכרות ذاكرات, ומתועד באתרה.

הוא כתב: "היינו קטנים ומתיישבים סביב סבתי כשהיתה מספרת לנו סיפורים אודות הארץ והאבות, בתי הכפר והמשפחות. סבתי זרעה בנפשנו את אהבת הכפר. […] התיאור של אבי לדרך אל הכפר היה מדויק. הנה הפניות החדות לפני בניין בית הספר, שנמצא מימין לכביש, ומשמש עכשיו בסיס ליחידות הצבא".

בית הספר אל קובאב, כיום מחנה משמר הגבול במשמר איילון (צלם ותאריך לא ידועים. באדיבות: ארכיון הפלמ"ח אוצר התמונות)

בית הספר של אלקֻבאב נבנה גם הוא בראש גבעה כקילומטר ממזרח לכפר. בתמונה ניתן לראות את המבנה המרשים (מימין), החולש על סביבתו. על גבעה זאת עברה דרך הפטרולים, לאורך הגבול עם ירדן בין 1948 ל-1967, בקטע שבין קיבוץ נחשון לקיבוץ שעלבים. מבנה בית הספר שימש על כן כנקודת מוצא לסיורי משמר הגבול, וכך הפך למחנה צבאי.

ב-1971 שימשו בית הספר והמחנה סביבו כאתר צילומים לסרט "פישקה במילואים" (במאי ג'ורג' עובדיה). הסרט מספר על בחור ישיבה חרדי שנקלע בדרך לא דרך ליחידה צבאית, ויצא יחד עם לוחמיה לפעולה נועזת מעבר לקווי האויב. הסרט מבטא את כל השמאלץ הציוני, על אחדותו של "עם ישראל" אל מול האויב הערבי הזומם רע. כמובן שאיש לא מתייחס בסרט למבנה "הערבי" המרשים, שפעם שימש את ילדי הכפר, ובסרט משמש כמפקדת החטיבה הזוממת.

עם השנים, הלך וגדל מחנה משמר הגבול, וכיום הוא סגור בחומה גבוהה סביב, כשבטבורו שוכן עדיין מבנה בית הספר.

אחי הגדול התעקש שאמשיך את הלימודים

על בית הספר של הכפר בית נבאלא (כיום בית נחמיה), סיפר בעדותו אבראהים קטיפאן זיד, מפליטי הכפר: "בבית הספר היו ארבעה חדרים. בכתה ד' היו 12 תלמידים. אני זוכר את כולם. לפעמים בנות באו ללמוד עם הבנים, אבל זה היה נדיר.

"מנהל בית הספר היה עבדאללה יעקוב מבֻּדרס. הוא ומשפחתו היו מלומדים. […] למדתי בבית ספר יסודי בבית נבאלא עד כתה ד'. המבנה של בית הספר עדיין קיים. התחלתי ללמוד ב-1935. התחילו לבנות בית ספר לבנות בכפר אבל לא המשיכו".

בית ספר בית נאבלא. כיום משרדי קק"ל בבית נחמיה (צילום: אדריכל מיכאל יעקובסון, בלוג "חלון אחורי")

"אחרי כתה ד', המשכתי לימודים בלוד. כיוון שלא היה מורה לאנגלית בבית נבאלא, נאלצתי להישאר כיתה וללמוד שוב בכתה ד'. זה היה דבר רע שיצא ממנו טוב. למדתי שוב את כתה ד' ונהייתי חזק יותר בלימודים. כל הזמן קיבלתי ציון מצוין. זה היה בבית הספר התיכון בלוד, ליד בית הקברות.

"בכתה ה' למדתי כימיה, ביולוגיה ואלגברה. היו מעונות לתלמידים בלוד, ישנו שם ושילמנו עשרה ג'ניה (פאונד) בשנה. אבא שלי נפטר כשהייתי בכתה ה'. אחי הגדול התעקש שאמשיך את הלימודים. הוא חש אחריות להמשיך את רצונו של אבא. אחרי שסיימתי כתה ז', התלבטנו בין המשך לימודים בלוד או יפו, אבל לא מצאנו מעון לגור בו ולכן החלטנו לבסוף שאלמד בחברון".

בית הספר של בית נבאלא משמש כיום כבית משרדים של הקרן הקיימת לישראל, בכניסה למושב בית נחמיה (ראו תמונה).

"הערבים שמרנים, רובם נבערים"

ממשלת המנדט לא חוקקה חוק חינוך חובה, ועל כן התפתחות מערכת החינוך היתה תלויה לחלוטין בכושר ההתארגנות של הקהילות המקומיות. ואכן, היישוב העברי, שהיה מאורגן בצורה טובה יותר, ייסד לעצמו מערכת חינוך ענפה, ובתי ספר נוסדו בכל השכונות העירוניות והיישובים הכפריים.

במוסדות היישוב העברי, כפי שמצאה רחל אלבוים דרור, חששו שמעורבות של ממשלת המנדט בארגון מערכת החינוך תפגע בחינוך הלאומי הציוני. מסיבה זאת הם בחרו לפתח מערכת חינוך אוטונומית, שמרבית תקציבה היה מבוסס על תרומות של יהודים מרחבי העולם. על פי יעקב שמעוני, מערכת החינוך העברית סיפקה באותן שנים השכלה יסודית של תשע שנים ליותר מ-90% מהילדים בגילי 5 עד 14, ללא הבדל בין בנים ובנות.

בית ספר דיר יאסין. כיום בכפר שאול, ירושלים (צלם לא ידוע, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

מנגד הקהילות הפלסטיניות היו תלויות לחלוטין בתקציבי ממשלת המנדט. הדברים מתבררים גם בזיכרונותיו של האמפרי באומן, שהיה מנהל מחלקת החינוך בממשלת המנדט (כאן, עמוד 109):

"[הערבים] שמרנים, ברובם נבערים … אפילו הוועד הערבי העליון שלרשותו עמדו כספים רבים של הוואקף, הוציא רק סכום מזערי על חינוך … [היהודים] בעלי השכלה … לרשותם עמד ארגון בינלאומי, חינוך אירופי, וסכומי עתק של העושר היהודי שתמך בהם; לערבים לא היה על מי להישען פרט לממשלה מיטיבה".

מאות אלפים ללא מסגרת חינוכית

אולם גם לנוכח העדפה תקציבית כלפי החברה הערבית, המשאבים של מחלקת החינוך המנדטורית היו מצומצמים, והם נכשלו לפתח מערכת חינוך איתנה. על פי יעקב שמעוני, המערכת הפלסטינית סיפקה ארבע שנות לימוד יסודי בלבד ל-85% מהבנים תושבי הערים, 60% מהבנות בערים, 63% מהבנים בכפרים ורק 7.5% מהבנות בכפרים (השוו לנתוני החינוך העברי, לעיל).

בית הספר כפר סאבא. כיום מועדון נוער בכפר סבא (צילום: משה הרפז, בלוג "המתבונן")

ביולי 1947 התלונן הוועד הערבי העליון בפני הנציב העליון כי קרוב ל- 200 אלף (!) ילדים וילדות נמצאים בלא מסגרת חינוכית בשל היעדר בתי ספר בכפריהם (כאן, עמוד 310). גם מי שנחשב "מחנך הדור" הפלסטיני, ח'ליל אל-סכאכיני, התבטא בחריפות כנגד בתי הספר הממשלתיים, אשר "אינם הולמים את צורכי החברה" (כאן, עמוד 44).

נראה שהוא התקנא באוטונומיה של החינוך העברי, שכן טען שיש לנתק גם את החינוך הערבי מהשפעתה (ואף מתקציביה) של ממשלת המנדט: "היינו רוצים שבתי הספר שלנו יהיו חופשיים ופרטיים […] בית ספר אשר נענה לצורכי החברה סביבו, ראוי ומסוגל להאריך ימים, אחרת יעלם מהר".

ועוד טען: "חוק לימוד חובה ושכר לימוד חובה אפשרו לממשלות לשלוט על החינוך. וכאן הבעיה, מפני שממשלות קבעו את תוכניות הלימודים המשרתות את האינטרסים שלהן, והן חינכו את החברה בהתאם לעקרונות ולהשקפות אשר משרתות אותן" (עמוד 45).

רוב הבנות עבדו בשדות

על בית הספר בכפר סלמה (כיום תל אביב) העיד יוסף עבד אלראזק עמאד, מפליטי הכפר: "בית הספר הממשלתי הראשון הוקם ב-1920. קודם לכן, בתקופה העות'מאנית, היו בכפר חדרי לימוד קהילתיים. ב-1936 הוקם בנוסף בית הספר לבנות בו למדו 121 תלמידות. בבית הספר הייתה ספרייה שהכילה 300 ספרים. בנוסף לכך, פעלו בכפר שלושה בתי ספר קהילתיים".

בית ספר סלמה. כיום מרכז תסוקה שיקומי עיריית תל אביב (צילום: גיל גרטל)

על בית הספר לבנות העידה זהרה אבו חאשיה: "ביתנו היה רחוק מבית הספר… הפרדסים שלנו היו בקצה סלמה. היו לנו פירות מכל הסוגים. כשהמורה הייתה מבקשה מאתנו לצייר בננה, לדוגמה, אבי היה ממלא סלסלה בבננות והיינו מביאים אותה לכיתה כדי לצייר אותן. בית הספר היה מאובזר, והמורות שלימדו אותנו היו מיאפא (יפו). היו אנשים שלא שלחו את בנותיהם לבית הספר, כדי שתעבודנה בשדות במקום. אני למדתי עד כיתה ב' ואז פרצה המלחמה ויצאנו".

בית הספר של סלמה משמש כיום את עיריית תל אביב, וממוקם ברחוב אסא קדמוני 20 (ראו תמונה).

גינת בית הספר היתה מהיפות ביותר באזור

בית הספר בכפר כּויכּאת (כיום, בית העמק) מוזכר בעדותו של פיק נצרה, מפליטי הכפר: "למדתי בכּויכּאת עד כיתה ד', ועברתי אחר כך לבית הספר בכפר יסיף, ושם למדתי עד כיתה ח', כי בכּויכּאת היו רק ארבע כתות ושני מורים. גינת בית הספר היתה מהגינות היפות ביותר באזור: המורה שלי היה מהעיר חלבּ. הוא היה אדם פעלתן וחרוץ, וגידל בה דבורים ודברים רבים אחרים. אנו, הילדים הקטנים, נהגנו ללכת ולגנוב תפוחים ותאנים.

"אלה היו חיינו כשהיינו ילדים. כשהלכתי ללמוד בכפר יסיף, התרבו זכרונותיי. היו לי הרבה חברים, שעמם נמנו מיכאל שוכּרי ותאופיק אלפארס. שם נהגנו להשתובב אפילו יותר (צוחק), וגנבנו תפוחים מאדמתו של אבו נצר שמאלי כפר אל מכּר".

בית ספר כּויכּאת. כיום מועדון בקיבוץ בית העמק (צילום: אדריכל מיכאל יעקובסון, בלוג "חלון אחורי")

כפי שניתן להתרשם מהתמונות, כל בתי הספר הממשלתיים בכפרים הפלסטיניים בתקופת המנדט נבנו בתוכנית מבנה אחידה. על כך עמד גם האדריכל מיכאל יעקובסון, שערך סיור בבית הספר של כּויכּאת יחד עם האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק (מתוך הבלוג: "חלון אחורי").

המבנה האחיד מעיד כי תוכנית אדריכלית אחת שימשה את מחלקת החינוך של המנדט הבריטי בבניית בתי הספר בכל רחבי הארץ. כהנא מצא "שהפרופורציות שלו הן על פי חתך הזהב. מי שתכנן אותו היה מלומד באדריכלות הקלאסית ושיחק פה. נתנו לו לתכנן בניין פשוט והוא אמר: 'יאללה, בואו נעשה משהו [מיוחד]'".

כמו הסיפור הציוני, גם הסיפור הפלסטיני אינו רק איבה ומלחמות. בתי הספר של הכפרים הפלסטיניים מעידים על סיפוריהם של ילדים, אשר זוכרים את שמות מוריהם, וזוכרים כיצד ציירו בננות וגנבו תאנים. אין צורך לפחד מסיפורים אלה, רק לפתח את "שריר" האמפתיה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf