במשרד החינוך כבר מחקו את עזה, וגם את אחריות הממשלה

לקראת פתיחת שנת הלימודים ומועד יום השנה למלחמה, נכנסו במשרד החינוך לקדחת היסטרית של עיצוב תודעת התלמידות והתלמידים. ההשכלה והתבונה נזרקו לפח, ואת מקומן תפסה תעמולה בוטה, המבוססת על הפרטת אחריות המדינה.

ראשית, מחקו במשרד החינוך את עזה. אין פלסטינים, אין רשות פלסטינית, אין חמאס וחזונו התיאוקרטי, אין סכסוך, אין מלחמות קודמות או ניסיונות הסדרה, ובטח שאין עשרות אלפי הרוגים בעזה: זקנים, נשים וטף.

>>> שר החינוך של ישראל לא רק תומך במלחמה. הוא מאוהב בה

אבל זה לא עומד בפני עצמו: לפי משרד החינוך, אין גם ישראל. אין ממשלות (ולא רק בראשות נתניהו) שקיבלו החלטות וקבעו מדיניות, ואין מנגנוני מדינה שאמורים לשמור על הביטחון ועל הרווחה. במקום כל אלה יש רק "מצב", שנפל עלינו משמיים ללא שום הקשר.

ולקח "המצב" לתלמידות ולתלמידים הוא אחד, מזעזע ומבהיל: "הנכונות להקרבה עצמית". "קורבן התמיד" (מבית המקדש) "זהו סוד הניצחון". הג'יהאד היהודי כבר כאן.

אין השכלה – רק כאב שמפיקים ממנו משמעות

לקראת יום השנה למלחמה, פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל מיוחד, המפרט "את התוכן המתאים לשימוש מוסדות החינוך, בכל המגזרים". על פי החוזר, "כדי להגיע אל המשמעויות הערכיות שגלומות בזיכרון הכואב, יש לטוות מתוכו את הסיפורים האנושיים שמרכיבים אותו". באופן כזה, אין אזכור של המלחמה, כאירוע אקטואלי, שממנו מפיקים תובנות או לקחים, אלא רק "כאב" שממנו מפיקים משמעות.

פירוש הדבר הוא שמערכת החינוך עוברת ממערכת שמפיצה השכלה, למערכת של תעמולה. אם ההשכלה היתה עומדת במרכז, במשרד החינוך היו מן הסתם מציעים לנתח את הנסיבות שהובילו למלחמה הקשה. כך למשל, אפשר היה לדון במדיניות של ישראל, שלפיה ניתן לנהל את הסכסוך, ובתוך כך לחזק את חמאס לטובת החלשת הרשות הפלסטינית. אפשר היה גם לדון במדיניות של חמאס ובחזון של הארגון לייסד מדינה אסלאמית, תוך מאבק אלים וממושך.

החוזר של משרד החינוך מציע למעשה להפריט את המלחמה: לספר סיפורים אנושיים, שאין בהם ממשלות, ואין בהם אחריות שלטונית, רק אנשים בודדים שמניעים את העולם. החוזר מציע לדון בשאלות: "כיצד התמודדו האזרחים והחיילים עם השלכות המצב? במה התחבטו? מול אילו דילמות עמדו ומדוע בחרו כפי שבחרו? מהם הערכים שהניעו אנשים לבחור לפעול כפי שפעלו? מה אפשר ללמוד מגילויי הגבורה על אנשים אלו ועל החברה הישראלית? מהם משאבי הכוח והחוסן שיש בחברה הישראלית?"

לקחי המלחמה לא מוזכרים בטקסט, ובמקום זה מדברים שם על "השלכות המצב". כלומר, לפי משרד החינוך, נוצר איזשהו "מצב" יש מאין וללא שום הקשר. ובמצב האמורפי הזה, "אנשים", כיחידים, התחבטו מול דילמות, וגילו גבורה, כוח וחוסן.

משרד החינוך מחק את עזה

בהמשך לחוזר המנכ"ל, הפיץ משרד החינוך עשרות מערכי שיעורים, חלקם לרגל פתיחת שנת הלימודים, וחלקם ליום הזיכרון הלאומי "לאירועי שבעה באוקטובר". "אירועים" – דברים שקורים.

בכל המערכים כולם, אין אף שיעור אחד שעניינו למידה: מי היה מעורב ב"אירועים"? מתי והיכן הם התרחשו ובאילו נסיבות? שום כלום. בורות מוחלטת. הדברים מקבלים ביטוי מוחשי מבהיל, במפה המצורפת לאחד ממערכי השיעור ששמו הוא "מפת דרכים לחברה הישראלית" (ראו קטע המפה למעלה).

בעולם הגיאוגרפי של משרד החינוך, אין גבולות של ישראל, הרשות הפלסטינית, הגדה המערבית או עזה. אנחנו חיים בעולם אמורפי שלתוכו – השד יודע מדוע – צנחנו, וצנחו גם ה"אירועים". אגב, גם איכות הגרפיקה הנמוכה, הגורמת לטשטוש סימני הדפוס, היא במקור.

במפה של משרד החינוך, רצועת עזה צבועה בצבע הקרוב לצבע הרקע, כך שתתקשו להבחין בה. שתי המילים "רצועת עזה" מיוחסות לרצועת קטנטנה לחוף הים, כנראה רצועה חולית בגלל צבעה הצהוב. אין בה יישובים וערים – לא העיר עזה, לא ח'אן יונס או רפיח – ואין בה אנשים. גדר הגבול המבוצרת – שפריצתה ב-7 באוקטובר מסמלת את כישלון הקונספציה המיליטנטית הישראלית – כמובן שאיננה.

המערך הכולל את המפה הופץ ברשתות החברתיות תחת לוגו משרד החינוך. באחת מקבוצות המורים בפייסבוק נכתב שהמערך פותח "בשיתוף פעולה בין המינהל הפדגוגי לבין המטה לחיים משותפים במשרד החינוך".

בחיפוש ברשת מצאתי כי מדובר במפה שמופצת על ידי קרן תל"י, המוגדר כ"ארגון חינוכי פלורליסטי", העוסק "בפיתוח זהות יהודית וישראלית". על המפה כתוב שהיא עוצבה "עבור ילדים צעירים על מנת להרחיב את ההיכרות שלהם עם הארץ, ולהעמיק את הקשר שלהם אליה".

הילדים והילדות נדרשים להקרבה עצמית

אבל לא רק עזה נמחקה, אלא גם מדינת ישראל. ובאין מדינה ומוסדות האחראיים על סדר היום המדיני, הביטחוני והחברתי – נותרנו רק אנחנו (התלמידות והתלמידים), אנשים בודדים בעולם, שעליהם מוטלת כל האחריות. הנה כמה דוגמאות:

באחד ממערכי הפעילות, ששמו "לא תנצחו אותי", מוצג לתלמידים מאמר שפרסמה סיון רהב מאיר ב-2022. לדעת רהב מאיר, הפסוק החשוב ביותר בתורה אינו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט 18), כפי שחשבו בטעות הלל הזקן ורבי עקיבא. הפסוק החשוב ביותר, לפי דעתה המלומדת, הוא דווקא "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט 39).

הפסוק מתאר את הקרבת קורבן התמיד בבית המקדש, פעמיים ביום, כל יום. ומדוע הפולחן הפגאני הזה כה חשוב? משום שהוא מבטא את ההתמדה והעקביות בפעולות שגרתיות, כלומר "את המשך החיים מתוך אמונה בצדקת הדרך". במאמר אף מודגש כי קורבן התמיד הוא "סוד הניצחון".

בעקבות קריאת המאמר, מוצע למורה לשאול את התלמידים "כיצד אנחנו כאזרחים, וכבני נוער במיוחד, יכולים לתרום לניצחון החברה הישראלית?".

במערך פעילות בשם "מהי גבורה", מוצגים לתלמידים משפטים מרכזיים מתוך המאמר "שבילי גבורה" מאת יצחק שדה. ההיגדים שנבחרו מוּצאים מתוך ההקשר שבו נכתבו ב-1946. בין המשפטים שנבחרו למען התלמידים אפשר למצוא את "היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית"; "הגבורה אינה מושג צבאי. כל מקום שאתה מוצא בו הקרבה, גם גבורה תמצא שם"; "לא הפחדנות היא היפוכה של גבורה, אלא האנוכיות".

ושוב חוזרת השאלה המסכמת, שבמרכזה ההפרטה: "מה בני הנוער יכולים לעשות כדי לתרום לחברה בעת הזו?". הפעם מוזכרות גם כמה תשובות "נכונות", כגון להקים אתר אינטרנט עם סיפורי גבורה, להקים פינת הנצחה בכיתה עם סיפורי גבורה, או לכתוב מכתב לגיבורים.

במערך פעילות בשם "עורף מברזל", התלמידים "מתרשמים" מפעולות התנדבות של העורף בזמן המלחמה, ולסיום הם נשאלים "באילו פעולות התנדבות אתם יכולים לקחת חלק?".

ובמערך בשם "את אחי אני מבקש", אמורים התלמידים לקרוא את הנאום של מנחם קלמנזון, בטקס קבלת פרס ישראל לגבורה אזרחית. ושוב הם נשאלים "מה אתם, כבני נוער, יכולים לאמץ מדבריו של קלמנזון? הציעו דרכים שבהן תוכלו לתרום לקידום הערכים שהדגיש בדבריו".

זה לא חוסן – זה ריק מוחלט ומפחיד

במשרד החינוך מניחים שמערכי הפעילות, כגון אלה שהדגמתי, יגבירו את החוסן של התלמידות והתלמידים. לדעתי, לא רק שההיפך הוא הנכון, אלא שהדבר אף נעשה בכוונת מכוון. המשרד מצייר לתלמידיו עולם שאין בו גבולות (פיזיים), ואין בו מוסדות שלטון, והכול תלוי בהקרבה העצמית של כל אחת ואחד. הכול "אירועים" או "מצב", שאי אפשר לנתח או להבין אותם.

יותר מפחיד מזה לא יכול להיות. ולאן מתועל הפחד? לזהות היהודית של ילדי החינוך הממלכתי. מסכת לטקס זיכרון בבתי הספר, שמציע המשרד, מסתיימת בקריאת מזמור תהילים (קכ"א): "מאין יבוא עזרי, עזרי מֵעִם יהוה". בהצעה חלופית למסכת, הטקס מסתיים בתפילה לשלום חיילי צה"ל: "כי יהוה אלוהיכם ההולך עמכם, להילחם לָכֶם עם אויביכם להושיע אתכם".

לאחר פרסום הכתבה נמסר בתגובה מתל"י (ראו ידיעה נפרדת) כי "המפה  פותחה עבור ילדי הגיל הרך ללימוד והיכרות עם הארץ. ככזו, היא מותאמת במיוחד לילדי גן ולא מתאימה לשימוש בתיכונים כפי שמציע המערך. במפה המקורית, מצוין הקו הירוק שמשום מה לא נמצא במפה שהפיץ משרד החינוך, וכך גם המדינות השכנות של ישראל. השימוש במפה נעשה ללא ידיעתנו וללא אישורנו, ועל כן לאחר פנייתנו היא הוחלפה מיד במערך הדיגיטלי של המשרד למפה אחרת".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה לתגובה של תל"י כי "עם היוודע התקלה למשרד, המפה הוחלפה מיידית והנושא הועבר לבדיקה"