newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התאבדות לאומית

הפאונד בקריסה, הבורסה מתמוטטת, גרמניה תנסה להוביל קו שיהפוך את בריטניה למצורעת של אירופה, תהליך השלום של צפון אירלנד בסכנה וסקוטלנד תנסה לעזוב. והכל התחיל בבחירות לרשויות המקומיות

מאת:

כותב אורח: דימי ריידר

עד לפני כמה חודשים התרחיש שבו בריטניה יוצאת מהאיחוד נראה בדיוני לחלוטין. למעשה, אפילו אתמול (חמישי) בלילה מנהיגי קמפיין היציאה כבר התחילו לרמוז שהם מקבלים את התבוסה ומתכוננים להמשיך הלאה. אבל בסביבות ארבע לפנות בוקר היוצרות התהפכו, והבריטים התעוררו למציאות חדשה ובלתי צפויה.

מאז ההודעה על ההכרעה בעד עזיבת האיחוד הפאונד קרס לשיא שלילי של למעלה משלושים שנה תוך חמש או שש שעות, והוא צפוי לקרוס עוד יותר. עם פתיחת המסחר הבוקר הבורסה בלונדון צנחה בקצב של אחוז בדקה. למעלה מ-150 מיליארד פאונד נמחקו כלא היו, לרבות פנסיות של מיליוני בריטים מבוגרים, שהצביעו ברובם למען היציאה מהאיחוד. וכצפוי, דיוויד קמרון התפטר מתפקידו.

> רקע: המשאל ששבר את החלוקה המסורתית בין שמאל לימין

התגובות הקיצוניות האלה לא נובעות מהעדפות אידאולוגיות, אלא מחשבון פשוט: אם בריטניה תצא מהשוק המשותף עם אירופה, כל הסדרי תנועות הסחורות יצטרכו להכתב מחדש, וכך גם תנועת האנשים (בין אם רילוקיישן, נסיעות רכש, תיירות או איחוד משפחות) בין האיחוד לבריטניה. אותו הדבר נכון גם לשוק ההון.

מבחינה אסטרטגית, עם כל הכבוד למה שבריטים אוהבים לחשוב על עצמם, חשיבותם בפוליטיקה ובכלכלה העולמית היא בעיקר כראש גשר בין ארצות הברית לאירופה. סביר להניח שארה״ב תשאר בעלת ברית של בריטניה. אבל כמו שאובמה הזהיר בחודשים שלפני משאל העם, בריטניה תעבור מראש התור לסופו בכל משא ומתן כלכלי. המו״מ החשוב ביותר כרגע הוא על אמנת המסחר וההשקעות הטרנס אטלנטית; בריטניה לבדה לא תוכל להתנגד ללחצים של התאגידים האמריקאים לפרוץ את השוק הבריטי לסחורות זולות (ובמדדים אירופיים, מפוקפקות באיכותן). אם המשאל היה רעידת האדמה, המצב הכלכלי המתרגש על בריטניה הוא צונאמי.

דיוויד קמרון בירושלים, 2014 (יונתן סינדל / פלאש90)

הכל בשביל חופן כסאות. דיוויד קמרון בירושלים, 2014 (יונתן סינדל / פלאש90)

בינתיים, חקיקת זכויות האדם, המובטחת במידה רבה בזכות האיחוד או חקיקת איחוד שאומצה לתוך החקיקה הראשית הבריטית, עלולה להעלם כליל או להתחקק מחדש עם אין ספור שינויים וחריגים. לא ברור מה יקרה למעמדם ולרכושם של מאות אלפי הבריטים הגרים באירופה, ולמיליון ומשהו האירופאים הגרים בבריטניה – חלקם בכירים בתעשייה הכלכלית ובתרבות, חלקם משפחות חד הוריות ועובדי קבלן.

הממלכה הכבר פחות מאוחדת

כל זאת, כמובן, אם בכלל תהיה בריטניה. תוצאות המשאל חשפו אומה מפולגת. לא רק בין דורות (רוב בני ה-50 פלוס הצביעו לעזוב, רוב בני ה-50 מינוס הצביעו להשאר, כאשר הרוב המוחץ ביותר לטובת האיחוד היה בקבוצת הגיל בין 18 ל-21), ולא רק בין ערים (להשאר) לבין הפריפריה (לעזוב), אלא גם לפי גבולות ישנים ומוכרים: אנגליה ו-ווילס (למעט לונדון) – לצאת; סקוטלנד וצפון אירלנד – להשאר. המפלגה הלאומית הסקוטית כבר רמזה שתדרוש משאל עם חדש על עצמאות מבריטניה כדי להשאר באיחוד האירופי באופן נפרד.

בצפון אירלנד הסכנה חמורה עוד יותר. הסכסוך הלאומי שם, קשה לפחות כמו זה הישראלי-פלסטיני, רוסן בתהליך שלום מוצלח והוגן הרבה מהישראלי-פלסטיני. רק שתהליך השלום הזה קשור קשר אדוק לחברות באיחוד האירופי. האיחוד מספק תקציב מדיני שני למדינה, לטובת שיקום הכלכלה והיחסים הבין-קהילתיים. כמו כן, הגבולות הפתוחים בין צפון אירלנד לדרומה מטשטשים במידה גדולה מאוד את השאלה הקיומית של הסכסוך – האם להשאר חלק מבריטניה, כפי ששואף הרוב (הזעום) הפרוטסטנטי, או להתאחד עם אירלנד, כפי שדורש המיעוט הקתולי. המפלגה הקתולית הראשית כבר רמזה שתדרוש להתאחד עם אירלנד כדי להשאר באיחוד. אם היא לא תעשה זאת בשיתוף ודיאלוג עם המפלגות הפרוטסטנטיות, ואם לא יושג הסכם להמשך המימון האירופי, יתכן מאוד שתהליך השלום המוצלח ביותר במאה הנוכחית יקרוס, והכדורים והפצצות ישובו לרחובות בלפסט, דבלין ולונדון.

וזו רק ההתחלה.

> הטעות של צעדת השוויון: כסף לחינוך הוא לא הפתרון לפריפריה

ראש בראש לפני עימות טלוויזיוני - קמרון נגד מנהיג מפלגת יוקיפ נייג'ל פראג' (צילום: DAVID HOLT פליקר)

ראש בראש לפני עימות טלוויזיוני – קמרון נגד מנהיג מפלגת יוקיפ נייג'ל פראג' (צילום: DAVID HOLT פליקר)

הטעות של סרסיי

אז מדוע, בעצם, כל זה קרה? מדוע בריטניה, אחת המדינות החזקות באיחוד, קמה ועזבה לה בלי שום סיבה כלכלית או אסטרטגית? את השאלה הזאת צריך לפרק לשתי שאלות: מדוע משאל העם התקיים מלכתחילה? ומדוע מחנה היציאה ניצח?

עוד ייכתבו ספרים על גבי ספרים על השאלה השנייה, אז אולי נתחיל מהראשונה: משאל העם התקיים בגלל שקמרון נבהל מסקרים לא מחמיאים בבחירות למעוצות המקומיות ב-2013, והחליט להבטיח לימין השמרני במדינה את הגביע הקדוש – הזדמנות לצאת מהאיחוד האירופי. כן כן, מה ששמעתם. כבר היו פוליטיקאים שמכרו את ארצם תמורת כסא ראש הממשלה; קמרון מכר את מדינתו תמורת חופן של כסאות בעיריות ומועצות מחוזיות. כפי שצוין למכביר, לא היה שום צורך כלכלי במשאל, לא היה לחץ עממי על קמרון לבצע את המשאל, ואת הלחץ הפוליטי היה אפשר להכיל באינספור דרכים מזיקות פחות. אבל כמו שציין ה"פיננשיאל טיימס", בהשוואה ל"משחקי הכס", קמרון הוא המלכה סרסיי של אירופה: נוטה לספק פתרונות אימפולסיביים וקיצוניים לבעיות קצרות טווח.

מבחינת סיבות הנצחון, בינתיים קשה למצוא את הנוסחה הוודאית מתוך הבליל: הפער הבין גילאי שהוזכר לעיל, התסכול המוצדק של החקלאים והדייגים הבריטים מחקיקה אירופאית שהעבירה את כובד המשקל של תעשיית הדיג האירופאית מבריטניה לסקנדינביה, הפחד מהגירה והתסכול הכללי והמורכב מהממסד, שפושה עכשיו בכל העולם המערבי (טראמפ הוא רק דוגמא אחת).

הדינמיקה בתוך המפלגה השמרנית לא עזרה: המשאל הגיע קרוב מדי לקרב הירושה על מקומו של קמרון (שבכלל אמר שלא ירוץ לעוד קדנציה), והניע את יריבו העיקרי, בוריס ג׳ונסון, להצטרף לקמפיין העזיבה – אף שהוא עצמו מודה שלא ידע עד לרגע האחרון כיצד יחליט. ואולם מדובר גם בכשלון מהדהד של השמאל הבריטי: מאותם המרכיבים (תסכול של מעמד הפועלים, דרישה לייצוג דמוקרטי יותר, פיצול של מפלגת השלטון השמרנית) היה אפשר לבשל תבשיל אחר לגמרי.

זה שהשמאל-מרכז לא מפספס שום הזדמנות לפספס הזדמנות זה לא חדש, כמובן, אבל קשה שלא להתאכזב במיוחד מג׳רמי קורבין, שעלה להנהיג את מפלגתו לפני פחות משנה כהבטחה שמשלבת בין ברני סנדרס ומפלגת פודמוס, ונראה עכשיו כדוגמט מתקרנף וחסר אונים. קורבין עצמו, כמובן, הוא מתנגד ותיק לאיחוד, והצביע נגד ההצטרפות אליו מלכתחילה, משיקולים פוליטיים וכלכליים (התנגדות לשחרור השוק הניאו-ליברלית שההצטרפות כללה, בין השאר). אבל גם כשהוא הצטרף, באיחור ניכר, לקמפיין להשאר באיחוד, הוא פעל בחוסר רצון מובהק. עם פרסום התוצאות הבוקר קורבין השמיע דרישה קיצונית ומסוכנת יותר מכל דרישות מחנה היציאה גם יחד: להפעיל את ״פצצת הזמן״ של סעיף היציאה הבלתי-הפיך מהאיחוד האירופי מיד, מבלי לקיים שיחות מקדימות על תנאי הפרישה עם המוסדות בבריסל.

> המגזר ציפה לגזר וקיבל גזרות

דגל בריטניה (Elliott Brown CC BY-SA 2.0)

לא הייתה טעות גדולה כל כך במדיניות של בריטניה, אולי מאז ימי צ'מברלין. דגל בריטניה (אילוסטרציה: Elliott Brown CC BY-SA 2.0)

סיכוי זעום לשינוי כיוון

למרבה המזל, ככל הנראה, אף אחד לא יקבל את עצתו. קמרון הודיע שישאר ראש ממשלה עד ספטמבר או אוקטובר, אז ייערך הכנס השנתי של המפלגה השמרנית. את החודשים הללו הוא יבלה בשיחות בלתי פורמליות עם האיחוד, בניסיון לפתח נוסחה כמה שפחות הרסנית למו״מ על היציאה. את ההודעה הרשמית על היציאה ישאיר קמרון לראש הממשלה הבא.

אף שהכלכלה הבריטית תמשיך להתפרק בחודשים הקרובים – ותגרור אחריה כלכלות אחרות, מהאיחוד ובכלל – הצעד מספק תקופת חסד אחרונה לממלכה. זאת תהיה תקופת חסד כאובה מאוד. בינתיים הנוהל של האיחוד האירופי, שחושש מאפקט דומינו, הוא לא לבחול בשום לחץ כלכלי על מדינות מתלבטות כדי לגרום להן להשאר באיחוד; סביר מאוד שגרמניה תעשה הכל כדי להפוך את בריטניה לסוג של קובה תחת האמברגו האמריקאי, לפחות בטווח הקצר עד בינוני.

אבל ישנו סיכוי, למשל, שאחרי קיץ של מכות כלכליות אנושות הבריטים יתאפסו על עצמם, ויהיה מומנטום לפוליטיקאי פרו-אירופי לתפוס מחדש את השלטון במפלגה השמרנית. או שבוריס ג׳ונסון יעלה לשלטון, ואו-אז ייזכר פתאום שבעצם הוא תמיד קרא למשאל העם "קלף מיקוח" במו״מ מול אירופה, ושלא התכוון שיהיה כלי ממשי ליציאה. או שיהיו בחירות כלליות חדשות שיטרפו את הקלפים.

כל זה אפשרי, במידות משתנות. אבל בינתיים נראה שבריטניה קיבלה החלטה גורלית וחסרת תקדים בגלל הסיבה הקטנונית והמטופשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת: חופן כסאות במועצות מקומיות וכסא יו״ר מפלגה אחד. קשה להזכר בהתאבדות לאומית חמורה יותר בהיסטוריה המודרנית של בריטניה. מבחינת ההשלכות על המדינה עצמה, מדובר באסון שמגמד את היציאה למלחמה בעיראק ב-2003. אסון מלחמת סואץ ב-1956, שמחק סופית את מעמדה של בריטניה כמעצמת על? או אולי מדיניות הפיוס מול היטלר? בינתיים קשה לדעת, אבל לנו לא תהיה ברירה אלא לגלות, ובקרוב מאוד.

דימי ריידר הוא עיתונאי ישראלי, עמית במועצה האירופאית ליחסי חוץ

> הברקסיט: הצבעת המחאה של האנגלים נגד האליטות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf