בסגר הראשון לא נתנו פיצוי מספיק, כעת חוזרים על הטעות

רק בגלל המדיניות הכלכלית הקמצנית שלו בגל הראשון, נתניהו נאלץ להסיר מהר מאוד כמעט את כל המגבלות, ולכן הגענו לגל שני חמור. אבל נתניהו לא למד לקח ושוב עושה סגר בלי להבטיח פיצוי. ההנגדה בין בריאות לפרנסה היא שקרית

מאת:

משבר הקורונה, וזה נכון לכל מגיפה משמעותית, הוא משבר בריאותי-כלכלי-חברתי. ממשלת ישראל כשלה כישלון מהדהד בהתמודדות עם המשבר. מבחינה בריאותית, המספרים מדאיגים: אלפי נבדקים חדשים ביום, שיעור הבדיקות החיוביות מעל 13%, עלייה מדאיגה במספר החולים הקשים ועשרות מתים ביום. במקביל מספר המובטלים והעובדים שהוצאו לחל"ת חזר לטפס, והממשלה עומדת חסרת אונים מול המחדל הבריאותי-כלכלי.

המדיניות של הממשלה הביאה למצב שבו אין אלטרנטיבה לסגר. מחסום אתמול בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

המדיניות של הממשלה הביאה למצב שבו אין אלטרנטיבה לסגר. מחסום אתמול בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

איך קרה שאחרי התמודדות יחסית מוצלחת עם ההיבטים הבריאותיים של המשבר בגל הראשון, אנחנו נמצאים במציאות כה עגומה? למחדל הזה מספר סיבות, שקשורות האחת לאחרת. הראשונה, ובעיני העיקרית, היא המדיניות הכלכלית שאימצה הממשלה בחודשים מרץ-אפריל.

המקוּבעות האידיאולוגית של נתניהו ופקידי האוצר לא אפשרה להם לאמץ צעדים שימנעו מיליון מובטלים וקריסה של אלפי עסקים קטנים. למרות שהתנאים המקרו-כלכליים של ישראל בתחילת המשבר היו טובים מאשר אלה של רוב המדינות (אבטלה מזערית, אינפלציה נמוכה, יחס חוב-תוצר מצוין, רזרבות גדולות במטבע חוץ), נמנעה ממשלת ישראל מצעדים הכרחיים.

נאמנים למשנתם הניאו-ליברלית, נתניהו ופקידי האוצר המשיכו להעדיף את האיזון התקציבי ואת האינטרסים של החברות הגדולות על פני האינטרסים של רוב החברה. במקום לאמץ מדיניות, שתשמור את העובדים במקומות העבודה שלהם (כפי שעשו מדינות כגון נורבגיה, גרמניה, ואף בריטניה של ג'ונסון השמרן, וכפי שבתנועת עומדים ביחד הצענו כבר בחודש מרץ), הם עודדו פיטורי עובדים והוצאתם לחל"ת לתקופות בלתי מוגבלות. במקום לתמוך בעצמאיים ולתת הלוואות עומדות לעסקים הקטנים (כפי שנהגו בצרפת או בגרמניה), הם הקימו קרן תמיכה בחברות הגדולות, ונתנו נדבות פרוטות לעסקים הקטנים.

donate

התוצאות העגומות של המדיניות העיוורת הזאת הבהילו את נתניהו ושריו, וגרמו לפתיחה מהירה מדי של המשק ושל מערכת החינוך. עד מהרה הסירה ישראל את רוב ההגבלות והפכה לאחת המדינות המקלות בעולם. התוצאה לא איחרה לבוא: עלייה תלולה במספר החולים וגל שני גדול ממדים, שאנחנו מתמודדים עמו כעת.

הסיבה השנייה היא הניתוק המוחלט של ממשלת ישראל מהצרכים של רוב האוכלוסייה. מחויבותן של ממשלות היא לשרת את הטוב המשותף. למרות שבחברות פלורליסטיות הטוב המשותף שנוי במחלוקת, המשמעות של דמוקרטיה היא שממשלות אמורות לייצג את מה שרוב האוכלוסייה רואה כטוב המשותף.

ממשלת ישראל הנוכחית ויתרה על כל מראית עין של דאגה לטוב המשותף. בראשה עומד אדם שכל מה שמעניין אותו הוא להיחלץ ממשפטו ולשרוד פוליטית. השותפים שלו בליכוד וביתר מפלגות הקואליציה בגדו גם הם בייעודם לשרת את הטוב המשותף. במקרה הטוב הם משותקים, במקרה הפחות טוב הם דואגים להטיב עם מקורביהם, לצבור כוח אישי ולהסביר למה בתחום שהם אחראים לו אין צורך בכלל במגבלות, וכל זה על חשבון הבריאות והפרנסה של רוב הישראלים.

הממשלה חדלה לתפקד כיחידה בעלת מטרה ברורה (גם אם שנויה במחלוקת). היא דומה לאדם הסובל מפרפור חדרי: כל תא (משרד ממשלתי) פועל באופן עצמאי, ללא כל תיאום או שיתוף, והתוצאה היא דום לב, חוסר יכולת של הלב למלא את תפקידו.

הסיבה השלישית, הקשורה קשר הדוק לשתי הראשונות, היא אובדן מוחלט של אמון הציבור בממשלה ובהנהגה הפוליטית. המחקר בתחום בריאות הציבור הראה באופן ברור, שאמון הציבור הוא המשאב העיקרי להצלחתה של מדיניות בריאות ציבור בכלל, ובפרט להצלחת הצעדים להתמודדות עם משברים כגון מגיפה. ממשלת ישראל איבדה באופן מוחלט את אמון הציבור.

מדיניותה, שפגעה קשה בכל כך הרבה אנשים, חוסר הנכונות והיכולת שלה ליישם את מה שהיא כבר החליטה (למשל, מינוי פרויקטור מיוחד להתמודדות עם המגיפה, והתעלמות מוחלטת מעיקרי המלצותיו), ההחלטות הלא ענייניות, המריבות הקטנות בין השרים, האנוכיות שלהם, והבנת רובנו שהממשלה לא רואה אותנו ממטר, כל אלה גרמו לכך שהציבור אינו מאמין לממשלה ואינו מוכן לקבל את החלטותיה ואת הנחיותיה.

שבוי בדוגמה הניאו-ליברלית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שבוי בדוגמה הניאו-ליברלית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הסיבה הרביעית קשורה לפגיעה ביכולות של המנגנונים המדינתיים. עשרות שנים של מדיניות ניאו-ליברלית פגעו פגיעה קשה ביכולות של המנגנונים האלה. ייבוש ופירוק מערך בריאות הציבור במשרד הבריאות הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אך לא היחידה. לכן, בעת משבר, אנחנו לא יכולים להישען על המנגנונים האלה; לכן מביאים "פרויקטור" חיצוני במקום לבנות על משרד הבריאות; לכן מטילים על הצבא את בניית המערך לקטילת שרשרת ההידבקויות, כי הצבא הוא הארגון המדינתי היחיד שתקציבו גדל בשנים של המדיניות הניאו-ליברלית, ולכן הארגון המדינתי היחיד שאיכשהו מסוגל להתמודד עם האתגר הלוגיסטי (וגם לצה"ל לקח זמן רב לבנות מערך לקטילת שרשרת ההדברה, מערך שעדיין אינו מתפקד באופן ממשי).

סיבות אלה הם ביסוד המחדל הממשלתי, המעמיד אותנו מול גל שני שהולך ומתעצם. הממשלה, שהובילה אותנו למצב בו אין אלטרנטיבה לסגר, מתעקשת לחזור על טעויותיה וכישלונותיה מהגל הראשון, ושוב מטילה סגר בלי לתת מענה ראוי לצרכים של האוכלוסייה. שוב היא לא מפנה את המשאבים הדרושים למנוע פיטורים, שוב מפקירה אם העצמאים ואת העסקים הקטנים שאיכשהו הצליחו לשרוד את הגל השני, וממשיכה לקבור את ענף התרבות.

המדיניות השערורייתית של הממשלה יוצרת הנגדה שקרית בין פרנסה לבריאות. מחדליה של הממשלה יוצרים מצב שבו לכאורה או שדואגים לבריאות ומטילים סגר, או שדואגים לכלכלה וממשיכים בעסקים כרגיל. אבל ההנגדה הזו היא שקרית, היא פועל יוצא של מדיניות קטסטרופלית. הרי אין בריאות בלי פרנסה, כי בריאות היא לא רק לא להידבק מווירוס הקוויד 19. בריאות היא גם בריאות נפשית ותנאים כלכליים, שימנעו החמרה של מחלות כרוניות. ואין פרנסה בלי בריאות, כי החמרת המגיפה תפגע עוד יותר קשה בכלכלת ישראל ובפרנסה של כולנו. ההנגדה היא שקרית, כי יש אפשרות לנהל מדיניות שדואגת גם לבריאות וגם לפרנסה.

הטלת סגר, וכעת כבר אין לכך אלטרנטיבה, מחייבת מספר צעדים: 1) סבסוד מעסיקים כדי לשמר את העובדים (המודל הנורבגי הוא דוגמה לחיקוי: העובדים שבעת סגר אינם יכולים לעבוד נשארים במקומות עבודתם ומקבלים 90% משכרם, כשהממשלה מממנת 75% מהשכר והמעסיקים 15%). 2) תשלום דמי מחיה לעצמאים שאינם יכולים לעבוד. 3) הלוואות עומדות לטווח ארוך למנוע קריסה של עסקים קטנים. 4) תמיכה בענף התרבות על ידי מימון ציבורי של הופעות מקוונות. 5) מס על ההון הגדול. 6) אסטרטגיית יציאה שכוללת הפעלה של מערך יעיל לקטילת שרשרת ההדבקה וחיזוק משמעותי של מערכת הבריאות הציבורית.

הבחירה היא בין מדיניות האין בריאות-אין פרנסה שמובילה הממשלה, ובין מדיניות המאפשרת להפחית את מספר החולים והמתים תוך שמירה על מקומות העבודה וההכנסה. מחדליה של הממשלה הפכו את הסגר לבלתי נמנע, והתעקשותה על מדיניות כושלת מאיימת להפוך את הסגר השני גם הוא לבלתי יעיל.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, החוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. פילק הוא חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי תיכון נבחנים בבחינת בגרות (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

תלמידי תיכון נבחנים בבחינת בגרות (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

יום החינוך הבינ"ל: ישראל מדגימה אפלייה מעמדית גם בין מצטיינים

המדינה חתומה על תוכנית של האו"ם שבמסגרתה התחייבה להבטיח "חינוך איכותי ושוויוני וקידום הזדמנויות לימוד לכלל האוכלוסייה בכל הגילים". היום הבינלאומי שיחול ביום שני הוא הזדמנות טובה להזכיר את ההבטחה, כי נראה שהממשלה ומשרד החינוך כבר שכחו אותה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf