מחנך ב-1905: "שאלת יחסנו אל הערביים נעלמה כליל מן הציוניים"

השבוע חל יום האדמה, בו אנו מציינים ומוקיעים את נישול הערבים בישראל והפקעת אדמותיהם. רצה הגורל ובשבוע הזה מצא לו הציבור היהודי גיבור לאומי חדש בשרשרת גיבורי הדורות: מי שלקח את שירת ההמונים "מוות לערבים", ומימשה הלכה למעשה.

העם אומר את דברו ואצל המופקדים על החינוך, התרבות והרוח – המוזות שותקות. שר החינוך שלנו כבר ביום שישי שעבר תקף את מי שממהרים לחרוץ את דינו של החייל, ותמך בו בחצי פה משום שהוא "מגן על כל אחד מאיתנו". במוצאי שבת כבר הבין בנט היטב לאן הרוח נושבת, והצטרף לממהרים לחרוץ את הדין כשקבע: "החייל אינו רוצח".

באין אנשי חינוך בהווה, אין לנו אלא לנער את האבק מעל כתבי יצחק אפשטיין, מחנך דגול ופורץ דרך, שהיה מחלוצי החינוך העברי בארץ. הוא הגיע לארץ בשנת 1886 בגיל 23, ושימש כמדריך חקלאי מטעם פקידות הברון רוטשילד. כעבור חמש שנים החל לעסוק בחינוך, כשהתמנה למורה ומנהל בית הספר לבנות בצפת.

אפשטיין, במשפט אחד, דרש מאיתנו לבחון את הדברים גם מנקודת מבטו של האחר. היכולת הזאת הכרחית לקיום חברה על מוסדות של צדק, ולמרבה הפלא היא גם הבסיס לכל תהליכי הלמידה והחינוך, כפי שכתבתי בנפרד כאן. בקונגרס הציוני השביעי, בשנת 1905, נשא אפשטיין נאום תחת הכותרת: "שאלה נעלמה". הנאום התפרסם בכתב בשנת 1907 (הנה כאן): "בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת יחסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה, אלא נעלמה כליל מן הציוניים".

> החובש בחברון שצעק "הכלב חי, שמישהו יעשה משהו"

יצחק אפשטיין, מחנך

דברים שאפשטיין ראה 

לכל מכחישי הקיום של הערבים, מעיד יצחק אפשטיין כבר בשנת 1905: "לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכול אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

לכל המתהדרים באהבת הארץ שהיא ייחודית ליהודים, משיב אפשטיין כקול מן העבר: "ככלל טועים אנו ביחס אל עם גדול, תקיף וקנא טעות גסה בתורת הנפש. בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים, שגם לעם החי בה עתה יש לב רוגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים".

לכל המזלזלים בערבים שלא פיתחו את הארץ והביאו בה שממה, מסביר אפשטיין כמי שהיה שם, בין הראשונים: "הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בארץ ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלנות התושבים. אין שדות שוממים, ולהפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה".

ולכל המבטלים את הרגש הלאומי של הערבים, מפרש אפשטיין את הדברים כהווייתם בשנת 1905: "אפשר לומר בהחלט, שלכל הפחות בארץ-ישראל אין לעת עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה. אבל באמת אין לעם הזה צורך בתנועה: עצום ורב הוא ואינו טעון תחיה, כי מעולם לא היה מת ולא חדל לחיות אף רגע".

שני עקרונות ייסוד – כבוד ופעולה משותפות

לאור נקודת מבטו של האחר, הציע אפשטיין לבסס את יחסנו אל הערבים על שני עיקרים:

א. העם העברי הראש והראשון לכל העמים בתרות הצדק והמשפט, השוויון המוחלט והאחווה האנושית, מכבד לא רק את הזכויות האישיות של כל אדם, אלא גם את הזכויות הלאומיות של כל אומה ושבט.

ב. עם ישראל השואף לתחיה הוא אח לדֵעה ולפעולה לכל העמים המתעוררים לחיים, מתייחס באהבה וברצון אל שאיפותיהם ומפַתח מקרבם בבואו עמהם במגע, את ההכרה הלאומית שלהם.

הנימוק של אפשטיין הוא קודם כל מוסרי, והוא נשען על התפיסה היהודית החברתית (סוציאלית), שמגינה על החלש מפני בעלי ההון: "בני העם, שהשמיע בפעם הראשונה את האומר 'והארץ לא תמכר לצמיתות' [דברים כה כג] והגביל את זכויות הקונה לטובת העובד, אינם צריכים, אינם יכולים להפקיע את אדמתם מידי עובדיה, שהתיישבו עליה בתום לבב. אם יש איכרים המרטיבים את שדותיהם בזיעתם ובחלבם, הם הערביים. […] האת אלה נוריש, הלהם נרע, העוניים נגדיל?"

בעניין זה משיב אפשטיין לנפתלי בנט וחבריו, שמעדיפים את הראייה הלאומית הצרה וקצרת הטווח, על פני הצדק והמוסר: "כל פעם שהטובה הלאומית המדומה פוגעת בצדק האנושי, תהיה טובה זו לחטא לאומי גס, שאין לו כפרה. […] צריכים אנו להתרחק מן הכעור והדומה לו, כלומר, מכל מפעל מכוער, מכל פסיעה חשודה ומכל מעשה, שיש בו אבק של חמס. [..] חטא נחטא לעמנו ולעתידו, אם נשליך מידינו בקלות ראש את מבחר נשקנו: צדק פועלנו ותום דרכנו. כל עוד נחזיק באלה, גיבורים אנחנו ולא נירא איש. אבל אם נעזבם – שווא כוחנו וגבורתנו אין".

אפשטיין מוסיף נימוקים כלכליים ותועלתניים, ומסיים, איך לא, בביטחון: "האמנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! […] אל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד ימלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה". אלוהים ישמור, כמה שצדק.

> בנט מלאים ומשכנז את מורשת יהדות ספרד

החייל היורה מחברון בדיון הארכת מעצר (AFP/POOL)

מוסר שאינו תלוי בנקודת המבט

וכאן המקום לחזור ולדבר על חינוך, שכן הדברים כרוכים זה בזה. אני יכול להבין את הטיעון שיהודי הורג ערבי משום שבעיניו הערבי "קם להורגו" והיהודי מקדים אותו. אבל זאת בתנאי שנתאמץ להביט על דברים מהצד השני ונכיר בכך שהערבי תקף בסכין את החייל היהודי, משום שמנקודת מבטו, החייל הכובש "קם להורגו" והערבי ביקש להקדים אותו. כלומר, שאם יש אמת-מוסר, היא נכונה ותקפה לשני הצדדים. נפתלי בנט לא נמצא שם. לתפיסתו, המוסר תלוי בדבר. אם העם צוהל "הוא גיבור!", בנט מכופף את המוסר היהודי ליהודים בלבד, ונעמד בראש הצוהלים.

בנט מביט על הדברים דרך הנקב הצר של הלאומיות היהודית, קצרת הטווח. אבל מה יועיל ערבי אחד שמת בראייה ארוכת טווח? האם באמת מישהו חושב שהציונות העיוורת והכוחנית תניב איזה עתיד, מלבד שנאה, דם ופחד ברחובות?

יש לנו, בהשוואה לאפשטיין, פרספקטיבה של 111 שנים, המעידות שלא יצא מזה כלום ושום דבר. אפשטיין בסך הכול ביקש שנסתכל על המציאות ביושר: "צריך להודות שעד עתה טעינו בכתובת. כדי לרכוש את ארצנו […] לקחנו דברים עם כל המחותנים, אך את החתן בעצמו שכחנו; העלמנו עינינו מאדוני הארץ האמיתיים". ועל אף שעברו השנים, מעטים הם מי שמוכנים לפקוח את העיניים.

לא נותר אלא לסיים בתקוותו של יצחק אפשטיין: "עלינו לבוא, איפוא בברית עם הערביים, שתהא רבת תועלת לשני הצדדים ולאנושיות כולה. […] ובבתי ספרנו, כמו בכל מוסדותינו, נתרחק מלאומיות צרת-מבט וצרת-עין, הרואה אך את עצמה".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בשבוע מאז הירי בחברון נסגרו שלושה תיקי הרג ואלימות נגד שוטרים וחיילים