newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום טראומה וקורבנות, הגיעה העת לשותפות ולחזון משותף

השבוע הלאומי שבין יום השואה ליום העצמאות מדגיש עד כמה האתוס הישראלי מבוסס על הטראומה הקולקטיבית של העם היהודי, אך זה לא יכול להיות מתכון לטווח הארוך. בסופו של דבר נדרשת כאן ברית יעוד משותפת, לכלל האזרחים הישראלים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שבוע הזיכרון שאנו נמצאים בו היום מגדיר יותר מכל את תפיסת הלאומיות שלנו. המעבר מיום השואה, דרך יום הזיכרון ליום העצמאות יוצר קשר ברור בין שלושת המועדים; החינוך לתודעה מתחיל כבר בבית ספר יסודי. אך האם אנחנו לא מפספסים כאן את הסיפור עצמו על רקע חינוך לתודעה קולקטיבית? האם יצירת תודעה קולקטיבית חשובה יותר מלימוד ההיסטוריה?

ימי הזיכרון האלה מצויינים באופן כמעט מכני בארץ. קוראים בעיתון על מצבם של ניצולי השואה, עומדים בצפירה, הולכים לטקס, קוראים את אותם הטקסטים. האם במצב הזה אנחנו לומדים משהו חדש? לא. כי המטרה היא לא הלמידה, אלא תחזוק האתוס של "לעולם לא עוד" ביום השואה, או "במותם ציוו לנו את החיים" ביום הזיכרון. ובכדי לייצר אתוס לאומי, לסיפור האישי אין משמעות. רק לסיפור הקולקטיבי, כזה שבונה נרטיב לאומי. הסיפור צריך להיות כמה שיותר גדול ומפחיד. אבל כאשר הסיפור גדול מידי, הוא הופך לטכני מידי, אוטומטי מדי ונטול רגש. כמו יציאת מצרים.

בזמן שהטראומות משמשות לבנית תודעה קולקטיבית, עם קונוטציה פוליטית ברורה ומתן הסבר לעמדות פוליטיות מסוימות, אירועים כמו זיכרון בסלון, בהם מארחים ניצולי שואה בבתים פרטיים לשמוע את הסיפור האישי של הניצולים, נותנים כבוד לסיפור הבודד. לצערנו, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יש לנו יותר מידי סיפורים אישיים, ואי אפשר לנתק בינם לבין המציאות הפוליטית של אזורינו. בדומה ליום השואה, גם ביום הזיכרון יש אירועים אלטרנטיביים שנותנים מקום לנרטיב של הצד השני. טקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים הוא אחד מהם.

> אני רוצה ללמוד ולזכור את השואה בלי שיקשרו אותה לנכבה

מקהלת נשים בטקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

מקהלת נשים בטקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

שני ימי הזיכרון הפכו אותנו לעם שחי על התקרבנות ולא על השלמה. אנחנו חיים כקורבן, ובמקום לדאוג לעתיד ולייצר חזון קולקטיבי עתידי, אנחנו חיים על תודעה קולקטיבית של העבר, משמרים אותה באופן שאינו מאפשר לנו להתפתח כחברה. אבל בתוך כך אנחנו שוכחים מעל מיליון ושלוש אלף אזרחים ערבים שאינם חלק מהסיפור הקולקטיבי שלנו.

פרופסור דני פסיג, במאמרו "עתידה של מדינת ישראל", כותב על ברית גורל וברית יעוד לחברה הישראלית כולה. ברית גורל היא הבסיס להקמת המדינה, המבוססת על טראומה קולקטיבית של העם היהודי. אך מדינות לא יכולות להתקיים על ברית גורל לאורך זמן: או שהן מתפרקות, או שהן עוברות לברית יעוד. מין חזון משותף לחברה כולה. המעבר הזה לוקח בין 25 ל-30 שנה. הבעיה היא שבדרך ככל המעבר הזה כרוך בתהפוכות פוליטיות כמו רצח מנהיגים, ובמלחמת אזרחים. את הראשון כבר ידענו, את השני כולנו תקווה שלא נדע (למרות שיש כאלה אומרים שאנחנו כבר שם). בסופו של דבר נדרשת כאן ברית יעוד משותפת, לכלל הישראלים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, עולים וותיקים. שבוע הזיכרון כמו שהוא בנוי כרגע אינו משרת את המטרה הזו.

ובסוף, אפשר גם אחרת: ב-9 במאי יציינו בארץ ובעולם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. 70 שנה לסיום המלחמה הגדולה בהיסטוריה האנושית. ברחבי העולם זהו יום חג. ברוסיה שאיבדה במלחמה 24 מיליון איש, כ-14 מיליון מהם לא חיילים, מציינים את היום הזה בחגיגות, במצעדים, בהופעות ובמופע זיקוקי דינור. זהו יום לגאווה לאומית. ובעיקר – המון כבוד לווטרנים שנלחמו ושרדו.

נכון שלא לגמרי ניתן להשוות בין זוויות הראיה, אבל התמונה הכללית היא ביצירת התודעה הקולקטיבית. בעוד אנחנו לקחנו אותה לכיוון הפחד והקורבן, ברוסיה הפכו את הזיכרון לגאווה ואבן דרך לבניה של תודעה קולקטיבית של מדינה בעלת עוצמה. אנחנו הפכו להיות למדינה של פחד, מחפשים את האויב התורן שעוד שניה משמיד את מדינת ישראל.

אי אפשר להפוך את ימי הזיכרון למשהו שהם לא. זה כבר מושרש בד.נ.א הישראלי. אבל אפשר להקדיש שניה למחשבה למה הימים האלה הפכו להיות, מה מלמדים את הילדים בבית הספר, ומה אנחנו כציבור שואבים מהם. כמות ומגוון האירועים האלטרנטיביים הולכים וגדלים, כנראה שהמובן מאליו כבר לא מובן מאליו.

כחברה יש לנו אתגר גדול, לייצר נרטיב משותף לכלל האזרחים כאן, נרטיב שמכיל את הסיפורים של כל החלקים שמרכיבים את הפאזל שנקרא מדינת ישראל. נרטיב המכיל הטראומה של העם היהודי בעקבות השואה, את הכאב של יום הזיכרון, את אסון הנכבה, את ההיסטוריה של המזרחים, ואת חגיגות הניצחון של דוברי הרוסית. אלה הם לא נרטיבים מתחרים, אלא נרטיבים שלובים זה בזה.

> עמותת מתנחלים מנסה לבטל את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf