הנאום שהוא סוד ההצלחה של ברני סנדרס

כותב אורח: מושיק טמקין

אל תאמינו למי שאומר לכם אחרת – שני הסיפורים הגדולים של הבחירות בארצות הברית הם דונאלד טראמפ וברני סנדרס. לכאורה הם לגמרי שונים זה מזה, אבל יש להם גם הרבה במשותף, כולל העובדה ששניהם מניו יורק (סנדרס מברוקלין, טראמפ מקווינס, ושניהם נולדו בשנות ה-40) ושניהם תוקפים את "הממסד". הם גם מתחרים כנראה על סוג מסויים של מצביע אמריקאי כועס.

אבל הדבר הכי חשוב שמחבר ביניהם הוא שכל אחד מהם לא ממש שייך למפלגה שבה הוא מתמודד. אם שניהם ינצחו בפריימריז – מה שבכלל לא בטוח – זאת תהיה הפעם הראשונה אי פעם ששני "עצמאיים" יתמודדו אחד מול השני בבחירות כלליות.

> כשברני סנדרס תמך באסירים פוליטיים שובתי רעב

שווה אלף מילים?

כל אחד מהם הוא סיפור מרתק בפני עצמו, אבל נתחיל עם סנדרס. הסיפור התקשורתי של סוף השבוע האחרון היה תמונה מאוגוסט 1963, שנתגלה בארכיון של העיתון "שיקאגו טריביון", ובו נראה סנדרס, אז סטודנט בן 21, כשהוא נעצר ונגרר בכוח על-ידי שוטרים בהפגנה למען זכויות שחורים. התמונה מעניינת כמסמך היסטורי, אבל היא חשובה פוליטית גם כי הקמפיין של ברני ספג ביקורת על כך שתמונה של סטודנט אחר בשיקאגו בשנות ה-60 הוצגה לאחרונה כתמונה של סנדרס, וגם כי מדי פעם יש כלפיו ביקורת מצד מנהיגים שחורים ותיקים (כמו חבר הקונגרס ג'ון לואיס, תומך של הילרי) שברני היה פחות מעורב מקלינטון במאבק לזכויות האזרח. אז מתברר שכאשר היא היתה תיכוניסטית שתמכה במועמד הרפובליקאי הימני בארי גולדוואטר (אחר-כך, בקולג', היא הפכה לליברלית אנטי-מלחמתית), ברני כבר חטף מכות משוטרים על התמיכה שלו במאבק השחור.

התמונה פורסמה בעיתוי מצוין מבחינת סנדרס: לפני הפריימריז החשובים בדרום קרוליינה, שבה הילרי מובילה עליו בהפרש ניכר בסקרים, בעיקר בזכות המצביעים השחורים, שמהווים כ-40 אחוז מהמצביעים הדמוקרטיים במדינה הזו. סנדרס עושה מאמצים גדולים לצבור תמיכה של מצביעים שחורים; הוא לא צריך לשכנע את רובם, הוא גם לא יוכל, אבל אם יצליח לחתוך את חבר הטבור בין הילרי לבין המצביעים השחורים, יש לו סיכוי – כך מאמינים אנשיו – להגיע למועמדות הדמוקרטית.

אז איך קרה שאמריקה (או לפחות חלקים ממנה) נשבית בקסמו של סבא מחוספס בן 74 שנשמע בדיוק כמו לארי דייויד, שבקושי היה מוכר מחוץ לוורמונט הקטנה עד לפני חצי שנה, ושמזדהה כסוציאליסט?

לתקשורת האמריקאית קשה להסביר את התופעה. סנדרס כל כך שונה מכל מה שאי פעם הופיע על הבמה הנשיאותית שאנשים במיינסטרים פשוט לא יודעים איך לאכול אותו. אם יזכה איכשהו בפריימריז, הוא יהיה המועמד המבוגר ביותר אי פעם (ג'ון מקיין הרפובליקאי היה בן 72 ב-2008) ואם יזכה בנשיאות, הוא יהיה חמש שנים יותר מבוגר ממה שהיה רונלד רייגן, הנשיא המבוגר ביותר עד היום, כשנבחר ב-1980. הוא יהיה היהודי הראשון. הוא יהיה הראשון להרכיב משקפיים מאז הארי טרומן. ביו-טיוב מסתובבים קליפים של נאומים שהוא נתן מאז שנות ה-80. האיש לא השתנה במאומה. כבר ב-1987 היה לו אותו שיער לבן מבולגן, אותם משקפיים, אותו מבטא, אותם בגדים, ובדיוק אותו נאום.

עקוב אחרי הכסף

הנאום הזה – שבמשך שנים בודדים יחסית ראו ושמעו – הוא כרגע היתרון האחד הגדול שיש לו, אם בכלל, על הילרי קלינטון. בעוד היא מדברת על המון נושאים שונים עם יכולת שכנוע סבירה, הוא מדבר על נושא אחד באופן משכנע ביותר.

צריך לומר את האמת: האיש בקושי מתעניין במה שקורה מחוץ לארצות הברית. הוא שייך לדור של אמריקאים שהושפע עמוקות מהטראומה של מלחמת וייטנאם, וזה מה שהוביל אותו להתנגד בזמנו למלחמה בעיראק, שבה תמכה קלינטון (ובעניין הזה הוא מכה בה שוב ושוב, באופן שמעצבן אותה במיוחד, כי זה גם מה שאובמה עשה לה לפני שמונה שנים). חסידיו הרבים של ברני בשמאל הישראלי צריכים אגב להבין שגם אם ברני רחוק מלהיות החלום הרטוב של ביבי (שניצחון של הילרי הניצית די ישמח אותו), בנושא הכיבוש סנדרס הוא לא המשיח. מדיניות החוץ שלו מסתכמת במשפט "ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם", שזה משהו שגם רפובליקאים כמו ראנד פול אומרים. (ושזה לא רע ביחס לשטויות שמלהגים כל יום מרקו רוביו וטד קרוז, למשל).

הנושא האחד שבאמת מעניין את סאנדרס הוא הכסף הבלתי מוגבל במערכת הפוליטית האמריקאית, במיוחד ה"סופר-פאקס" שממלאים תפקיד אפלולי וכבד משקל במערכות הבחירות מאז החלטת ה"סיטיזנס יונייטד" של בית המשפט העליון, לפיה כסף הוא ביטוי ולתאגידים יש אותן זכויות במובן זה כמו לאזרחים.

יש הרבה דברים שברני רוצה לעשות אם ייבחר – חינוך גבוה חינם באוניברסיטאות ציבוריות, ביטוח רפואי חינם לכל אזרח אמריקאי, חופשה בתשלום להורים ולחולים. אבל הכל תלוי, לדעתו, בבעיה הגדולה והכפולה של החברה האמריקאית – השיטה הכלכלית שמעשירה את האחוזון העליון על חשבון הרוב, והמעורבות הכספית של בנקים גדולים ותאגידים גדולים (בעיקר חברות הנפט וחברות התרופות) במערכת הפוליטית, שנועדה בעיניו לקנות פוליטיקאים – רפובליקאים ודמוקרטים – ולהשאיר את השיטה המושחתת על כנה. ברגע שמוציאים את הכסף מהמערכת, הוא טוען, הדמוקרטיה תוכל לתפקד כמו שצריך ותשקף את רצון העם ולא את רצון המיליארדרים. כדי שזה יקרה, הוא קורא ל"מהפכה פוליטית" שתביא מיליונים של אנשים להפעיל לחץ על המערכת.

זה הנאום של סנדרס, והוא קלף מנצח. הוא זוכה למשל לתמיכה של הרבה עניים יחסית (בינתיים בעיקר לבנים) שפעם, למשל ב-2008, תמכו דווקא בהילרי. הוא זוכה לתמיכה גורפת של צעירים. סקרים מראים שהוא זוכה למדד ה"פייבוראביליטי" (יחס חיובי) הגבוה ביותר מכל המועמדים בשתי המפלגות.

על קלינטון עוברים שבועות קשים כי לעומתו היא נשמעת לעתים כמו הפקיד הלא סימפטי בלשכה שאומר "מצטער, זה בלתי אפשרי". הוא האידיאליסט המלהיב והיא הפרגמטית המבאסת.

חלק גדול מהקמפיין שלה מבוסס על הרעיון של האישה הראשונה בבית הלבן, אבל מתברר שזה לא מספיק, גם לא בשביל הרבה נשים. כבר מישהו כתב לפני שבוע שהיא מדברת כל הזמן על "אני" והוא תמיד מדבר על "אנחנו". היא לא ממש מצליחה לענות לביקורת שלו על כך שהיא חלק מהממסד הפוליטי שמשמר את השיטה ושהיא מחוברת לתאגידים ומערכת הפיננסית באופן שימנע ממנה לשנות את המצב לטובה, גם אם תרצה.

יתרון האנדרדוג?

הנה משהו שלא תשמעו בתקשורת של המיינסטרים: לרפובליקאים תהיה בעיה איתו. הם מדברים בעימותים שלהם רק על קלינטון, כאילו רק לה יש סיכוי להיות המועמדת הדמוקרטית, ויש להם נגדה ארנסל שלם של התקפות. היא מטרה שאליה הם רגילים. ברני סנדרס הוא עבורם משהו חדש, בלתי מוגדר, לא ברור.

הרבה דמוקרטים מאמינים שחייבים להצביע להילרי כי רק לה יש סיכוי בבחירות כלליות נגד מועמד רפובליקאי. אבל זה הולך ונראה יותר ויותר כמו מיתוס. שני הרפובליקאים המובילים, טראמפ וקרוז, נראים די רע בבחירות כלליות. רוביו הוא מועמד פגום מהרבה בחינות. קלינטון עשויה וצריכה לנצח כל מועמד שהרפובליקאים יציבו מולה, אבל יש סיכוי שסנדרס יהיה מועמד אף יותר מוצלח מול הרפובליקאים. יש הרבה סימנים שהוא (כמו טראמפ, צריך לומר) משנה את כללי המשחק הפוליטיים וצובר תמיכה במקומות שהמפלגה הדמוקרטית לא זכתה בהן משך שנים ארוכות – בקרב מעמד הפועלים הלבן, למשל.

קלינטון היא עדיין פייבוריטית בפריימריז, במיוחד אחרי הניצחון שלה עליו אתמול בנבאדה, ולסנדרס יש הרבה מכשולים בדרך. הממסד של המפלגה הדמוקרטית מעוניין בניצחון של הילרי, גם כי הם משוכנעים שסיכוייה בנובמבר גבוהים יותר וגם כי הם מעדיפים בסופו של דבר את מה שהיא מציעה. יש גם מצב שסנדרס לא מעריך מספיק את הכוח של הימין השמרני והדתי בחברה ובפוליטיקה האמריקאית; ברוקלין וורמונט ממש לא מייצגות את החוויה האמריקאית הכללית. קלינטון כנראה מבינה את הרפובליקאים הרבה יותר טוב ממנו.

אבל יש לו מומנטום, יש לו מסר אפקטיבי, יש סביבו התלהבות, ויש הרבה סיבות להאמין שגם אם הוא יפסיד בפריימריז בסופו של דבר, ההשפעה שלו תמשיך להדהד גם אחרי הבחירות לנשיאות נובמבר.

מושיק טמקין מלמד היסטוריה אמריקאית ופוליטיקה ציבורית באוניברסיטת הרווארד.

> כך פרשתי ממערך ההסברה בשירות ממשלה קיצונית, צינית ומסוכנת