בלי שינוי מבני עמוק במערכת החינוך, אי אפשר לטפח למידה רגשית

בחודשים האחרונים לא ניתן לשבת במפגש חינוכי כלשהו מבלי לשמוע כמה חשוב להטמיע בקרב התלמידים מיומנויות של "למידה רגשית-חברתית" או באנגלית SEL (Social Emotional Learning). מדובר במונח פסיכולוגי המתייחס לרכישת כישורים בין אישיים ותוך אישיים הנחוצים להתפתחות בריאה של הילדים ובני הנוער.

מיקום הלמידה הרגשית-חברתית בראש סדרי העדיפויות הוא צעד נכון חינוכית ומערכתית. אנחנו רוצים לטפח תלמידים ותלמידות בעלי מודעות עצמית, מודעות חברתית, מיומנויות בין אישיות מפותחות ויכולת קבלת החלטות.

עם זאת, ללא שינויים מבניים עמוקים במערכת החינוך, יתקשו אנשי החינוך להקדיש את תשומת הלב הנדרשת להבנת המיומנויות האלה ולהטמעתן בתהליכי הלמידה באופן משמעותי.

אני רוצה להתחיל בסיפור על מורה, שאני מכירה מתפקידי כמנהלת תיכון שש שנתי גדול בתל אביב-יפו:

מדובר באיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, רגיש ומסור, חכם ויצירתי. הוא אהב את תלמידיו וליווה אותם באופן אישי. שוחח עם כל אחד ואחת מהם בתדירות מעוררת השתאות, התייחס בחרדת קודש לכל שיעור חינוך שיצר, כתב מכתב אישי לכל תלמידה ותלמיד בסיום שנת הלימודים. בתום שלוש שנות חינוך נפרד בעצב מתלמידיו האהובים שלא ישכחו אותו לעולם.

אולם עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, בתום שלוש שנות חינוך, הודיע לי המורה על התפטרותו. הוא הרגיש שלא יוכל להתמודד יותר עם ההקרבה, התגמול הנמוך, העומס הרגשי ועומס העבודה.

מורות אינן פועלות בחלל ריק. דרישות המערכת כיום מקשות על מימוש מתודות מתחומי הלמידה הרגשית-חברתית מסיבות פרוזאיות לחלוטין: מספר התלמידים בכיתה עדיין גדול מדי, המורים (בעיקר בחטיבות הביניים) מלמדים גם כיום במספר גדול מדי של כיתות ומתקשים להכיר לעומק את תלמידיהם. אם רוצים לטפח למידה רגשית חברתית במערכת החינוך, חייבים להתחיל לטפל בהיבטים רחבים, כואבים ומזיקים שמקשים על המורים לקיים שיח רגשי חברתי עם תלמידים ותלמידות.

להלן שלוש הצעות מדיניות (מוכרות) שיקדמו את המהלך הזה במערכת החינוך:

הפחתת היקף חומר החובה במקצועות הלימוד:

משרד החינוך מפחית את היקף חומר החובה במקצועות הלימוד השונים כבר מספר שנים. המשרד מאפשר גם לבנות את חלוקת השעות והמקצועות בחטיבת הביניים באופן גמיש יותר. זאת מגמה חיובית וחשובה, שצריך להמשיך ולהרחיב.

אם החופש שיינתן למנהלי בתי הספר יגדל, נוכל לוותר על חלוקת חומר הלימוד לדיסציפלינות מיושנות ונוכל להתמקד ביצירת תחומי לימוד מקיפים, כמו מדעי הרוח ומדעי החברה, או ללמד מספר תחומים דרך נושא מרכזי אחד. ובעיקר, יש לאפשר למורים ללמוד לפגוש תלמידים למשך מספר שעות משמעותי (6-8 שעות בשבוע).

הפחתה דרמטית במספר הבגרויות (החיצוניות):

נסו לדבר עם מורה למתמטיקה בתיכון על חשיבה רגשית-חברתית. קרוב לוודאי שתזכו לתגובה צינית. הלחץ האדיר להגדיל את מספר התלמידים שיסיימו בגרות עם 5 יחידות לימוד במתמטיקה, כמו גם הלחץ סביב "אחוז הזכאות לבגרות", גורמים גם למורים הטובים ביותר לבטא את דאגתם ומסירותם לתלמידים בהכנה אינטנסיבית ותובענית לבחינות הבגרות.

שיחה אישית, סדנה רגשית, טיול, דיון ערכי – יבואו, בהגדרה, על חשבון ההכנה לבגרות. הפחתת מספר הבגרויות תאפשר למורים את הקשב הנדרש כדי לשוחח עם תלמידיהם ולראות אותם מעבר להיותם תלמידים של מקצוע כלשהו. המגמה החיובית של צמצום מקצועות הבגרות החיצונית החלה בגלל מגפת הקורונה וחייבת להימשך גם כשהמגיפה שוככת.

השוואת בין "אופק חדש" ל"עוז לתמורה":

תנאי הקבלה למסלולי תעודות ההוראה למיניהם אינם קשים. אך למזלנו יש עדיין (בעיקר) נשים אידיאליסטיות שבוחרות ללמוד חינוך או פשוט כאלה שצמחה בהן ההבנה כי עבודת החינוך תקנה להן משמעות ומימוש עצמי. לצדן, מכשירים את עצמם להוראה גם מורים ומורות שאינם מתאימים.

אנו זקוקים לעלייה דרמטית במספר המועמדים האיכותיים למסלולי תעודות ההוראה, כדי שרף הכניסה יהיה גבוה יותר וכדי שנוכל לאייש את משרות ההוראה באנשי חינוך איכותיים. כן, גם בנושאי חינוך נכון לדבר במושגים של היצע וביקוש.

כדי להגיע לכך, חייבים כמובן להעלות את משכורות המורים. אין כוונתי להעלאת שכר גורפת, אלא לתיקון של עוול מתמשך. במערכת החינוך עובדים כבר מספר לא מועט של שנים מורים המתוגמלים באופן סביר – מורי החטיבות העליונות שמלמדים במסגרת רפורמת "עוז לתמורה" – ומורים המתוגמלים באופן מעליב – המורים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים שעובדים במסגרת רפורמת "אופק חדש".

אביא שלוש דוגמאות בלבד לאבסורד:

מורה בחטיבה העליונה, העובד במסגרת רפורמת "עוז לתמורה" במשרה מלאה, זוכה לשכר התחלתי של כ-8,000 ₪. לעומתו, מורה ביסודי או בחטיבת ביניים, העובד במסגרת רפורמת "אופק חדש", זוכה לשכר התחלתי של כ-6,900 ₪.

מחנכים ומחנכות ברפורמת "עוז לתמורה" זוכים לשלוש שעות תפקיד, שהן חלק בלתי נפרד ממשרתם ומיועדות לשיחות ולטיפול בתלמידים שהם מלווים. ברפורמת "אופק חדש" אין שעות תפקיד כאלה.

מורות בבתי הספר היסודיים זוכות ל-10 שעות שבועיות לטובת הכנת שיעורים, ישיבות צוות, וכמובן תמיכה פרטנית בתלמידים (רגשית ולימודית כאחד). מורות בחטיבת הביניים זוכות ל-13 שעות מסוג זה ומורות בחטיבה העליונה זוכות ל-16 שעות תומכות הוראה ופרטניות. אין הצדקה לפער זה.

אחזור אל איש החינוך המתפטר מראשית דבריי. נכון, זה סיפור גם על פרפקציוניזם ועל העדרה של יכולת לעשות הפרדה בין האישי למקצועי. אבל זה קודם כל סיפור על איש חינוך, שעשה למידה רגשית-חברתית בשלוש שנים רצופות, הגיע לכל ילד, נגע בכל הנפשות, נשחק עד דק והרגיש שאינו יכול עוד. לשמחתי הרבה, הוא עדיין אתנו, אך בחר לעבוד השנה במשרה מצומצמת ולא לקח על עצמו תפקיד חינוך.

אם רוצים לעזור לו ולדומיו, לא מספיק לכתוב ולדבר על המיומנויות האלה. צריך לעצב מדיניות מתאימה: לצמצם את חומר החובה בתכניות הלימוד, לאפשר לבתי הספר לקיים למידה אינטרדיסציפלינרית, לוודא כי מורים פוגשים את תלמידיהם מספר משמעותי של שעות בשבוע, לצמצם באופן דרמטי את מספר בחינות הבגרות החיצוניות ולשפר את תנאי ההעסקה של המורים המועסקים ברפורמת "אופק חדש".

יעל איילון היא מנהלת תיכון עירוני י"ד בתל אביב-יפו